מה שאוהבים רוצים

סצינת הפיק-אפ היא ביטוי של החשיבה שכופרת בממסד המונוגמיה. אנשים מנסים להתנתק מהמוסד הזה ככל האפשר בתקופה שבה הם עדיין יכולים. מאוחר יותר, החגורה מתהדקת. בעולם מתוקן יותר, שבו המונוגמיה תיעלם, פיק-אפ ייחשב נורמטיבי הרבה יותר. הפיק-אפ פותר את המחסור בסקס, עבור אנשים שלא נכלאו עוד במסגרת המונוגמית.

הקונספציה ועל פיה פיק-אפ נועד לשרת את היצרים של הבנים, בעוד שהבנות באמת מחפשות רגשות היא שגויה, כמוה גם הקונספציה ועל פיה בנות מנוגה ובנים ממאדים והם מחפשים דברים אחרים. בשני המקרים צורת המחשבה היא זהה, ההבדל היחיד הוא בביולוגיה. וצורת המחשבה הזהה מבקשת להיות בקרבה פיזית עם פרטנר כלשהוא, ובמקביל להגיע לפורקן מיני. המשותף לקרבה פיזית ולפורקן מיני, היא האשליה (או שמא, החוויה החד-פעמית) כאילו שיש להם אהבה תמידית. אהבה במובן הפילוסופי של המילה, כלומר שהם מתקשרים אל מקור האהבה, זה שבו אין מרחב, אין זמן ויש רק הנאה. זה כמובן אבסורדי, אבל סקס הוא אבסורדי.

קרבה פיזית באשר היא, היא נסיון להעלים את המרחק הפיזי. המרחק הפיזי הוא תולדה של הניכור שקיים בין שתי הנשמות הנפרדות, אהבה מבטלת את הניכור הזה. פורקן הוא מה שהיה מגיע אם הנשמות הנפרדות הללו היו מאוחדות, בזמן ובמקום. הגישה הזאת שאני מייצג בפוסט הזה, נובעת אגב מתפיסה מיסטית-נאופלטונית.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה