מלחמת הטכנו

כשדיברנו על ינס ליסאט כעל מי שהביא את ההאוס לגרמניה למרות הסירוב של פרנקפורט להכיר בכך, לא ציינו את הצ'ילבה האחרת של פרנקפורט – ברלין. ווסטבאם טוען שהוא והשותף שלו קלאוס יאנקון, היו הראשונים שהוציאו את "קטע ההאוס הראשון מחוץ לארה"ב", כשהפיקו עבור הרכב האינדסטריאל D.A.F את הסינגל "The Gun". ברלין נדבקה במוסיקת ההאוס מיד כשבריטניה נדבקה בה, בתחילת 1987. שדרנית "רדיו ברלין החופשית" (SFB), מוניקה דיטל, התאהבה באסיד ובעקבותיה ב-1988, שוב, במקביל לבריטניה, המועדונים בברלין הלכו לכיוון הזה.

ב-1989 הגיע הטכנו מדטרויט, ומרגע שהמוסיקה הזאת נקראה טכנו אמרו הברלינאים לעצמם – א' כל, יש לנו כבר מספיק אינדסטריאל, המוסיקה שמגיעה מפרנקפורט לא שונה בהרבה מהאינדסטריאל שאנחנו מכירים. אפילו "רכה" מדי. הסטנדרטים בברלין הם הרבה יותר אנדרגראונד. ב' כל, הטכנו שאנחנו מכירים בכלל לא נשמע כמו הטכנו שבפרנקפורט טוענים שהוא טכנו. טכנו הוא דבר הרבה יותר מתכתי, הרבה יותר קצבי, הרבה פחות אגרסיבי, והרבה פחות ווקאלי. הטיעון הזה היה הצד של ברלין בויכוח בין האסכולה של ברלין בנוגע לאופי הטכנו, לבין האסכולה של פרנקפורט. בברלין, כדי להבדיל את עצמם מהטכנו של פרנקפורט, החליטו לקרוא למוסיקה בשגיאת כתיב Tekkno (מה שבארץ בטח נקרא "טחנו"). אפשר להשוות את זה לבידול שהיה בקראוט רוק בין האסכולה של ברלין (קלאוס שולצה, טנג'רין דרים) לבין האסכולה של דיסלדורף (Can, Neu!). מתחת לפני השטח שררה יריבות סמויה בין שתי ה"בירות", כשברלין מושכת לכיוון דטרויט, ובאמת רבים מהמוסיקאים האמריקאים עברו אליה בתחילת שנות התשעים כדי ליצור, מוסיקה שנקראת כיום "טכנו", או "מינימל טכנו". בפרנקפורט המשיכו לעשות EBM, והטכנו שם נקרא ברבות הימים פשוט טראנס, הארד טראנס, או טק-טראנס (ובגרסת המעודנת יותר שלו, טק-האוס)

ב-1989 קרה עוד דבר חשוב, שכבר הוזכר. חומת ברלין נפלה. המעמד של ברלין חזר להיות אותו המעמד הרצוי והנצחי שלה, הבירה האמיתית של גרמניה. בן רגע פרנקפורט הפכה מבירה וונאבי וכבשה שחורה, לעוד עיר גדולה בגרמניה. ברלין הפכה בן רגע מעיר של אאוטסיידרים, שהאזרחים בה פטורים מהחוקה הגרמנית ולא מצביעים לפרלמנט, לעיר של אינסיידרים. האופוריה הלאומית נטתה לטובת ברלין, לא רק במובן הזה שכשיש הזדמנות מצד המערב לתת לה כבוד אז פשוט נותנים לה. אלא גם מהמזרח, כשרוצים להגמל מתחושת הנחיתות המזרח-גרמנית הנצחית, פשוט מגיעים לברלין, שגם ככה נמצאת במזרח, ובה קל יותר לצמצם פערים. בן רגע ברלין הפכה להיות המקום שכולם רוצים להיות בו, וכשמחברים את הדבר הזה לסצנה המוסיקלית – קל להבין איך הלאב פארייד שבמציאות המערב גרמנית התחיל כמסיבה של 150 איש בלבד, הופך בתוך שנתיים למאורע של אלפי אנשים (ואז עשרות אלפים, ואז מאות וכו'). בעיני המזרח גרמנים, להיות חלק מההוויה המערבית זה לשמוע טכנו. גם אם קודם הם לא שמעו צליל אלקטרוני, להיות שם, בלי שישאלו אותך מי אתה ומאיפה, זה כור היתוך. זהו ההסבר המקובל לתופעה הסוציולוגית שליוותה את איחוד העיר והפכה את הטכנו, ובעיקר את ה- Tekkno המדובר, לשם דבר ואת ברלין בכלל למקום אופנתי כל כך.

בהקשר הזה ראוי לציין שהליין והמועדון הבולט בברלין של טרום האיחוד היה המועדון UFO, שהיה פחות או יותר מרתף בגובה מטר ותשעים, שלרקוד בו היה לפעמים אתגר מוטורי, והרבה פעמים לא היתה ברירה אלא לצאת לרחוב כי גם אין מקום וגם להכנס למקום הזה (דרך סולם, לפי הסיפורים) פשוט בלתי אפשרי. אלא שמסיבת רחוב, ובכלל כינוס המונים הוא דבר לא חוקי, מה גם שהמועדון עצמו פעל ללא רשיון, והיה מפגע שכונתי. עם איחוד העיר, פתאום היו הרבה יותר מקומות לעשות רייבים כאלה. מבלי שיפריעו לאף אחד. העיר המזרחית, בעיקר זו שהיתה קרובה לחומה, היתה נטושה, הנדל"ן היה זול וכמה רעש והמולה שהמועדונים האלה יעשו, למשטרה יש מספיק במה לטפל לפני שהיא תרשה לעצמה לבזבז כח אדם כדי לפזר מסיבות – כמה סמים שלא יהיה בהם. בשלב זה מועדון ה"טרזור" החליף את ה-UFO, ושכונת המיטה המזרח גרמנית הפכה להיות הסוהו של ברלין.

תקליטנים, בליינים ופרומוטרים מזרח גרמנים הפכו להיות תופעה. לפני איחוד העיר, המסיבות שלהם היו מסיבות אנדרגראונד לא רק כי הן היו מתחת לעינו של השלטון. פשוט כי לא היו להם את המשאבים כדי לעשות מסיבות של ממש, לא לקנות תקליטים ולא לעשות הגברה. המסיבות היו מתקיימות מהקלטות בקסטות מהרדיו המערב-ברלינאי, עם רדיוטייפים. גם מי שקיבל חינוך אלקטרוני נדהם כשנחשף להוויה בליינית, מועדונית, מוסיקאית "אמיתית" וכאן המקום לדבר על הטראנס. מרק רידר היה מוסיקאי ואמרגן בריטי שהגיע לברלין בשנות השבעים, בשנות השמונים ניהל להקות אינדסטריאל והיה גם הנציג של חברת Factory בברלין. עם נפילת החומה הוא זיהה הזדמנות עסקית במזרח ברלין והקים שם לייבל של מוסיקה אלקטרונית. כמה מהאמנים שלו היו יוצאי להקות אינדסטריאל (כמו לדוגמה גבי דלגדו מ-D.A.F או פול בראוז מ- Clock DVA). כמה אמנים אחרים היו מזרח ברלינאים אמביציוזיים, פול ואן דייק לדוגמה הוא אחד מהם. ואן דייק, שגדל במזרח, הפך מהר מאוד מתקליטן דמיקולו לתקליטן "אמיתי", והתבסס כרזידנט בליין מסיבות שניהל ביחד עם קיד פול, ילד פלא שהיה מהראשונים להוציא להיטי אסיד בגרמניה, והשניים היו מאלה שהניחו את אבן הפינה לז'אנר שנקרא ברבות הימים "טראנס". ובכן, ברלין, הלייבל MFS, טוען להיות הראשון שהמציא את המונח טראנס כדי לתאר את הסגנון של הטכנו האווירתי והטריפי. אוסף שהוציאו ב-1992 נקרא "Tranceformed From Beyond", סרט תיעודי שהוציאו במקביל נקרא "Berliner Trance". רק במקביל, או אולי אחרי, הם טוענים, הוציאו בלייבל הפרנקפורטאי Logic את האוסף "Logic Trance".

יהיה ראשון מי שיהיה, סוון ואת' הצליח לגייס ברבות הימים את הכוכבים הגדולים של הטראנס הברילנאי לטובת הלייבל שלו, Eye Q, וכך קיד פול וקוסמיק בייבי הוציאו ב-1993 את הקלאסיקה לעתיד "Cafe Del Mar". הטראנס הפך להיות דווקא הסאונד המייצג את פרנקפורט, כש-MFS נשארת יוצאת מן הכלל שלא מייצגת את הכלל, אלא דווקא את פרנקפורט. ראוי לציין שלייבל מהמבורג, Superstition שאירח כוכבים ברלינאים אחרים שהחלו את דרכם ב-MFS (מייק ואן דייק' humate וכו' היו חתומים שם. כמו גם כוכבים פרנקפורטאיים שהחלו את דרכם ב- Harthouse, כגון אוליבר ליב), היה יוצא מן הכלל שכזה ונחשב כמייצג דווקא את הסאונד של פרנקפורט בדור השלישי, הטראנסי.

השידוך הזה בין הערים נוצר כנראה במהלך 1991, מה שנקרא לרוב "קיץ האהבה הגרמני". כאמור, ברלין הפכה להיות מרכז פוליטי ומוסיקלי, שיכול להרים אירועים של ממש יחסית בקלות. הלאב פארייד, שהחל כמסיבת רחוב קטנה שארגן ד"ר מוטה ב-1989 הפך בתוך שנתיים למפלצת שמכנסת 6000 איש (בזמנו, המסיבה הכי גדולה בעולם, שרק המשיכה להיות גדולה עוד יותר בשנים שלאחר מכן) ובהם נציגויות נכבדות למועדונים מכל ערי גרמניה. היו אלה הפעמים הראשונות שפסטיבלים של מוסיקה אלקטרונית מצליחים לאחד שמות כל כך גדולים תחת כיפת שמיים אחת, מכל רחבי אירופה, ארה"ב וגרמניה עצמה. "לאב פארייד 1991" ומעט לאחריו ה"מיידיי" שארגן ווסטבאם, ובשנה שלאחר מכן הפך לקרקס נודד בין ערי גרמניה (וכן, גם בפרנקפורט), יצרו שיתופי פעולה מעניינים בין אמנים מאסכולות שונות אך מקרבה מוסיקלית. לא היה נדיר לראות תקליטן מעיר א' הופך לרזידנט בעיר ב', והרבה מתתי-הסצנות בערי גרמני השונות החלו כך. דוגמה שכבר הבאנו בעבר היא Hardfloor שעשו את כל הדרך מקלן/דיסלגורף לפרנקפורט כדי להוציא שם את קלאסיקות האסיד שלהם. פול ואן דייק וקיד פול עצמם הגישו כמה וכמה פעמים את התוכנית HR3 Clubnight בפרנקפורט. פליטי הסצנה הפרנקפורטאית מהלייבלים Force Inc, Playhouse, Ongaku וכו' הבינו שהם לא מסוגלים להתחרות במועדונם הגדולים של פרנקפורט וגלו למיינץ וכן הלאה. לא היה נדיר לראות גם מקרים שבהם מועדון שלם נודד לסדרת מסיבות בעיר אחרת, בליינים שוכרים אוטובוס ונוסעים חצי גרמניה כדי לעשות כיף בעיר אחרת משל היו תל אביבים שבאים לעלות לרגל לאומן 17. הטכנו-גלוקליזציה שדיברנו עליה בפוסטים הקודמים קרמה עור וגידים בזכות תופעות כגון הרייבים ההמוניים, מגזיני המוסיקה שפמפמו אותם, וכמובן, באותן השנים, 1992-1993, גם הפעם הראשונה שהמוסיקה הזו ממש נכנסת למיינסטרים. ווסטבאם מברלין, U96 מהמבורג, Interactive מקלן וכמובן סנאפ וקאלצ'ר ביט מפרנקפורט.

ההמוניות הזו, מספרים, היא גם מה שהרגה את הטכנו. הלאב פארייד קפץ ב-1996 פי 3 והגיע ל-750,000 חוגגים. עד לסוף המילניום הוא כבר הגיע למיליון וחצי. פסטיבלים אחרים, צנועים יותר, הגיעו ל-20000, וסף הכניסה אל העולם הטהרני של הטכנו הפך נמוך מאוד. חברות מסחריות עטפו את החוויה האלקטרונית ועקרו ממנה את העוקץ, דור המייסדים מאס במסחור הזה מהר מאוד. הדבר התבטא ביצירה המוסיקלית שלו, שהפכה קשה ואוונגרדית, רחוקה מהמיינסטרים. האמנים משכו לכיוונים של אמביינט ו-IDM מצד אחד, או גאבר ומה שנקרא "שראנץ" מצד שני. נכון, זו אבולוציה טבעית של מוסיקה אלקטרונית, אבל ללא הזרז המסחרי, דברים כאלה לא היו קורים. בימים כתיקונים סקוטר לדוגמה היו נחשבים כמושיעים, הם הצליחו להביא את ההארדקור לראשי המצעדים. בפועל, אם שואלים את איתני הטכנו לגבי דעתם, גועל וקיא עולה בגרונם. ובאקורד זה נסיים בניימדרופינג של סקוטר, נכון לשנת 1994, של כל הכוכבים הגדולים שטבעו את חותמם בשמי המוסיקה הגרמנית.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.