דרקונים של שחר

עבודה זרה נחשבת לעבירה הקשה ביותר ביהדות, שלמעשה נוסדה כדי למגר אותה. השאלה היא מה זה בדיוק עבודה זרה. האם רק פוליתיאיזם או שמא עבודת כוכבים ומזלות? האצטגנינות היא נקודה רגישה מאוד ביהדות, ואם נביט בפולחן שלה ובמיתולוגיה (אם מותר לקרוא לתורת הסוד ולסמליה בצורה כזו), לא קשה למצוא את המקום המרכזי שהשמש, הירח והכוכבים תופסים בה. מספיק לדבר על זמני התפילות, ועל לוח השנה הירחי בכדי לתת ליהדות גוון של עבודת כוכבים ומזלות… וכאן תשאל השאלה, האם היהודים עובדים את הכוכבים או שבאמצעות הכוכבים הם עובדים את אלוהים, האחד?

המשחק הזה של את מי אתם עובדים באמת עומד במרכזו של הדיון על המוטיבים הפגאניים שיש בפולחן שלה, אבל כאן ראוי לדייק: אם היהדות נותנת הכשר לסוג הפולחן הזה, הרי שהיא מסכימה שיש בו משהו, כלומר הפולחן הזה הוא מין כוונת אל המטרה, והיהדות טוענת כביכול שבעזרת הכוונות שלה (תרתי משמע) ניתן לקלוע אל המטרה ולא להחטיא אותה. ושוב: מונותאיזם ופוליתאיזם מבוססות על אותה ה"חכמה", אבל היהדות מכילה גם תבונה, הבנת דבר מתוך דבר, והדבר שהיא מבינה הוא שיש אלוהים אחד, הפגניזם לא משכיל להבין שהכוכבים אינם ישויות נפרדות אלא חלק ממערכת כוללת שמופעלת על ידי כח אחד, האלוהים.

הרעיון הזה שבבסיס כל הדתות קיימת אמת אחת שמשתקפת בכל אחת מהן בצורה שונה, היה נפוץ בימי הרנסנס והכשיר את העיסוק בחכמות חיצוניות על ידי הוגי דעות שונים שנקטו בסינקרטיזם כדי להצדיק את אמונותיהם. את הבסיס לסינקרטיזם הזה חושף יהודה ליבס בספרו החדש "פולחן השחר" (הוצאת כרמל), ושופך אור רב על הסמלים המשותפים לעולמות תוכן מתחרים כמו ההרמטיזם, הפגניזם וכמובן הקבלה.

נקודת המוצא של הדיון הוא מדרש זוהרי שאומר באופן מפורש שבפולחן הפגאני יש יסוד של אמת ובזכות זה אינו נעקר מהעולם, כלומר מדובר אמנם בפולחן פסול אבל אם היו עושים אותו כמו שצריך, הוא היה הופך לכשר. יש הבדל דק מאוד בין הכשר לפסול בדברים האלה, ולכן רצוי להתרחק מהם, אבל מי שיודע איך להתמודד איתם כראוי מותר לו ואף רצוי שינהג בהם. ולכן: מקובלים מבצעים פולחנים במקומות קדושים, בזמנים מקודשים על ידי שמות מקודשים. כי להם מותר, כי הם מאסטרים, אבל פשוטי העם לא, וגם חכמי הגויים. מי שיודע לנקוט בכוונות הנכונות, לא זו בלבד שמתקן את הרושם הרע של הפולחן, אלא אף את העולם כולו. ביסוד הפולחנים הללו נשמתו של העולם, פרקטיקה מוטעית שלהם הורגת אותה, ופרקטיקה נכונה מפיחה בה חיים. ואכן בשלב מאוחר של הספר עובר הדיון פאזה כשהסמלים הקשורים לאותם פולחנים אינם עוד כלים לעבודה תקינה של האל, אלא מכשירים לגאולה – של עם ישראל ושל הקוסמוס כולו.

ושוב הופכת הדת לכח שיגאל את העולם והשאלה היא מי יגאל את העולם, לאו דווקא למי מותר לעשות זאת, אלא מי מספיק מוכשר, כי אלה שלא מוכשרים ועושים את זה לא נכון, הורסים הרבה יותר ממה שמתקנים. בחלק מהמקרים באמת אסור להם לעשות את זה, כי הם פועלים ממניעים מרושעים (ומשתפים פעולה עם השטן, המעוניין לחבל בגאולת העולם), אבל בחלק אחר לא כדאי שהם ינסו כי בגלל נסיונותיו של השטן לחבל, הם עשויים לטעות משום שלא הוכשרו להתגבר על השטן ו"לבלבל אותו". כלומר, העולם הוא מין משחק מחשב כזה שבסופו צריך למצוא איזה שהוא אוצר. השחקן נלחם בעזרת חרב, שהיא הדת, וצריך לעבור שלבים שונים באמצעות לחימה עם מפלצות. לפני שהוא מגיע אל האוצר, הוא צריך להלחם עם הדרקון הגדול ששומר עליו. אם הוא לא מספיק מיומן, או שמא אם הוא נופל לתרגילי ההטעיה והלחשים של הדרקון, לא יצליח לגבור עליו. רק אותם המאסטרים יצליחו לגבור עליו ולהגיע אל האוצר הנכסף, אותם המאסטרים שהם כמובן המקובלים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה