דארפור בלב

דארפור בלב ההצגה "דארפור בבית" מאת יהושוע סובול העולה בימים אלו באוניברסיטת תל-אביב מצליחה להעביר מסר תוך כדי דיאולוגים קולחים ומשעשעים והברקות צורניות של בימוי. המחזה נכתב במיוחד עבור החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. יש לציין את החוג הזה לטובה שהוא מעלה מדי פעם הצגות נהדרות שעולות לעיתים גם על הפרינג' וגם על התיאטרון הממוסד. אני זוכר הפקה מרהיבה של הדיבוק ב- 2002 – הצגה שעזרה לי להבין שאני רוצה לעסוק בתיאטרון ; בקצרה, חייל בשם אלי אלקושי מקבל פקודה להחזיר משפחת פליטים אל מעבר לגבול המצרי. הוא נתקף רגשות אשמה, כי המצרים ירו עליהם והוא מביא אותם למקלט בית הדירות בו מתגוררים הוריו. דיירי הבית המשותף כמובן מתמרדים והויכוחים ביניהם חושפים דו-פרצופיות שלהם ובלבול הערכים בו נמצאת המדינה שעדיין מלקקת פצעים (וגם השואה היא טראומה תהומית שסובול טוען בעצם שלא הפנמנו כראוי) וכבר נאלצת להתמודד עם עזרה לעמים אחרים ולמצבים אבסורדיים.

המחזה אקטואלי מאד, אפילו יותר מדי. העלאת מחזות אקטואליים וסיטואציונליים היא בעייתית עוד מהימים שאייסכילוס העלה את הטרגדיה "הפרסים", שנים ספורות לאחר המלחמה איתם והתקבל בפנים פושרות. נכון שמחזאי ואמנות בכלל צריכים לבקר, לחדד את השיח ולהוביל לשינוי, אבל יש דברים שיהיה ניתן לחרוץ עליהם שיפוט רק בפרספקטיבה היסטורית. סובול אפילו לא חיכה מספר שנים והוא מדבר על תופעה שמתרחשת עכשיו והיום, על החוק שאוסר לתת כוס מים לפליט שהוצע לפני מספר חודשים, על גיבורי ריאליטי עכשוויים שישכחו עוד יומיים ובכך הופך את ההצגה לבידור טלוויזיוני, אבל עדיין בידור נהדר יותר מכל ההיצע בימינו. אולי הטלוויזיה נהייתה כזאת גרועה שהתיאטרון אמור לספק מה שהיה פעם תוכניות טלוויזיה איכותיות? בכל מקרה, אולי לא צריך לחכות בעידן האינטרנט לתובנות היסטוריות, הרי בכל יום מישהו מעלה התייחסויות שונות למצב לאיזה בלוג שפתח ודרושה תגובה אמן אמיתי כמו סובול לאירועים. כל זה נהדר, אבל עדיין משהו הוא יותר מדי 'כאן ועכשיו'.

גם סובול וגם נולה צ'ילטון, הבימאית, יודעים היטב את המלאכה ונשארים רעננים גם לאחר שנות קריירה רבות. צ'ילטון במאית מוערכת וסובול, שכתב מחזות גדולים כמו "גטו" , "ליל העשרים" ועוד, למעט נפילות מועטות כמו "כל נדרי" הוא אחד המחזאים החשובים בישראל ומקבל גם הכרה נרחבת בחו"ל. סובול מפתיע ומאתגר, הוא מצליח לשרטט באופן ברור מצד אחד וגרוטסקי מצד שני דמויות שאנחנו מכירים היטב מהרחוב הישראלי. המפגש הפרדוקסלי בין השכנים האלו, כמו היקה שהוא דור שני לניצולי שואה, הקורא שירה בגרמנית, פוחד מכל דבר ומנסה להימנע מסבל אומר הכל נגד הפליטים, אבא של אלי שמשפחתו שירתה בכל המלחמות, השכנה החוזרת בתשובה שמשתמשת במוסר היהודי בתור סיסמא, העולה החדש חובב בעלי החיים, מרב הצלמת הפציפיסטית וכמובן בסוף, גם הפליטים, ממחיש איפה אנחנו חיים ואיך המצב בלתי אפשרי – הרי בסוף כולם רוצים ללכת לאכול "יונה ממולאת" ו"הבנים מקריבים את האבות ולא להיפך".

הבימוי קצבי והבחירות מעניינות. השימוש המושכל במסך הוידאו ובמצלמה [כולל כתבה אמיתית על דארפור מהחדשות, והצילום החי של מירב את מה שמתרחש באסיפת הדיירים הופך למעין תוכנית ריאליטי ישראלית לגמרי] מבריק ושונה משימושים נפוצים וקלישאתיים. היציאות מהמדיום התיאטרוני מעצימות אותו ואינן ברירת מחדל כי 'אין משהו אחר להגיד וצריך לגוון', כמעט כל בחירה בימויית הייתה מוצדקת. גם הסיום בו מעלים המבוגרים זכרונות ושרים שירים תוך כדי שהנרות שהדליקו נכבים [במיוחד שההצגה מוצגת בחנוכה], בעוד הצעירים יצאו לגרש את הפליטים אחרי ששמעו ברדיו על החוק החדש והבינו, שלמרות כל הרצון הטוב של הפליטים לעבוד בכל עבודה ושל הצעירים להגן עליהם , כנראה שלא רוצים אותם פה, משקף במיוחד את הביקורת של סובול על מה שהחברה הישראלית הפכה אליו.

ביחד עם צוות שחקנים נהדר – תלמידי ובוגרי החוג, התפאורה ההולמת שעיצבה מריאלה פיבניקה, המעברים הנוחים והמאירים ועוד מגיע להצגה הזאת לרוץ יותר זמן וגם קהל יותר גדול. לפרטים על ההצגות הנותרות.

  • דארפור בלב
  • דארפור בלב
  • דארפור בלב
  • דארפור בלב

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.