Handsome family הם בני הזוג ברט ורני ספארקס; רני כותבת את המילים ומנגנת על קלידים, ברט מלחין, שר ומנגן על גיטרה; הזוג ממוקם בשיקגו ויוצר מוסיקה כבר 7 שנים מתוך 13 בהם הוא נשוי.
אם לסכם את האלבום החמישי של משפחת ספארקס בשתי מילים, בהחלט אפשר ללכת על סוג של בלדות רצח, אם כי רצח זו מילה עדינה מדי עבור תיאור מדויק של האלבום. "בלדות פוגרום" יהיה קצת יותר מתאים; אולי בעצם "genocide ballads" הוא התיאור המדויק ביותר.
רובו ככולו של האלבום נע סביב קאונטרי מסורתי בגירסה האפלולית שלו, מלבד שני השירים הפותחים את האלבום, שאינם קאנטרי, אבל דרמטיים לא פחות מהאחרים, ובמקרה גם הטובים ביותר באלבום: "Passenger pigeons" שהוא השיר הנוגה ביותר בו, ו"Snow white diner", שהוא אולי אפילו נטע זר באלבום בלחן הקצבי/לאונרד-כהן שלו.
מי שישקיע קצת יותר תשומת לב במלל, יווכח לגלות ש-Twilight היא יצירה לירית-פרוזאית לא פחות מיצירה מוסיקלית, סוג של סגסוגת בין מלל קודר, דכאוני וציני עד מטורף עם קאונטרי מלודי, שקט, איטי, אפל ונוגה, כשקול הבס של ברט חודרני ומצמרר עד כדי זעזוע, כשהוא שר לחנים שנשמעים יותר כמו שירים ליום עצמאות אמריקאי מאשר תיאורים של חיות מתות, או אנשים מתאבדים.
אולי חלק מהאנשים יירתע מהמילה קאונטרי, אבל במיוחד כשהז'אנר הזה עומד להשתלט על מחוזות הרוק האלטרנטיבי במוקדם או במאוחר, חשוב להזכיר שכבר לא צריך לפחד מהמילה הזאת; הקאונטרי הופך לתפל יותר ויותר, כל עוד מדובר באחד מהאלבומים המקסימים ביותר והחורפיים ביותר של השנה החולפת. מהבחינה הזאת, אפשר לומר שזו קצת יותר מהמלצה, על הגירסה הפרוגרסיבית של ניק קייב.
Culture Agent 
להשאיר תגובה