Culture Agent

"מוסיקה תחזיר את אפריקה למקום האמיתי שלה על המפה"; משפט אחד בו מסכם פמי קוטי את המוטו שלו, ואת פועלו רב השנים של אביו, פלה קוטי, מחייה האפרו-ביט ואגדה בחייו, אותם סיים במוות טרגי מאיידס ב-97'. רק בשביל לצייר את המציאות בפרופורציות אמיתיות, פלה קוטי עבור האפרו-ביט הוא שווה ערך לבוב מארלי עבור הרגאיי; אמן האפרו-ביט החשוב ביותר, ואחד מהגיבורים השחורים הגדולים ביותר בעשורים הקודמים. פמי קוטי הוא בנו הבכור, והראשון מבין בניו שהעז להיפרד מהרכביו של אביו (Egypt 80, Africa 70 וכו'), להקים את Positive force, ולצאת לקריירת סולו.

באלבומו הרביעי הבינלאומי, תוך שהוא נעזר בחלק מהשירים באושיות היפ-הופ כמו מוס דף, קומון וג'גואר רייט, שמשלבים אלמנטים זעירים של היפ-הופ באפרו-ביט הסוחף ושופע החצוצרות השמחות, ובאנגלית די עילגת שבאיזה שהוא מקום מוסיפה עוד מימד של עוצמה לקאלט, שוזר פמי קוטי סיפור אישי מרגש ואמירות פוליטיות נוקבות באפרו-ביט מענג, שפועל על פי המשוואה, לפיה ככל שהשיר יותר נוקב כך הקטע יותר קצבי ורקיד.

מבחינתו של פמי קוטי, 1997 היתה טלטלה קשה מנשוא, כשאיבד חוץ מאביו גם את אחותו ובת דודתו, על כך הוא גם מספר באופן אישי בשיר "97"'. הוא מגלה עוד יותר מעצמו כשחוץ משיר זכרון לבני משפחתו המנוחים הוא גם מוקיר את אימו בשיר "Walk on the Right Side".

יחד עם זאת, בין שיר לשיר הוא מוצא זמן להכנס בכל המי ומי: בהנהגה הניגרית המושחתת שגרמה לו להעתיק את מקום מושבו לפריז ("Do Your Best", "Traitors in Africa"), בכנסיה הקתולית שגרמה לדעתו להתפרצות האיידס ("Stop AIDS"), ברופאים רודפי הבצע שלא עשו די מאמץ בשביל להציל את אחותו, וכן הלאה.

וכך, נישא על כנפי הנהירה המחודשת אל האפרו-ביט, הוא כמעט ומשכיח את התלות המוסיקלית שלו בתור הבן של, ומביא אלבום קלאסי בהחלט, שגם זכה להכרה מיינסטרימית קלושה כשקוטי חימם את ג'יינס אדיקשן במסע ההופעות האחרון שלהם ב-2001, ואפילו זכה להיות הסולד אאוט הראשון של עידן פוסט ה-11 בספטמבר.

השילוב בין מזרח ומערב (ליתר דיוק: דרום ומערב) מכה בשנית, והאפרו-ביט ממשיך לצעוד בצעדי ענק אל תואר הז'אנר הגרובי ביותר שקיים. נוסף לכך האבסורד שיש בגישה של הזעם העליז, ואנו מקבלים עוד אלבום של 5 כוכבים לרשימה הזועקת לקלאסיקות בשנים האחרונות.