פולחן העומר הפסיכדלי

דן מרקור בספרו ״the mystery of manna" טוען שהפולחן היהודי היה מבוסס על פטריית הארגוט, טפיל שמתלווה לדגנים, שצריכה שלו עשויה לגרום למוות במקרה הגרוע, עוויתות ונמקים במקרה הפחות רע (תוך תחושה של בעירה פנימית) וחזיונות פסיכדליים במקרה הטוב. למעשה מפטריית הארגוט שמכילה חומצה ליסרגית ניתן לזקק את ה-lsd. כך אלברט הופמן גילה את ה- lsd 25.

הארגוט נצרך באמצעות לחם או באמצעות בירה. בירה היתה משקה מועדף במזרח הקדום. בגלל שהבירה מרירה היו מוסיפים לה ממתיקים או צמחי מרפא אחרים שיש בטעמם כדי לעדן את המרירות. הפטריה מתרבה באמצעות נוזל דמוי טל-דבש, שמושך חרקים השותים אותו, ובמעופם מפיצים את הנבגים. הסרטון הזה מדגים איך, ומה תופעות הלוואי של הלוקים בארגוטיזם.

בגלל שהחומרים הפסיכואקטיביים שבארגוט מסיסים במים, כך במחקר של אלברט הופמן על הקיקאון באלאוסיס שהיה סוג דומה של בירה, הממתיק היה מנטה, הספר מעלה את הסברה שה״עץ״ שהכניס משה למים, או כל מטה שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, הוא אותו תהליך ״טיהור״ של הפטריה הרעילה. כלומר הסצנריו היה: מצאו שיבולים, מצאו נביעה של מים מסלע, הניחו את השיבולים בתוך המים. זה היה מטוהר אמנם, אבל מר. העץ שמשה הכניס היה ממתיק, ובני ישראל שתו.

כך מובנים לנו פסוקים כגון ״ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור״, ״ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך״, ״ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים״. מי מרה וגם ההכאה בסלע נמצאים בסמוך לפרק שמספר על קבלת המן, ובסמוך ה׳ מבטיח ש״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך״. ה׳ מתכוון: שיבולים נגועות בארגוט זה רעיל, באמצעות הריטואל של הטבלת השיבולים במים היוצאים מהסלע, ננטרל את הרעילות של זה ונזקק רק את החומר מעורר ההזיות. בני ישראל התאהבו בבירה הזו ודרשו אותה מיד אחר כך פעם ועוד פעם. הפולחן עצמו נתן להם את מבוקשם.

אנו רואים שבכניסה לארץ ליד הירדן, מיד עם הפסקת המן בני ישראל חגגו את הפסח. מעצם כך שהמינון של המן מתואר בשמות ט״ז כ״עומר״ אנו ממשיכים לראות את הזיקה בין המן לבין החג ופולחנו. מכאן הוא מגיע למסקנה שכל מזמורי התהלים והאגדות הללו, בעצם באים להלל את הסקרמנט הזה שקשור לחיטה. קורבן העומר וקורבן שתי הלחם בחג השבועות, כולם כוללים נוסחה מדוייקת שבה מזקקים את החומרים הפסיכואקטיביים מהשיבולים הנגועות ומכינים מהחומר המזוקק לחם. מה שנקרא ״קרבן מנחה״ או ״מנחת סולת״, שצריכה, או לא צריכה להיות ״חמץ״. העניין עם החמץ הוא אותו דיוק בהכנה של המצע הזה, הסט.

מנחת הסולת הזו אינה אלא סקרמנט שבמסגרתו מכינים חיקוי סמלי של המן במדבר, אם לא תעתיק מדויק. וכך גם לחם המשנה בשבת, שאמור להיות רפרנס למנחת נסכים בבית המקדש, כשם שהקידוש על היין אמור להיות רפרנס לניסוך היין.

בהמשך טוען מרקור שהמגפה שהיתה בימי דוד שהרגה 70,000 איש, שבשמואל ב׳ מתוארת כ״דבר״ היתה למעשה ארגוטיזם. מוות המוני מארגוטיזם במימדים כאלה מתועד בימי הביניים.החזיונות שבהם מלאך ה׳ נראה ״וחרבו שלופה בידו״ מבלי שמזהים שמדובר באמת במלאך, מהווים אבטיפוס לחזון של גדעון בעפרה, אז מלאך ה׳ נגלה לגדעון בגורן. זהו אותו הסצנריו שבו דוד ראה את המלאך, בגורן ארוונה. הרגע שדוד הקריב את הקורבן והאש עלתה ואכלה את הקורבנות, מקביל לאותו הרגע שבו גדעון עבר את ההתגלות וגילה שזהו מלאך ה׳. ברגע הזה נעצרה המגפה.הדימוי של מלאך עומד ואוחז במטה, הופכת את המטה לחרב פיפיות בעלת שני שימושים: מטה הקסמים שמאפשר לשרוף קורבן במגע, או מטה קסמים שמאפשר להרוג אנשים במגע. זהו התיאור. לחרב הפיפיות הזו של הארגוט.

הטענה הסופית שלו היא שהשימוש הזה במשני תודעה היה חלק מ״מיסטריה״ שלמה, טקס סודי שבמסגרתו כתבו קמע עם שם ה׳, טחנו אותו, שפכו למים ואז שתו אותו. משהו שמאוד דומה לטקס של הסוטה. הדבר הזה של שתיית אפר מגילה מתואר בספר יחזקאל. גם אצל ירמיהו וישעיהו מתואר מישהו שנגע בפה של הנביא, ולכאורה השקה אותו במשהו לפני החזיונות.

הטקס הפך סודי למרות שבתחילתו הוא היה פומבי, וכל מי שרצה להשתתף בו יכול היה – כך גם משה בעצמו בשמות ט״ז מצווה, שהדבר יהיה פומבי. ואכן אנו רואים גם ״פשוטי עם״ משתתפים בו, כגון כל אלה שמתו כשנגעו בארון הקודש, או דוד עצמו שהתכבד בלחם הקודש כשנמלט אל אחימלך. למה זה הפך סודי? אנו יכולים להסביר את זה במעשה אנטי-דמוקרטי, בו אליטה כהנית ביקשה לשמר את כל הטוב הזה לעצמה, אך יותר נראה שהמעשה היה מעשה של זהירות, כנגד נסיינים לא מומחים שעשויים למות מפני שלא הוסמכו לכך (כפי שקרה במעמד ארון הברית בגורן נכון – אנחנו רואים שתמיד זה קורה ב״גורן״). אחרי הכל מדובר ברעל.

כאמור, המיסטריה הזאת היתה בהתחלה, לפני עידן המלוכה, משהו פומבי, אבל באיזה שהוא שלב הכהנים בבית המקדש עטפו את הטקס הזה במעטה סודיות שנשמר רק בקרב כהנים. מה שמסתבר הוא שאחד מהכהנים הללו הוא כנראה פילון האלכסנדרוני שמדווח על סוג המיסטריות האלה בחיבוריו. לא מפרט מה, אלא רק ש… ושזה קשור לכהנים ובפרט ירמיהו ומשה רבינו. משה הוא כנראה הפומבי, שכלל את הלחם ואמירת שמות קדושים כשנכנסים לטריפ. ירמיהו הוא כנראה הסודי שכלל שתיית אפר של קמע עם שם ה׳ עליו.

  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי
  • פולחן העומר הפסיכדלי

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.