האבא של גאיה

לאונרדו דה וינצ'י נחשב לאחד מגדולי אמני הרנסנס וחקוק בתודעה בעיקר בזכות יצירות האמנות שלו, דגש חלש יותר ניתן ליצירתו המדעית – הוא היה גם מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, אדריכל ותאורטיקן מוזיקאי. דגש קטן עוד יותר ניתן ליחס בין האמנות לבין המדע ביצירתו. אחרי הכל נראה שציור היה רק תירוץ או אופציה אחת מיני רבות לחקר הטבע, אותו ביקש "לתרגם". למעשה, לאונרדו התייחס אל הציור כאל מדע בפני עצמו ולכן התמחה בו לא רק כאמן אלא ובעיקר כמדען, הציור שימש לו עזר בחקירותיו המדעיות והמדע כמובן שימש לו עזר בציוריו – לאונרדו ראה את הציור והרישום כחלק בלתי נפרד בחקר הטבע, משום שכמו מדע גם הוא "חבק בתוכו את כל הצורות והתכונות שלו".

לאונרדו השתמש בציור לא רק כדי לדמות אלא בעיקר כדי להנציח, ומהבחינה הזו שימש לו הציור עזר לתיעוד החקירות שלו. הציור היה חלק בלתי נפרד מהתצפית, סביר להניח משום שכדי לצייר את התמונה לפרטי פרטים ודיוקים הוא היה צריך "לצלם" את המאורע אותו הוא מצייר. וכך חזר על הניסוי-צילום פעם אחר פעם, מה שעזר לו להפנים את מסקנותיו ולחשוב עליהן כל אותו הזמן שהוא עוסק באובייקט המחקר, ואף מאוחר יותר כשהוא מצליב מידע עם מחקרים אחרים. האנלוגיה הפכה למרכיב חשוב בגישה המדעית שלו, שסברה שהטבע הוא מכלול ובנוי מתבניות שחוזרות על עצמו במיקרוקוסמוס (האדם) ובמאקרוקוסמוס (היקום). הציור במקרה הזה עזר לו לקשר בין תחומים שונים באמצעות אלמנטים תבניתיים שגילה באחרים, מה שניכר בעיקר בציורי הזרמים שלו – של המים, האוויר והדם – צורות הטבע עליהן דיבר הן אותן התבניות שבעזרתן ערך את האנלוגיות.

הגישה הזאת שרואה תבניתיות ומערכתיות בטבע , יכולה מבחינה זו לשמש כאבטיפוס של תיאוריית גאיה העכשווית שרואה את העולם כאורגניזם חי בעל מערכת לארגון ו-ויסות עצמי. ולכן אין מתאים מפריטיוף קפרה, שמייצג את הגישה הזאת בעשורים האחרונים, להתמקד דווקא בלאונרדו כמדען שייסד את הגישה ההוליסטית הזו במדע. כאילו כדי להוכיח שהמדע כביכול התחיל בגישה זו ורק לאחר מכן סולף בעקבות אימוץ הפרדיגמה המדעית של דקארט וניוטון.

קפרה, פרופ' לפיזיקה מברקלי, עומד מאחורי שני רבי מכר קלאסיים שעוסקים בדיוק בנקודה זו. "הטאו של הפיזיקה" שהופיע במקור בשנות השבעים וב-1996 קיבל גם תרגום עברי (הוצאת רמות), ניסה בזמנו לקשור בין הפילוסופיה הנובעת מהפיזיקה המודרנית, לבין רעיונות מיסטיים עתיקים מהמזרח שמתאפיינים בעיקר בתפיסה הוליסטית. המדע העכשווי, המשוקם לטענתו, חוזר למתכונתו המקורית וההוליסטית לאחר המשבר שפקד אותו ערב פרסום תורת היחסות של איינשטיין, עת הפיזיקה היתה מקובעת בפרדיגמה הניוטונית. "נקודת המפנה", שהיה מין המשך ויצא ב-1982, שטען שהפתרון המשבר בו מצויים המדע והחברה טמון במעבר מהראיה הפרדיגמטית המדוברת לראיה מערכתית והוליסטית יותר של העולם.

"המדע של לאונרדו", ספרו האחרון עד כה שיצא במקור ב-2007 וכעת רואה אור בעברית בתרגומו של עמנואל לוטם (הוצאת דביר) מנסה כאמור לנכס ללאונרדו את הבכורה לשיטה המדעית של תצפית וניסוי, ולקחת אותה מהמאוחרים יותר, גלילאו וקופרניקוס לפניו, מי שפרסם את ספרו המהפכני כרבע מאה לאחר מותו של לאונרדו. הווה אומר, המדע המקורי של הרנסנס דגל בגישה ההוליסטית, המדע המאוחר יותר חרג ממנה וכעת הוא משתקם. בשני חלקיו של הספר מתמקד קפרה בביוגרפיה של לאונרדו וביישום רעיונותיו בחקירתו המדעית – הוא עומד על הישגיו המדעיים, וטוען שאילולא לאונרדו היה שומר את גילוייו לעצמו ובמקום זאת היה מפרסם אותו, המהפכה המדעית היתה קורית מאות שנים לפני כן. את פיתוח החשבון האינפיניטיסימלי הוא הקדים לטענתו ב-300 שנה, את האבולוציה ב-400, ואת תורת המורכבות והטופולוגיה הוא הקדים ב-500 שנה. אוליבר סאקס מצוטט בהמלצתו על הספר בכריכה האחריות כמי שמסתקרן איך היה נראה המדע אילו פנקסיו של לאונרדו היו מתפרסמים מיד לאחר מותו. קפרה מנסה לענות בכך שהוא מניח שהמדע לא היה סוטה מהדרך ההוליסטית המקורית שלו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה