Culture Agent

הזמנים העוברים עלינו הם עיצומו של טרנד חדש במוסיקת עולם – בק טו דה אקוסטיק רוטס. בניגוד לנוהג הרווח בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, בהן מוסיקת העולם התקרבה אל המוסיקה המערבית, ע"י רמיקסים והפקות אלקטרוניות ביסודן, כיום לכאורה נהוגה הרגרסיה, מוסיקת העולם חוזרת אל שורשיה האותנטיים האקוסטיים. באבא מעל הסנגלי היה הראשון לעשות כך כמו גם עמיתו האתיופית ג'יג'י בלייבל palm pictures. סליף קייטה עלה על הרכבת יחסית עוד בתחנות הראשונות שלה, בסוף 2001, וממש בלי שתכנן הוא פשוט קבע סטנדרטים חדשים עבור הטרנד הזה. מאוחר יותר הצטרפו עוד אמנים נוספים למגמה, האחרון בהם הוא יוסו נ'אדור הסנגלי, שהוציא בנובמבר אלבום בק-טו-רוטס משלו.

שנת 2002 האירה פנים לסליף קייטה מכיוון נוסף. שורה של שירים שלו ליוו את פסקול הסרט "עלי", כולל קטע אחד שכיכב בחלק מהסצנות החשובות ביותר בסרט. אבל קייטה לא היה צריך את פסקול הסרט "עלי", וגם לא את אלבום המופת הזה, בשביל לבסס את מעמדו ואת הקריירה שלו. סיפורו של סליף קייטה מתחיל עוד בשנות ה- 70 בהרכב בשם "super rail band" שממנו יצא גם מורי קאנטי (הזכור מהשיר "yeke yeke") שהחליף אותו כסולן ההרכב, והגיטריסט דג'לימאדי טונקארה, מייסד ההרכב (שהוציא גם הוא השנה אלבום חזרה לשורשים בשם "sigui") שהיה המפורסם ביותר ממאלי. ההרכב גם סובסד ע"י השלטון עד שחבריו יצאו כל אחד לקריירת סולו מצליחה, אחד יותר מרעיו. סליף קייטה ביסס את מעמדו כבר לפני שנים כאחד מהזמרים החשובים של הפופ האפריקאי עם אלבומים כמו "soro" ו"folon", כשהולך לפניו הקול שלו, שקשה לתאר במילים עד כמה שהוא מיוחד, בחלק מהמקומות הוא נקרא the golden voice of africa.

את האלבום פותח הקטע "yamore" בעל השפעות לטיניות שמתארחת בו מלכת הזמר הלטיני סזריה אוורה, כשבאיזה שהוא שלב הקולות שלהם נשמעים חופפים אחד לשני, קשה להבדיל איזה קול שייך למי מלבד השוני בשפה (אוורה כמובן שרה בפורטוגזית), הוא ממשיך אל שיר אקוסטי בעל מלודיה מדהימה ביופיה בשם "Iniagige" שמתחיל בסולו גיטרה אקוסטית של כמעט 2 דקות, כשלפתע מופיע הקול הממש-מצמרר של קייטה (הפסגה שבאלבום, לדעתי), אחר כך אל קטע שבטי וקצבי בשם "madan" ומשם אל עוד קטעים שמדגימים את היכולות הווקאליות המרשימות שלו, של ששת זמרי הליווי שלו ואת הנגינה של ההרכב הרחב מאוד שלו (11 בקטע, ובסה"כ 17), תוך שהוא נעזר בגיטריסטים הנאמנים שלו, ג'לי מוסא קוייאטה וקאנטי מנפילה.

moffou (שפירושו חליל שהבריח ציפורים…) הוא אלבום אקוסטי לגמרי (בעצם, למעט שני כלי נגינה שלא פוגמים באווירה), יש בו כלי נגינה מסורתיים, מלודיות מסורתיות, וכמובן, את מגע הזהב המסורתי של קול הזהב, סליף קייטה, שיש הטוענים שאלבום הזה, 30 שנה אחרי תחילת הקריירה שלו, הוא הטוב ביותר שלו, ומאפיל בצילו על כל הקריירה שלו, שברובה (ככולה למעשה) היה זמר הפופ האפריקאי המפורסם ביותר… אקזוטי, יפהפה, מומלץ ביותר!