Culture Agent

סופ"ש לא רגוע עבר בסביבתה של ריטה, אחרי כתבה לא מפרגנת, בלשון-המעטה, שפורסמה בידיעות אחרונות, כתבה שהציגה את ריטה באור רע וניסתה להסביר את הדעיכה הגדולה בקריירה שלה, ואת המקום בו היא נמצאת כיום, ערב צאת אלבומה החדש, "רמזים". העיתוי של פרסומה לא היה מקרי, יומיים לפני האזנת היכרות לאלבום שנקבעה לתקשורת מבעוד מועד והכרזה רשמית על סיבוב ההופעות שילווה אותו. אמרגניה של ריטה נותרו בברוֹך אחד גדול, וכל המאמצים נעשו מאחורי הקלעים ולפניהם כדי למזער את הנזקים ולהכחיש מכל וכל את אמיתותם של הציטוטים. דברים סולפו, נטען, הכתבה היתה מגמתית, מדובר באינטריגות ותככים שאינם לעניין, שיצאו מפרופורציות ונודף מהן ניחוח לא נעים של נקמה.

אבל מה בעניין מסיבת העיתונאים? אותה מאוחר לבטל, וגם לא יהיה נעים לבטל, ולכן מוכרחים לקיים אותה כרגיל, לעשות פרצופים מחייכים, כאילו שום דבר לא קרה, ובעיקר לא להתייחס ישירות למה שקרה "כי זה לא חשוב ולא רלוונטי, למטרה שלשמה התכנסנו". לעבור על זה לסדר היום? כמובן שלא, אבל הדבר היחיד שריטה מוכנה לומר הוא משפט קטן שמסמל בשבילה את הכל: "אחד מהדברים שהרשימו אותי יותר מכל היתה העובדה שיומיים אחרי שבוב מארלי נורה, הוא עלה והופיע בקונצרט שהמסר שלו היה בעד אהבה ושלום ונגד אלימות. כששאלו אותו למה הוא לא לקח זמן להחלים, הוא אמר 'בעולם שבו הרוע עובד שעות נוספות, חיילי הטוב לא יכולים לנוח'"

אז מה בתפריט? בעיקר אלבום שונה, אלבום שבו ריטה מעדיפה להשאיר את היכולות הווקאליות המגוונות שלה בצד, לחזור לעצמה ו'להוולד מחדש', כי אפשר, וכי צריך. "אמן שנתקע באיזה שהוא מקום וחושש להשתנות, הופך למשהו מאובן, הוא מפסיק לסקרן ולעניין אפילו את עצמו". היא מסבירה את הצורך להשתנות, "אולי זו הבגרות, הגיל בחיים, או סתם מקום של ראיה עם נסיון, מקום בו אתה רוצה לעשות חשבון ביניים בחיים, להסתכל אחורה, לראות מה עשית, לאן הגעת ומה הלאה. מבחינתי, עשיתי כבר את הכל – שלאגרים, אלבומים מצליחים, מיליון עותקים שנמכרו, הופעות בכל מקום. אני נמצאת עכשיו במקום בו אני יכולה להרשות לעצמי לחפש, ומבחינתי מדובר באחת התקופות היפות בבחיי. אני רוצה לסקרן בעיקר את עצמי, לחפש, להתנסות בדברים שלא עשיתי קודם, או שלא הרשיתי לעצמי".

ההפקה באלבום מלטפת ועדינה, מלאה בשטיחי קלידים ומיתרים, ריטה לא מנסה להיות בומבסטית אלא לשמור את עצמה בהילוך ראשון, אווירה של סטינג הרבה יותר משל סלין דיון. הסינגלים שיצאו עד כה מהווים דוגמא ייצוגית לאלבום למרות שהם לא בהכרח החזקים ביותר בו. מדובר בריטה החדשה, ריטה הישנה נשארה ברובה מחוץ לאלבום. בשיר אחד בלבד ("למד אותי לרקוד"), היא קופצת לביקור אבל לא בכדי הוא נשאר קבור בתוכו. ברוב השירים הלך הגדול ונשאר הקטן, האינטימי – "האם היית", שעוסק בזוגיות ובזכרונות הנפלאים מהם, הוא דוגמא מצויינת.

הקטנות הזו, העדינות – אלה הדברים שריטה היתה צריכה, לטענתה. "תמיד חשבתי שהורסטיליות שלי היא בעוכריי, שאני יכולה לשיר בהרבה סגנונות, בהרבה צבעים, זה תמיד יכול לבלבל", היא מסבירה את הצורך 'להרגיע', "עכשיו החלטתי להתמקד בצבע מסוים. בדמיון היה לי פסטל, גוונים של בין ערביים. אחרי One במיוחד, כל הגודל והגרנדיוזיות של זה, הרגשתי שנהיו לי מיתרי קול של שור. רציתי לחזור למשהו ראשוני, זה לא היה קל. הויברציות האלה הפכו כבר לחלק ממני. זה היה כאילו להרגיע אריה ולקשור לו את הרגליים והראש. הרגשתי שיש חלק בי שאני צריכה להרוג, את ריטה של היכלי התרבות וקיסריה. היה לי צורך בתקופה הזו להתכנס קצת, אולי בגלל הדברים שעברתי עם הליקון ובחיי האישיים. לא כדי להשאר ככה, אלא כדי שזה יבוא אל עצמו מחדש. אני חושב שהייתי חייבת את זה לעצמי, את השקט הזה"

אז איך הופכים אלבום אינטימי כזה להופעה? "ההופעה לא תכלול את כל שירי האלבום", היא מסבירה, "ניקח חמישה שירים בערך ממנו. עברי לידר התעקש שאשיר שירים שבדרך כלל לא ביצעתי על הבמה. הוא גרם לי להחזיר שירים כמו 'בגידה', 'אל תפחד' מ'שירת הסירנה'. לא הצלחתי להשאיר אותם קטנים,זה מתחיל אולי קטן ואקוסטי אבל לאט לאט הולך וגדל. אני ממש מחכה להופעות, אני מרגישה שלא הופעתי כבר שנים, 'One' היה בשבילי יותר אירוע ופחות הופעה, והגעגוע הזה ממש גורם לי לסבל".