מאי שם לכאן ועכשיו

המילה "אוטופיה" מגלמת בתוך עצמה שניות, משחק מילים על שני תרגומים מנוגדים ביוונית, "המקום הטוב" ו-"שום מקום", כאילו כדי לומר שהעולם לא יוכל להגיע לעולם אל הטוב ביותר, ומציאות שכזו היא בדיונית. לכן האוטופיסטים, אנשים שחתרו למען שלום, מקבלים לרוב יחס מזלזל של הוזים. היו פעמים שבגלל הקונוטציות הכאוטיות של המילה הזאת, אנשים כאלה אף הוקעו. הסיבה: אוטופיה יכולה לטענת המלעיזים להגיע רק בעזרת שתי דרכים – א. "בעצמה", כתוצאה מסדר ספונטני שיווצר באנרכיה, מה שבהכרח לא יקרה משום שאדם לאדם זאב ואנרכיה היא כאוס ולא אוטופיה ; ב. בצורה יזומה כתוצאה מכפייה, שתשליט את "הסדר הנכון", מה שפותח פתח לדיסטופיה – שתי דרכים שלא יביאו את הטוב המיוחל, ומאחר שכך הרי שאוטופיסטים לא מטיפים לשיפור החברה אלא להריסתה, בין אם מתמימות ובין אם ממניעים זדוניים. היטלר וסטאלין, אחרי הכל, היו אוטופיסטים (הטיעון הזה, הנאור והאנטי-אוטופי, אופייני לקרל פופר ולאריק פוגלין)

אבל האם הנאורות ששוללת את אותה האוטופיה אינה בעצמה אוטופיה? הרי גם היא מייחלת לעולם של חברה אידאלית ושוויונית. מצד אחד, אם אנו מגדירים את האוטופיה כפי שעשינו זאת בפסקה הקודמת, הרי שהנאורות לא מושתתת על אנרכיה כי אם על שלטון שלא פוגע בזכויות הפרטים בו, ולכן גם אין בו כפיה, כך שמבחינה זו היא אינה אוטופיה. אבל מצד שני, הנאורות מושתתת על רעיונות הקידמה והרציונליות, ככל שניטיב להתנהג על פי השכל הישר (מהי באמת אותה הדרך הנכונה לחשוב…?) כך נצעד אל עבר החברה האידאלית, ככל שכולנו נתנהג על פי "הצו הקטגורי" המציאות הזו תבוא מאליה, משום שלא יהיה מה שישבש אותה ומהבחינה הזו הנאורות כן אוטופית.

אם כן, נוכל להגדיר את השאיפה לאוטופיה כאמונה בטבע האדם הטוב, וביכולתו להיות רציונלי ולכן גם מוסרי. מי שיש בו את התקווה הזו של האמון, שבוטחת ברציונליות של הפרטים הנוכחים והעתידיים של החברה, הוא אוטופיסט במובן הכשר של המילה. מי שאיבד את התקווה הזו, הוא אוטופיסט במובן הפסול שלה. "שלילת התבונה במרחב החיים החברתיים אינה מותירה תקווה לאםד, ואת מקומה תופס הכח" (הנס קוהן, 1937). ושוב הופך מושג האגואיזם של הובס, נר לרגלה של הנאורות, לאויב האוטופיה, לישות שמחנכת את האדם לפקפק בטבע האדם הטוב ולשלול למעשה אפשרות לכינון שלה.

בסאבטקסט, זה מה שמנסה לעשות הספר "אוטופיות" שיצא לאחרונה ברסלינג. לצייר איזה שהוא מסלול לאורך ההיסטוריה שמנסה לקרב את מושג הצדק מאי שם אל כאן ועכשיו. האנתולוגיה שליקט פרופ' אברהם יסעור ז"ל וערכה תלמידתו נגה וולף, מתחילה בעת העתיקה ומסתיימת בעת המודרנית. מתחילה מהשלב בו מושג הצדק התגבש במונחים אסכטולוגיים, כלומר: אלוהים ברא את העולם בסטטוס "צדק", בא האדם והרס אותו לכדי "רשע", ועל מנת להשיב עטרה ליושנה על האדם על האדם להשתדל ולצפות להתערבות אלוהית, "אתערותא דלעילא". ומסתיימת בשלב בו מושג הצדק כבר מגובש במונחים פרקטיים, כשהאדם כבר לא עומד חסר אונים מול חוסר יכולתו "להכות בפטיש" ולסיים את מלאכת האוטופיה, ובמקום זאת ממשיך וחותר עד שיגיע אל ייעודו. מרגע שהאדם מחזיק בתקווה הזאת, באמון בעצמו ובטבעו, הרי שהוא מסוגל כבר להכות באותו הפטיש, האוטופיה כבר לא נמצאת אצלו ב"שום מקום", כי מי שיש לו גם את המוטיבציה וגם את היכולת להגשים אותה "כאן ועכשיו", שום דבר לא מסוגל לעצור מבעדו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה