הפרה

הסיפור שהצנזורה אוסרת לפרסם בארץ בעוד כלי התקשורת הזרים מלאים בדיווחים עליו וגם באינטרנט הישראלי לא קשה למצוא עליו: ענת קם היתה חיילת במשרד של אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה. במסגרת שירותה היא נתקלה במסמכים בעלי סיווג בטחוני סודי ביותר. המסמכים כללו הוראות שמפרות את צו בג"צ. ענת קם החליטה להדליף את המסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. בלאו פרסם כתבת תחקיר ולא טשטש כיאות את זהותה של קם. הפרסום עורר מבוכה בצה"ל, בין השאר מפני שהוא חשף את ההפרה השיטתית של החוק הבינלאומי על ידי צה"ל והמדינה, ואת הקודקודים הגבוהים בה לתביעה בבית הדין הבינ"ל בהאג. לפני שעלו על עקבותיה של קם, מרדף שהחל מיד, ספג בלאו התנכלויות. באינטרנט הופצה שמועה ועל פיה מדובר בפדופיל מורשע, ובסופו של דבר בלאו הגיש תביעה נגד גוגל (ראוי לציין שההתנכלויות קשורות לחיים בן פסח, עליו הופצו שמועות דומות, ולא בהכרח לשב"כ. אבל רק לא בהכרח, מפני שאי אפשר לפסול את הטענה שבפורום ימין אמיתי מושתלים סוכנים של שב"כ, ואולי זו פרובוקציה מטעמם, שכן האתר עדיין באוויר מטעמי חופש הביטוי). בראשית השנה עלה השב"כ על עקבותיה של קם ואילץ אותה להסתגר במעצר בית, לעזוב את עבודתה ולהיעלם. כעת היא צפויה למאסר של עד 14 שנה בעוון הפרת אמונים וכו'. קם לא מכחישה את עובדת היותה פעילת שמאל. קהיליית התקשורת בארץ הזדעזעה בעיקר עקב היותה של קם כתבת בוואלה, ואחד מהחששות לכאורה של המדינה היא הבמה התקשורתית שניתנת לה, עובדת היותה חשופה עדיין לתכנים מסווגים ובעיקר החסינות-לכאורה שניתנת למעמד העיתונאים. אורי בלאו, שחושש שהוא נמצא גם-כן על הכוונת, ברח מהארץ והוא מסתתר כעת בלונדון על פי הגארדיאן.

:: . ::

העובדות: הפרשיה נמצאת תחת צו איסור פרסום במשך תקופה ארוכה של יותר מחודש. כל האזכורים המפורשים לפרשיה הוסרו מהרשת, לטענת הכותבים אותם לבקשתה של קם (לבקשת עורך דינה). הפרשיה עדיין נמצאת תחת צו איסור פרסום, אני מסתמך על תכנים שקראתי באתרים זרים. קם מעלה בתפקידה ואף אחד לא מתווכח עם זה. לכששובצה לתפקיד היא עברה סיווג בטחוני בדיוק לשם בלימת הפה שלה, ההדלפה אכן פוגעת במישרין במדיניות של ישראל ואכן חושפת את הסמכות הגבוהה ביותר של צה"ל לתביעה. ענת קם הקריבה את עצמה למען המצפון שלה. אורי בלאו יכול היה לטשטש יותר את הממצאים, או לפרסם אותם בדרך אחרת וזהירה יותר מבלי שיחשוף את "גרון עמוק". מנגד, הצבא נשען ברובו על שירות של חיילים בסדיר, שכעבור שלוש שנים חוזרים למעמד של אזרחים (גם אם כחיילי מילואים). שבועת אמונים לצה"ל  מציבה את החייל במעמד של אנוס לקיים פקודות. אילולא יישבע אמונים ייענש, אילולא יקיים את הפקודות ייענש. הברירה היחידה של החייל להמנע מביצוע פקודות בלתי מוסריות היא להמנע משירות, גם במקרה הזה הוא נענש ואף מתויג כפושע. ענת קם עמדה בפני מבוי סתום, שאילץ אותה לשתוק ולבצע את הפקודה (העברת המסמך המסווג). מלבד ביצוע הפקודה היא התוודתה בפני עיתונאי עליה, וחשפה בשל כך סודות צבאיים.

:: . ::

מסקנות: הבעיה העיקרית היא לא ההדלפה אלא עצם הצורך של צה"ל להציב בעמדות רגישות ומסווגות אזרחים לעתיד. יותר מדי אנשים שנכנסים לסוד העניינים שלא ברצונם, יותר מדי סודות שמסתובבים באופן חופשי והמדינה כופה על אנשים תמימים לשמור, למען הנאמנות אליה. זה כמו ילדה שהדוד שאנס אותה אומר לה "אל תספרי מה שאני עושה לך. אם תספרי אני אגלה לאבא את מה שעשית". שוב, ההדלפה אינה הבעיה, אלא העובדה שהיה מה להדליף. לא מתפקידם של אזרחים להחשף לתכנים כאלה, לא מתפקידם של אזרחים טובים להכנס למערכת שמייצרת תכנים כאלה, הצבא מקורו בחטא והחובה להתגייס אליו מקורה בחטא. אתם לא יכולים להכריח אדם לפעול בניגוד למצפונו רק מפני שהפעולה הזאת מועילה למדינה שלו. משחקי הסיווג הבטחוני של צה"ל הם כאלה שמי שעבר סיווג בטחוני משוכנע שעלה בידו הישג, בעוד שזו אינה יותר מתעודת עניות. מי שעבר סיווג בטחוני, מצהיר שהוא מוכן לשמור את סודותיה הכמוסים ביותר של המדינה. עצם העובדה שאלה אמורים להיות סודות, מורה על כך שיש סיבה להסתיר את האמיתות האלה. מי שנוהג כמו שצריך לא אמור לשמור סודות. מי שנוהג כמו שצריך אמור לברך על גילוי של סודות, מפני שגילוי של סודות הוא שמירה על סדר טוב, ועל התנהגות "כמו שצריך". המדינה שלנו היא מדינת צבא לא בגלל שהמשטרה החשאית פולשת לחייהם של אנשים שחרגו מהנהלים שהיא כפתה. המדינה שלנו היא מדינת צבא משום שלהיות עבד נרצע של הנהלים הצבאיים זו נורמה, ומי שמתבטא בגנותה של הנורמה הזאת (כמוני) נחשב לחריג להכעיס.

:: . ::

שימו לב: המשטר "אפל" (במרכאות) לא מפני שהוא נוהג באורח לא-חוקי ונלחם בעור שיניו כדי שאף אחד לא יגלה את זה (ומעניש את מי שפוצה פה), אלא מפני שהוא מטיף לציות לנהלים הצבאיים. כמובן שגם בהתנהלות של המדינה והשב"כ כעת יש טעם לפגם, אבל אם הנהלים הצבאיים מוצדקים, לדמוקרטיה זכות להתגונן כנגד מי שפוגע בה. הבעיה היא שהמדינה הזאת לא יכולה לקרוא לעצמה דמוקרטיה אם היא לא שומרת על חוק בסיסי ביותר של חירות הפרט. ובמקרה הזה לא מדובר על הפרת הפרטיות שלו, אלא על כפייתו לקיים את פקודות הסמכות הצבאית מתוקף היותו אזרח. הווה אומר, זוהי חובה אזרחית לציית לפרופגנדה הממשלתית. במדינה חופשית לגמרי, השירות הצבאי היה בגדר רשות, והחיילים היו מקבלים תמריצים על מנת להגיע לשם מרצונם החופשי. הם לא היו מגיעים לשם בעל כרחם לאחר שעברו שטיפת מח. במדינה חופשית לגמרי אזרחים לא היו נאלצים להיחשף לסודות מדינה כשאקדח מוצמד לרקתם ובאחריותם לנצור בליבם פקודות בלתי-חוקיות בהכרח בשם הפטריוטיות. חובת השירות הצבאי והנורמות הנלוות אליה היא ג'ינגואיזם לכל דבר. לא משנה לי מה יקרה עם ענת קם, משנה לי ששוב מנסים לשכנע אותנו שהצבא הוא מעל לכל.

:: . ::

גילוי נאות: הח"מ לא עבר סיווג בטחוני.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.