לוחצים על הגז

מסתבר שיש מישהו שכן ניצח באירוויזיון האחרון ומגיע מישראל. זוהי הרוח החדשה של טיפקס, שבעקבות "Push The Button" מתרחבת עכשיו אל סט שלם של שירים בסגנון, שיהוו את החומרים החדשים אותם תציג ביום חמישי הקרוב בלבונטין 7, טרם תפליג הלאה אל סיבוב הופעות ראשון בארה"ב.

האפקט של השיר הוא עצום, על המאזינים (או יותר נכון הגולשים) שנהרו בהמוניהם אל עמוד הלהקה במייספייס ועליה בעצמה, כפידבק. זה היה הטריגר שלה לכל ההתרחשות העכשווית (ועכשיו גם מגיעה הודאה המפורשת) והגורם המדרבן הן לכתוב חומרים נוספים והן להפיץ את הבשורה בעולם. "השיר הזה פתח לנו את התאבון", מאשר אוז, "הוא הוכיח שאנחנו יכולים לעשות מוסיקה גם בשפה זרה, שתעביר את המסרים שלנו בצורה זהה. לפני כן די חששנו שהשפות לא יצליחו להעביר את ההומור והאנרגיות. ברגע שהשיר הצליח, עקבנו אחרי התגובות, ראינו שעיתונאים מצטטים אותנו ומבינים את הרמיזות, הבננו שהקריאה מעמיקה, שיש את זה".

אז נכון שבסך הכל השיר הזה נפל בשלב מוקדם ולא הצליח להביא לישראל את הזכיה המיוחלת, אבל את מי זה בכלל מעניין, ואת מי זה בכלל עניין אז? "לקרוא להופעה שלנו כשלון ישראלי זה תלוי בהגדרה של מהו כשלון", אומר אוז, "אם רצינו לנצח באירוויזיון זה היה משחק אחר, אבל אני לא בטוח ששלחו אותנו בשביל זה. האירוויזיון זו תחרות קריוקי גדולה, לא אנחנו ולא רשות השידור נערכנו לתת שואו מושקע ברמה הקיטשית הזו. כל ההכנות היו בדרך ישראלית מאוד, שנוררנו תפאורה ובגדים, הגענו לשם בשביל להשתגע ולעשות דברים מגניבים, אף אחד לא יצא לשם עם כוונות ברורות של 'אנחנו הולכים כדי לזכות'. התיאבון התחרותי לא היה לזכות באירוויזיון. רצינו שידברו על ישראל, על הקסאמים והטרור, על אחמדינג'ד, על הנושא שבחרנו. מבחינתנו, כשהנושא עלה על סדר היום עשינו את שלנו"

המסר, אומר אוז, לא היה רק פוליטי אלא גם תרבותי, "גם כלפי הישראלים האפקט עבד, סימנו לכולם שאנחנו לא באמת חלק מאירופה, שיש בנו משהו מעבר אליה, רב-תרבותיות שבמקרה שלנו היא משמעותית. פוצצנו לאירופים מעט את הבועה שהם חיים בה, הראינו להם שיש מה ללמוד מאיתנו"

וכך גם צפויים להשמע השירים החדשים, מרקחת קטלנית בין סגנונות שונים בשפות משונות, משהו שהלהקה מעדיפה להגדיר בכוללניות כאפרוביט ג'ואיש פּאנק. "יש מעט ניצוצות של המוסיקה הזו בחומרים הישנים שלנו, אבל בגדול מדובר בטיפקס מזן חדש. אנחנו משתמשים במונח 'אפריקאי' כי יש אנחנו משלבים לא מעט אלמנטים כאלה. מלבד מקצבים ערביים, מהמרוקאיים ועד לתימנים, יש שימוש גם ברגא, מקצבים שבורים ובכלל, אווירה מאוד שחורה"

מה הוליד את מה, החומר החדש או סיבוב ההופעות?
"הסיבוב מגיע כי לא רצינו להוציא את השירים עד שנראה את הקהל נהנה מהם, ואני לא מדבר על הקהל הישראלי. על הבמה באירוויזיון הבנו שאנו רוצים לפנות לקהל רחב יותר. יש משהו מובן מאליו ביחסים שלנו עם הקהל הישראלי ולעומת זאת משהו שמגיע ממקום חופשי ונקי מאוד, כשאתה מבצע מול קהל שלא מכיר אותך. לכן החלטנו לצאת להופיע בחו"ל ולעשות מין סיבוב היכרות. יצא שזה מתחיל דווקא בארה"ב, ההצעה להופיע בפסטיבל היהודי Oy Hoo! הגיע ראשונה, ומסביבה פיתחנו טור. אנחנו לא נוסעים כדי לכבוש את ארה"ב, ומודעים לגמרי לעובדה שבארה"ב מכירים אותנו אפילו פחות מבאירופה, כי שם לא ראו את האירוויזיון. הסיבוב הזה נועד בעיקר כדי להכיר את השטח, או יותר נכון להכיר לשטח את עצמנו. אנחנו רוצים לראות איך אנחנו מתקשרים עם הקהל לא ברמת הנוסטלגיה אלא ברמת השירים. זו הכנה לסיבובים הבאים שאנחנו מצפים שיהיו, באירופה – שם כבר מכירים אותנו איכשהוא – ובארה"ב, לשם אנשים יחזרו בתקווה, אחרי שיגלו שזה טוב"

היכן בכיוון החדש של הלהקה נמצא מקומה של האמירה החברתית, הרי בסך הכל הקהל שאתם פונים אליו לא מקומי?
"האמירה החברתית מתבטאת במחאה אנטי-ממסדית, בתיאור המציאות ואיך שהיא הופכת אותנו לאלימים, חמדנים וטפשים, משהו כמו 'לו הייתי רוטשילד 2007'. אנחנו מתעסקים במאפיה, ניתוחים פלסטיים והרבה בעולם הכסף, אנחנו מדברים על יחסים בין גבר לאישה בצורות חדשות ולא בהוליוודיות".

ומה לגבי חומרים ישנים, האם אתם מתכחשים אליהם?
"ממש לא. נבצע אותם, או לפחות את כל מה שתואם את האווירה הנוכחית שלנו, וגם אז נעשה את זה בכל מיני דרכים חדשות, שיר כמו 'מה עשית' לדוגמה מתאים מאוד, אפשר אפילו ללכת רחוק עד ל'שיר בלחץ'. את הגרסה האנגלית ל'הורה נדל"נים' כבר חשפנו וגם 'ריקודי עמבה' זוכה לגרסה ברוסית".

האם לבונטין 7 הוא הצהרת כוונות על זה שהלהקה פונה לקהל אחר, יותר קולי וצעיר?
"לאו דווקא. זה ברור שהיינו שמחים לראות כמה שיותר כמה שיותר קהל צעיר, אני חושב שמהרגע שפרץ 'Push The Button', נחשפנו באמת לדור צעיר ובועט יותר, שאומר שהנה, יש משהו מעניין יותר מ'כוכב נולד'. הרעיון בלבונטין 7, מלבד העובדה שמדובר בהפקה זריזה וקלה הוא שההופעה היא בעמידה, הקהל עומד וזז איתנו. זה כבר עושה את זה, לא בא לנו על הופעות בישיבה. גם בארה"ב אנו מתמקדים יותר בהופעות במועדונים".

האם להקות כמו בום-פם שייצאו מוסיקה ישראלית קצבית ושמחה לחו"ל היוו השראה?
"בהחלט. ההצלחה שלהם גרמה לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. האמת, אפשר לומר שהיינו בעצמנו חלק מזה, ועקבנו אחריה מקרוב. בסך הכל אורי כנרות תפקד אצלנו כטכנאי שמכוון את הגיטרות, העבודה איתנו חפפה את התקופה בה הוא נחשף למוסיקה של הבלקנים, הוא שיתף אותנו בזה, ובעצם בכל שלב בהתפתחות של בום פם. במשך הזמן זה הפך להיות ענק, ובינתיים הוא גם הצטרף בבלקן ביטבוקס. אנחנו מאוד שמחים בהצלחה שלהם ואוהבים אותם. גם גוגול בורדלו ענקיים, כל ה'צוענים' מעניינים אותנו מאוד, אנחנו חושבים שההצלחה שלהם פותחת את הדלת למוסיקה כמו שלנו.

טיפקס ייצאו לחו"ל ללא ביג M, ואת מקומו כסאונדמן יימלא, לפחות בשתי ההופעות הראשונות יוסי פיין. הראשונה מהן תתקיים כידוע ב-Highline Ballroom שבניו יורק, עם מופע חימום של איזבו. את שאר ההופעות יחממו סגול 59 ו-DJ Handler האמריקאי.

טיפקס תופיע במוצאי שמחת תורה, יום חמישי, 4.10, בלבונטין 7.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה