Culture Agent

לפעמים נראה שמרק קנופלר ניסה בתחילת דרכו לעשות את הכל בשביל להידמות לבוב דילן. לעיתים הלחנים שלו היו דילניים להפליא, לפעמים אפילו הקול שלו הזכיר את דילן. מן הסתם, זו היתה ההשראה שלו במה שנקרא "אנטי-קול" – כלומר זמר בלי קול. אפשר כמובן להסתכל על זה אחרת, קנופלר ניסה להידמות אז לאריק קלפטון, אותה נגינה, אותם ביצועיים, אותו סלייד, מעט בלוז, מעט פאב רוק, מעט חספוס בריטי, מעט ובעצם הרבה מג'יי ג'יי קייל. קייל כידוע לימד את קלפטון ואת קנופלר לנגן בגיטרה.

אז בואו נלך על כולם ביחד: אלבומם הראשון של הדייר סטרייטס, כמו כל דבר שהוציא ההרכב דאז היה בעצם שכלול של בוב דילן מנגן את קייל, עם השפעות אריק קלפטוניות ("Wild west end", או "In the gallery") – משוואה של ארבעה פרמטרים: חוץ מקנופלר וביל אילסלי הקבועים והצמודים, גם פיק ווית'רס כמתופף והאח-של קנופלר, דייויד כגיטריסט קצב. מה המשמעות של כל פרמטר? אפשר להבחין מיד בשינוי בלי השניים האחרים, באלבומים הבאים, שינוי שהתבטא בקלידן שנוסף להרכב ומעבר לאיזורים ה"פרוגרסיביים" יותר.

בתחילת דרכו, בכל אופן, היה קנופלר בשלב גיבוש הזהות העצמית והצליל, שהתפתח בתוך שניים שלושה אלבומים למשהו ייחודי. עדיין עם אותו קול דילני, ולפעמים גם לחנים, אבל הקלפטוניות נעלמה, והיתה לקנופלריות. האלבום הראשון של הדייר סטרייטס הוא תחילתו של תהליך ההבשלה, שיצא במפתיע – או לא, בסך הכל זה עדיין קנופלר! – מוצלח לחלוטין. מסחרית, מוסיקלית, מכל היבט שהוא, חלק נבחר מהשירים מוצאים את עצמם בפנתאון הדייר סטיירטסי, וזאת בלי להזכיר את הלהיט הענקי "Sultans of swing".

אבל הצלחה היא מילה חמקמקה. באיזו הצלחה בדיוק מדובר כאן? התקופה: אנגליה של סוף שנות השבעים, הפאנק שולט ביד רמה, רוק-פאבים שכזה נחשב לאולד-פאשן אמיתי והדייר סטרייט לחלוטין לא הצליחו. חברות התקליטים הגדולות זרקו אותם מכל המדרגות, וגם אחרי שהוחתמו בפונוגרם הקטנה יחסית והוציאו אלבום, הוא הסתמן ככשלון מהדהד. למרות מופעי חימום לטוקינג הדס, התעלמו תחנות הרדיו מסינגל הבכורה "Sultans of swing", ובבריטניה נחלו הדייר סטרייטס מפלה מסחררת.

אז איזו מין הצלחה זו? ובכן, יש לסיפור המשך מעניין, שהופך אותו להצלחה בכל זאת, יותר ממנה אפילו. זה בא מכיוון אחר לגמרי: הרדיו ההולנדי התלבש על הסינגל, יצר בהלת קניות שהדביקה גם את גרמניה ואוסטרליה, ובעקבותיהן גם את ארה"ב בתחילת 1979, כשהאלבום הגיע לראש רשימת ההשמעות. כשהתעוררו הבריטים אותה שנה, מצא עצמו הסינגל בטופ-10, ואריך הנגן נכנס למצעד, ממנו לא יצא למשך 130 שבועות!

אירוני הוא שדווקא "Sultans of swing", בדומה לשיר אחד נוסף בלבד מאותו אלבום ("Down to the waterline") הוא חריג למדי בקופצניותו שם, אבל היו אלה שירי דייר סטרייטס מובהקים כמו זה שמיצבו את אופיה של הלהקה – הרבה יותר מאותן יציאות קלפטוניות, או מקבילותיהן הדילניות.

ואגב דייר סטרייטיות מובהקת. אז כן, מעט גירסתא דינקותא לא מזיקה אף פעם. בטח שידוע לי שאת שמו של מרק קנופלר מבטאים ללא ק' (כפי שמרבים לטעון), אבל שום דבר שבעולם לא יצליח לשבור את ההרגל שנרכש. בשבילי, יותר ממרק נופלר, האיש הזה הוא מר קנופלר, אדון נכבד, אחד הגיטריסטים הוירטואוזיים ביותר אי פעם, וזה שמסחרית הצליח יותר מכולם. בכך, לדעתי גם טמון ייחודו. למרות המסחריות, הבנדנה, הגיטרות המעוצבות ויחסי הציבור, שום דבר לא גרע מהאיכות המוסיקלית שלו ושל אלבומיו. להפך.