עניין של סגנון

עניין של סגנון אי אפשר לבלבל ביני לבין פאנקיסט, לא התיימרתי או שאפתי מאודי להיות כזה, אין לי חברים "פאנקיסטים מוצהרים" והידע הספציפי שלי במוזיקה בפרט ובתרבות בכלל של הפאנק יכול להיות הרבה יותר טוב ואיכותי מזה אשר נמצא כרגע ברשותי (ללא קשר, כמובן, למאגרי מידע הזמינים ברשת בכל עת). אז מי לעזאזל שם אותי בכלל, ובמיוחד מי שם אותי לכתוב על תופעה או אנשים שהקשר ביני לבינם אפילו לא מוטל בספק? שאלה טובה ולגיטימית. אני אומר: אף אחד, ואני גם לא נזקק לשום חותמת בכדי לעשות כך. (על ובעקבות ספרו של דיק הבידג' "תת-תרבות: פאנק – משמעותו של סגנון", הוצאת רסלינג ; הביקורת הופיעה במקור במגזין השרת מס' 18)

:: . ::

הפאנק הוא אולי ספר פתוח שמזמין פרשנות פתוחה, אך לעיתים קרובות הוא מרוחק מטווח ידנו מכדי שנרצה לעיין בו. אם אני רוצה לטפס ולחטוף הצצה, אזי האפשרות ליפול ולפדח את עצמי ברורה לי ואני לוקח אותה עלי. הפרדוקס המובנה מראש בפאנק, או אחד מהם, לפחות, הוא שעל פניו (ואני מתכוון לפאנק ה"קלאסי", כן?) הכל הולך – גן עדן לשוטים, למשועממים ולמדוכאים – אוטואמנציפציה המאפשרת לבטא את כל הייאוש, הזעם ומידת היצירתיות שחוננו בה, מימוש פעיל ודינאמי של זכותנו "לשלוף החוצה" ללא צנזורה עצמית את זהותנו האותנטית לכאורה, והפראית בהכרח. יחד עם זאת, מדובר בתת-תרבות (וזה הציון הראשון שאני עושה במונח שהבדיג' משתמש בו להבנת בני הנוער עליהם הוא כותב ולהשוואתם עם אחרים) אשר מספיק לעיתים קרובות מבט חטוף בחבריה בכדי להגדיר מי נמצא בתוכה ומי מחוצה לה, מי גם בפנים או בחוץ, וכמובן – מי עם ומי נגד. אני אקח על עצמי את החירות שהפאנק מלכתחילה הציע, או אמור היה להציע לסביבה בה "התפרץ", ואפרש אותו בדרכי שלי, תקפה יותר או פחות, ללא קשר לא למידת ולא לאיכות הידע והחוויות שברשותי.

שנית, אני מאמין כי ישנן בעולם תופעות שבאות והולכות, שמותירות אחריהן צלקת או גלד עם המרקם החברתי ו/או התרבותי, אשר מסמנות עבורי את מקום הפציעה, הגירוי והכאב. יותר משמדובר בעניין אסתטי (וזו הביקורת העיקרית שלי בנוגע לספרו של הבידג', כפי שאפרש בהמשך) מדובר בהלך רוח או ברעיון, לרוב סמוי במידה כזו או אחרת (ובכך גדולתו ויכולת ההישרדות שלו) אשר באופן אסוציאטיבי גורר עימו מטען רגשי שכזה, שרשרת של דימויים לא מפורשים, אולי אפילו אידיאיים, שמספיק שאשפשף באופן קל את אותה רקמה בכדי לעורר להביא לזרזיף דם או זיהום. במקרה הפרטי שלי, מדובר קודם לכל בתחושת הניכור, ובתחושה שאני הוא האנטי-גיבור במעשייה מוזרה שנקלעתי אליה, מבלי הבטחה לניצחון או להתרה רצויה. הגיהנום מביט מאבני השפה, והוא אפור וכל כך צחיח, מה אוכל לעשות אם לא לצבוע אותו בדמיוני, או לכל הפחות לכסות את הזוועה הזו בשחור מנחם? כמובן, היו עוד תת-תרבותיות קודמות שהיתה להם השפעה על עולם הדימויים שלי, בעיקר זה הלא מילולי, אך אולי המשיכה שלי ל"אמת" השלילית היא זו שמעניקה לי את ה"זכות" לטעון לאותנטיות חווייתית, לכל הפחות.

:: . ::

אולי כדאי שאעשה בשלב זה פאוזה קצרה לטובת הצגת נקודות עיקריות מתוך המחקר של הבידג' ודרכי ההסתכלות שלו על תופעת הפאנק. הבידג' מציין את הפאנק כבן כלאיים של מגוון תת-תרבויות נוער, קבוצות מובחנות החורגות במידה בולטת מנורמות מקובלות (בעיקר ברובד הגלוי של הלבוש וההתנהגות בציבור), כמו הטדי-בויז, המוד'ס, הרוקר'ס והסקין הדז, אשר צמחו מקרב מעמד הפועלים הבריטי החל מן התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה והצליחו להתבסס בעיקר בשל ההתאוששות הכלכלית המרשימה מנזקי אותה המלחמה וגם בשל חדירת תכני מדיה מארה"ב לרחבי העולם. אפשר להבין את חשיבות ההשתייכות לאותן קבוצות נוער בין השאר בשל היות מעמד הפועלים ממודר באופן מסורתי ממוקדי הכוח המשמעותיים וכן "נצחי" במובן שכזה שלמעשה אין כמעט אפשרות להשתחרר מן השיוך אליו. למרות שלכאורה ההוזלה במחירי ייצור מוצרים ביתים, אשר התממשה, בין השאר, על ידי תוחלת החיים הנמוכה שלהם (נאמר, מקלטי טלוויזיה ורדיו ביתיים) יצרה מראית עין של שוויון ושפע לכל, מוזיקת הפופ הקונבנציונאלית ושקופיות התמזה לא הצליחו לטשטש לחלוטין את אי השוויון החברתי, אפשרויות התעסוקה הלא אטרקטיביות, ומעל הכל- החיים בשכונות מוזנחות למדי, אשר בתוכן החלו מתבססים יחסי שכנות עם קהילות מהגרים זרות אשר החלו לאכלס אזורים אלו, כאשר הבידג' שם דגש מיוחד על המהגרים מאיי הודו המערבית, או כמו שאני מעדיף לקרוא לכך, הג'מייקנים. השיוך החברתי הזה, על אף שהתקשר באופן ברור עם נחיתות יחסית, עורר רצון גם לחזק את תחושת האחדות והגאווה של אותן קבוצות נוער, תוך כדי הבחנה ברורה בינם לבין דור הוריהם ה"תבוסתני" יותר, וכמו כן, הוא היווה מעין מסגרת סיפורית אשר אותם בני נוער יכלו ליחס לעצמם, מסגרת שמאפשרת התייחסות עצמית חיובית, ואולי אפילו פנטסטית, כאשר חדירת התכנים מאמריקה מאפשרת בתורה אלטרנטיבות דמיוניות וחיים "איכותיים" יותר מאלו אשר בני מעמד הפועלים "יועדו" אליהם באופן מסורתי.

:: . ::

הפאנק, כך נראה לכל מי שעקב אחר תרבות הנוער לאורך עשרות שנים, היה למעשה, בדומה לבגדיו, מן מעשה טלאים אשר יוצר דבר מה חדש, דמוי קולאז'- ניתן לזהות בו את ההתנהגות הנרקיסיסטית והחופשית ממגדר של הגלאם רוק, את האגרסיביות וההתייחסות המשמעותית לטריטוריה של הסקינ'ס ויותר מכל, את תודעת המעמד הדפוק שהגיעה מן הג'מייקנים, אשר הביאה להתרסה כנגד הסדר הקיים והמאכזב ולרצון להטלת אימה על הסביבה ה"מרובעת" המקבילה להכרזת עצמאות מצד הגולה (גם אם הוא גולה מרצון) ויותר מכך, להדגשת הניכור כלפי החברה הנורמטיבית לכאורה, אשר הקיפה את הפאנקיסיטים ודרשה מהם לקבל את השקפותיה כמובנות מאליהן. בספרו, הבידג' התייחס לפאנק כתופעה מקומית, מבלי להתייחס כמעט להקשר הרחב יותר, העולמי, וכן כחולייה מהותית ומיוחדת במינה ברצף של תרבויות הנוער החולפות, משתנות וחוזרות, כשנראה כי הוא מעריך אותה מאוד כ"מרהיבת עין" (ולמרבה האכזבה, הכתיבה שלו לא מצליחה להעביר אספקט זה באופן ממצה) אך לא מועיד לה חיי מדף ארוכים.

עניין של סגנון הבידג' פרסם את ספרו במקור ב-1979, תקופה אשר בה ניתן היה להכריז באופן ברור כי הפאנק בבריטניה לא הצליח להתקרב כלל למטרתו ולהשיג את מה שניתן להתייחס אליו כאל שאיפותיו החברתיות, ויותר מכך, כשנראה היה כבר שגל האדרנלין שעליו זה רכב הולך ודועך. ההתמקדות של החוקר בפריחת הפאנק בעבר הקרוב מאוד (תיאור הפאנק זורק אותנו היישר ל-1976) הינה מצומצמת הן מבחינת הזמן והן מבחינת מרחב ההתרחשות: ההתייחסות של הבידג' לפאנק לא כוללת את תופעות דומות ובעלות שם זהה שהתרחשו באזורים שונים בעולם, ובעיקר בארה"ב, וניכר היה כי המחבר מרמז לנו על דעיכת הפאנק הצפויה כאשר הוא מתייחס לסצנה לא כאל אירוע שעשויה להיות לו נגיעה משותפת לכלל המעמדות בבריטניה, אלא כאל תת תרבות אקסקלוסיבית של אותם בני נוער מן המעמד הנמוך, דבר אשר בהתייחס לקבוצות אחרות, מוקדמות יותר, ממחיש לנו את היות "סצנת הפאנק" מועמדת להכחדה הן מכיוון שהיא מהווה דבר שהוא מעצם טבעו בר חלוף (בעיקר, אך לא רק, בשל שינויים ב"אופנה" והדגשת הצורך בפרנסה, ובכך שימור ההפרדה בין פנאי לעבודה של ממש) והן בשל עצם הפיכת הפאנק לפופולארי למדי ומתוקשר מדי מכדי שיוכל להמשיך להתקיים בצורה זהה לזו בה הוצג בראשית דרכו. הרקע לצמיחת הפאנק בבריטניה, שהוא דווקא פרטיקולארי ביותר, ומתבסס על סביבת מגורים ותנאי תעסוקה, אין בו בכדי להוות הסבר כלשהו לבחירות אסתטיות והתנהגויות אשר באו לידי ביטוי בפאנק ולא יכלו לבוא לידי ביטוי בתת תרבות אחרת או בכזו שונה לחלוטין, שאיננו יכולים עדיין לדמיין.

יתרה מכך, הבידג' אינו מנסה כלל לתאר את התהליך בו סצנת הפאנק התבססה בממלכה המאוחדת ולנו נותר רק לתהות, כיצד ההמונים החלו לראות ברעמת שיער זקורה דבר מה נחשק והחלו לחקות זאת בעצמם? (אותו כנ"ל, כמובן, בנוגע לבגדים הקרועים, לאביזרי הכפיתה ולסיכות הביטחון שמקבלות כאן מעמד קונטרה-מיתולוגי) מה הפך התנהגות "ריטואלית", כפי שהבידג' היה מכנה זאת, כמו ריקודי פוגו, יריקות והקאות לדרך התנהגות "מובנת" וקוהרנטית? ואולי החשוב מכל – כיצד אותה "תודעת פאנק", כוזבת או לא כוזבת, עוברת בין בני הנוער ומצליחה לגשר על סתירות אשר הפאנק הכיל בתוכו? התשובה, לדעתי, היא המוזיקה אשר היוותה אולי הגורם הדומיננטי בסצנה הזו. כל השאר, אני מניח, חג מסביב לה, וזה דבר אשר הבידג' מזניח במידה רבה.

:: . ::

מוזיקה, מילה שמקורה ב"מוזה", מהשראה. אנו רגילים לחשוב על מונח זה כאל דבר מה נשגב, כמו שהמוזות היווניות נגעו בטובי בניה של התרבות ההלניסטית. אני (ובודאי גם הפאנקיסט הממוצע) חולק על נקודה זו, כאשר אני מעריך את המוזה ככוח מניע ומשחרר בו זמנית, וה"הצתה" אשר הוא יוצר אינה מחברת בין פיסות תובנה שצפו עד כה בציפייה למציאת נתיב הזהב ביניהן, אשר יביא לרגע של הזדככות, אלא נוגעת דווקא בקדום, באפל, בידע נסתר לא מכיוון שהוא מוצפן היטב ויש ללמוד איך לקרוא אותו, אלא כי אנו מנסים לקבור אותו.

:: . ::

הבידג' מדבר על קודים, סימנים והפרתם, על סיכות ביטחון שמקבלות משמעות מאיימת, על צלבי קרס שאינם אומרים דבר בפני עצמם, אלא שענידתם נועדה לעורר זעזוע אינסטינקטיבי. כל זה יפה מאוד, אך הוא עוסק ברמת ההבנייה החברתית, במשא ומתן התרבותי בין מאפייני הפאנק ותת התרבויות האחרות לבין החברה ה"מארחת" שלהם, כאשר המוזיקה עצמה היא מעל לקוד עצמו, הראשוניות שלה, היא זו שמושכת ומעבירה חלק ניכר מן העוצמה ומסריה פעמים רבות אינם זקוקים לכל פירוש, לפחות לא עבור המקומיים.

לדידי, אני רואה זאת כך: אחרי שנים של אינטלקטואליזציה והנמקה של סגנון הרוק בבריטניה, אשר התבטא, בין השאר, במוזיקת הרוק הפרוגרסיבי ובלידתו של המטאל, הפאנק כסגנון מוזיקאלי החזיר לרוק את ה"רול", את האפשרות להתנועע בפראות, להתגפף ללא בושה בהופעות ועבור אותו מעמד פועלים שעליו הבידג' מרחיב את הדיבור – האפשרות לפגוש את עצמך, באופן הארצי, בשיר. לא בכדי הפאנק חזר אל תבניות הרוקנ'רול הפשוטות, ויגידו מה שיגידו על יכולות הנגינה של המוזיקאים מן הסצנה: הרוק, שנתן מקום לפורקן יצרים גופני עבור הנוער בכללותו, התרחק והתפזר במרוצת השנים (עד ימינו שלנו) כמעט לכל כיוון אפשרי ופינה את מקומו מרחבת הריקודים לטובת סגנונות אחרים, שהלכו והפכו נוצצים ומהוקצעים, והנה, כמו בעבר, הוא נכנס מן הדלת האחורית, מביא פנימה מזוהמת הרחוב ומייד מזנק על הקהל. את זה לא קשה להבין. אפילו בארץ היו מי שפשוט לא התווכחו ונהנו מן ההזדמנות לזוז בצורה קצת שונה.

החזרה לתבניות פשוטות לא ביקשה מהמאזין, או המבלה, האזנה מעמיקה או חיפוש מדוקדק אחר המילים ומשמעותן. אפילו קניית תקליט והכרת החומר לפני הופעה לא היוו הכרח בכדי ליהנות. הפשטות הזו משמשת ככלי מצוין להעברת מסרים. היכן שאחרים משתמשים בדמויות פיקטיביות כאלגוריה לקיומנו אנו או מרפרפים למיתולוגיה מרוחקת, המסרים ה"מסורתיים" של הפאנק לא מעמידים קריטריון כזה – המלכה, מכות ברחוב או תחושות יומיומיות כמו תסכול – לא כזה מסובך. בסופו של דבר עלינו לשקול את אופנתיות המחאה, כאשר אתה צעיר ולא מסוגל להכחיש את אותם הדברים היומיומיים. גם ב"פלונטר", עם כל התשבוחות, הטקסטים לא דורשים כל עיון נוסף.

:: . ::

באשר ללבוש: מובן שאינני יכול, כמו הבידג' עצמו, להצביע על מקור של פריט לבוש זה או אחר, שהפך ל"אופנתי". החוקר עצמו מצביע על המהירות בה פריטים "פאנקיסטיים" הגיעו לחנויות של "הלבשה עילית" (?!) ולפני כן – כיצד הרעיונות לזעזע ולהכין תלבושות יש מאין עודדו את ה"תוצרת" של אותה תת-תרבות, אך הוא לא מתייחס כלל לתהליכים של חיקוי. אני מניח שהופעות ופסטיבלים וכדומה מהווים זרז להכרת ה"אופנה", גם בפאנק וגם בכל סגנון אחר, אך לרוב, אני מאמין כי ישנו גורם שקודם לרצות לחיקוי, והוא גורם ההזדהות.

ובשל כך אני חש שאני קורא בספר של הבידג' כאשר ישנו חור ענקי במרכזו, והוא נובע ממחסור בהתעסקות ברמת האינדיבידואל, והרי הפאנק, הרבה מעבר להתעסקות במעמד ובתודעה חברתית, אמור לפי תפישתי לעסוק בעמידת הפרט אל מול החברה, כמי שהאותנטיות וההגשמה העצמית שלו נמצאות תמיד בסכנה מתמדת. לטעמי, הסכנה מתחדדת על אחת כמה וכמה כאשר ישנו הפיתוי, שבו הזדהות עם תחושות מביאה להטמעות בסצנה, כל סצנה שהיא, ולא רק הפאנק. הבידג' עוסק בדומה ובשונה בין תת-תרבויות קודמות לפאנק לבין זו המדוברת, כאשר הוא מפספס, לדעתי, את הגורם המאחד המספק נחמה מאותן תחושות שאותן הפאנק מסמן בדרכים כה "מושכות עין". בסופו של דבר, מי שראה את הסרט התיעודי "הזעם והזוהמה" יזכור את הקטע בו אחד ממוזיקאי הפאנק המקוריים (ראיתי את הסרט לפני שנים, אני לא ממש זוכר מי) מדבר על כך שבו גישת ה"עשה זאת בעצמך" איבדה ממשמעותה כאשר בכל פינת רחוב אפשר היה לראות עוד בחור/ה עם שיער צבוע, שרשראות, סיכת הביטחון המושמצת וכיוצא בזה, ואז אפשר לדעת שזו הייתה ראשיתו של הסוף. הבידג' רואה, כך אני מבין, את אותם ההמונים וראה בכך את התבססות תת התרבות. את חורבנה הוא מצא בהעדר אמירה ממשית, מכיוון שהיא מתחייבת לחוסר אמירה של ממש. העניין הוא, שהסימנים שהצביע עליהם הבידג' סימנו בשלב מאוחר יותר פשוט את הפאנק עצמו, ולחלק גדול מהחברים בתת התרבות זה לא אמר יותר מדי.

:: . ::

גיבור גיטרה? פאנקיסט?!
עניין של סגנון אז מקצה אחד יש לנו את מי שבשבילו הפאנק בודאי היה מסיבה אחת גדולה ופרועה. אותו טיפוס בודאי התקדם לזו הבאה, תוך אימוץ "אופנה" חדשה. מן הצד השני אני מעריך שנמצאו אותם "שרופים", אלו שעבורם הפאנק וסגנונו המקורי הכיל מידה של התחייבות רגשית וערכית, כמו הדמויות של טים והוטה בסרט "מה לעשות במקרה חירום". לי קל להתייחס לגישה זו כאל כזו היורה לעצמה ברגל – התחייבות והצמדות למסמנים ספציפיים שאמורים להתייחס בכלל לדינאמיות, שינוי וספונטאניות. בתווך אני מעריך כי נמצא את אלו שהשכילו לבצע שינוי, לקחת צעד אחד משמעותית קדימה, אולי להתנתק מסיסמא, מלבוש או אפילו מסגנון מוזיקאלי, אך הם שמרו על הרוח שעיקרה ביטוי עצמי, ערעור ערכים מקובלים (הן במיינסטרים והן בשוליים) והתפתחות סגנונית ואפילו אינטלקטואלית, אם אתם מחשיבים שינוי באופנות חשיבה כשינוי המתרחש במציאות.

הבידג' תהה האם הפאנק זו אומנות, האם יש לו מסר קוהרנטי שניתן לתפוס ולרתום למטרות מסוימות, ובראשן מטרת שיפור הנאים הסוציאליים: מכתביו אפשר אפילו להבין, במידה רבה של היגיון, שהוא רואה בהיקשרות מוצהרת עם התרבויות השחורות כדרך העיקרית להמשך קיום תת התרבות ואולי גם כדרך להפיכתה ל"משמעותית". נראה כי החוקר לא יכל היה לדמיין את הכיוונים האפשריים להתפתחות עקרונות החופש של הפאנק (מה גם שהם לא היו ייחודיים בהכרח לתת תרבות זו). למעשה הפאנק "המוכר", זה שהרים סימנים מוכרים, חייב היה להסתיים מתישהו, סיכויי ההישרדות שלו מראש עמדו על אפס, הספינה הייתה חייבת לסטות ממסלולה בכדי לגלות טריטוריה חדשה. אני רואה מתוך הסרטים והספרים כי רבים דיברו במונחים של חלום ושברו, אך הם אינם שמים את ליבם למקומות שאליהם אותם רסיסים חודרים. אנחנו קיבלנו אותם, בדרך כזו או אחרת, וזה משהו שלא נוכל, לפחות בעתיד הקרוב, להתכחש אליו. אז תודה לכם, גברים ונשים בחולצות קרועות ופנים מנוקבות, אולי לא המצאתם לי את הכעס והתסכול, אבל הראתם לי לאן אפשר להפנותם.

:: . ::

לסיכום: האם הספר של הבידג' מעניין כחומר לקריאה? בהחלט. מעבר לשפה העשירה, כזו אשר עוזרת בדרך עקיפה לחלוק את התובנות של המחבר, הספר ירתק כל מי שמוצא עניין בסמיוטיקה, בתרבויות נוער, באופנה ובהשפעות העדינות של הכלכלה וההשתייכות למעמד על הלך רוח מקומי. מעבר לכך, ישנה התייחסות רחבה לתת תרבויות אחרות, כמו הטדי בויז והסקין-הדז, וכן מתן דגש נרחב בשלב מוקדם של הספר לתרבויות "שחורות" דאז, ובעיקרן תרבות הרסטפארי, דגש כה חזק, עד שנראה כאילו כותרת הספר, המכריזה על עיסוק בפאנק, נראית כמטעה. כמובן, כל אנגלופיל שיירצה להרחיב את ידיעותיו יוכל ליהנות מהספר. הוא אמנם כמעט ולא מתייחס למוזיקה עצמה (פרט לשמות הלהקות, המביאים קונפליקט ודחייה, שמות המוזיקאים עצמם ועיקרון הפשטות והישירות ביצירת המוזיקה) אך הוא מביא את ההקשר הרחב שבו התופעה התקיימה והתבססה, נכון לאז ולשם.

  • עניין של סגנון
  • עניין של סגנון
  • עניין של סגנון
  • עניין של סגנון

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.