גם התכנים בבלוג הזה מצייתים לאסתטיקת הזהב של הפופ: קאלט, קאמפ, קיטש, רייר, ביזאר. הסיבה ברורה: זה מתכון בטוח לדברים שמדליקים את הקהל, פשוטו כמשמעו. בעיקר רייר וקאלט, ביזאר קצת פחות – כי הוא מראש בוטה ובוחן גבולות, הטון הצורמני שלו הוא תגובה טבעית לכך. רייר זה הכי מדליק, בסגנון “מאיפה הקרצת את זה עכשיו?”. וקאלט, “וואו, איזה זכרונות. משגע”. קאמפ: “הו האנושות”, וקיטש: “פחח, נו באמת!”. אם אתם רוצים להיות אוהבים, אמצו את הקודים האלה! להלן מדריך קצר:
cult: ההגדרה המדויקת ביותר לקאלט שנתקלתי בה היא האדרה חסרת פרופורציות למשהו מסוים עד התמסרות, מוצדק או לא מוצדק. בדרך כלל מתוך כוונה להלעיג את הדפוסים האופנתיים. דוגמא: אייטיז, שלמה ארצי, עמנואל הלפרין. הגדרה אחרת ופחות קולעת לטעמי היא זו שמגדירה את אובייקט הקאלט כפריט מידע נפוץ אך מובחר, כלומר ברגע שפריט המידע הזה כבר לא בגדר נדיר (מה שהיה הופך אותו לרייר), ועדיין יש אינטרס לצרוך אותו, הרי שהוא קאלט.
camp: משהו שהוא כל כך גרוע, עד כדי כך שהוא כל כך טוב. בדרך כלל משחק את המשחק של צוחקים עליך ולא צוחקים איתך. דוגמא: אייטיז, אניטה פללי, בי-מוביז. קאמפ לרוב לא עומד בפני עצמו, אלא מהווה חידוד ניואנסי למאפיין אסתטי אחר. יש קאמפ שהוא גם קאלטי (מישהו שמעריץ את מושיק עפיה), יש קאמפ שהוא קיטשי (מישהו שמעריץ אירוויזיונים), יש קאמפ שהוא ביזארי (דראג ופטיש) וכו’. אני מעריך שקאמפ שעומד בפני עצמו ללא קונטקסט יהיה חסר פשר, לדוגמה מישהו ששר גרוע באופן כל כך גרוע שהוא גרוע (במובן הטוב של המילה). כשאנשים יצפו בו הם לא יבינו שהוא גרוע בצורה נוראית אלא אם כן הם יחדדו את הנקודה הזאת של הגריעות, מה שיהפוך את הזמר הגרוע לקאלט (כלומר, זו גריעות מובחרת!). אילולא החידוד הזה, התגובה הנפוצה תהיה: “אוקיי, הוא גרוע. מה אנחנו אמורים לומר עליו, שהוא גרוע?”.
kitsch: טעם רע ביותר, מכוון נמוך יותר מהביצים. אפשר להתייחס אל קיטש בכמה צורות: הגשר בין אינטליגנציה גבוהה לאינטליגנציה נמוכה, מה שהופך את הפרספקטיבה למתנשאת מעט. אני משתף פעולה עם אנשים טיפשים, בכך שאני נותן משמעות לבידור שעושה להם את זה. צורה אחרת היא פשוט לסמן על המקום שבו הקיטש מגרה את הרבדים הרגישים-יותר של הנפש בצורה גסה, מבחינה זו אין כאן שיפוט של הקיטש לטוב או לרע אלא פשוט ציון עובדה. “תראו, אנשים מתרגשים מהקיטש בדיוק בגלל המרכיב הקיטשי הזה והזה”, או יותר נכון: “אמא שלי מתרגשת מהקיטש כי כשמדברים על X פשוט קונים אותה. אני מסוגל להפנט אותה אם אשבץ את המרכיב הקיטשי הזה במתנה שאעניק לה”. גם כאן יש מין מרכיב מתנשא, אבל מתוחכם יותר. זיהוי מרכיב הקיטש הוא אפשרות “לשלוט בהמונים”. מי שמצליח לעשות את זה הופך לכוכב, מפני שהוא מכוון הלכה למעשה למכנה המשותף הרחב ביותר, או שמא הנמוך ביותר. כאן כתבתי על קיטש בהקשר התרבותי והדתי.
rare: אהדה משותפת של קבוצה מסויימת לתופעה אזוטרית, שמתבטאת באהדה גורואית למישהו מסוים, אספנות או קטלוג חסר ערך. בעקרון, לפעמים זה מגיע מתוך כוונה להציג סדר עדיפויות אלטרנטיבי לטעם הקולקטיבי שאמור להכתיב את סדר העדיפויות שלך. הז’אנר הזה מתאפיין באובססיביות אופיינית לקאלט, רק שבשונה מקאלט שרלוונטי לאופנה, רייר הוא לא תלוי אופנה, אלא הוא מחכה שהלא אופנה תהפוך לאופנה, אם בכלל. הגדרה אחרת: הרייר הוא אביזר שמאפשר למי שמחזיק בו להשוויץ ביכולות שלו לאתר רכיבי מידע “נדירים”. השוויץ הזה לא נועד כדי להתרברב, הקנאה שהוא מנסה לעורר היא קנאת סופרים, דווקא משום שרייר נובע מרצון לשתף, והון רוחני הוא בראש ובראשונה בר-שיתוף (אם אתה “רואה” משהו אתה למעשה “טובע אותו בתודעתך”). אספנים שאוהבים להציג את האוספים שלהם עושים את זה ממטרות אלטרואיסטיות נטו, הרכושנות באה רק מפני שהידע יקר לליבם והם לא יכולים להרשות לעצמם להפקיר אותו בידיהם של אחרים שהם לא סומכים על אחריותם. אילו יכולים היו לדאוג לתנאי שימור הוגנים יותר, היו מעניקים אותם ברצון וללא כוונות רווח הכרחיות (מלבד כבוד, או קרדיט). לדוגמה: אספן שמעניק את האוסף שלו למדינה, למוזיאון וכו’, רק משום שהוא יודע שהאוסף שלו יזכה לשימור רב יותר בדרך זו. כשמדובר באמון, אספן מעניק לשאריו או לחבריו את האוסף, מתוך תקווה שאם הוא חשוב להם כפי שהם טוענים שאכן כך, הם ישמרו על האוסף שלו, כי שימור האוסף שלו הוא שימור הרעיונות ששימר. גם כאן יש מרכיב של קרדיט. ההבדל בין ההגדרות הוא שההגדרה הראשונה לא תלויה בכלל בנדירות האקטואלית של הרכיב, אלא רק באופנה. השניה כבר הופכת את האספנות לבעלת ערך של שימור מידע ולאו דווקא ייצוגו בסביבה מתעלמת.
bizarre: כנראה הדבר היחיד שבא באמת מתוך כוונה תחילה להיות “שונה” ו”מיוחד”, ולהתבדל מתוך קהל מסוים שאוהב משהו “אחד” ואתה אוהב משהו “אחר”. דוגמא: עמנואל הלפרין, ראפ בגרמנית, אוסף של קופסאות ריקות של קפסולות נגד שלשול.בעבר הגדרתי את הביזאר לא כשואף להתבדל אלא כשואף להציג אלטרנטיבה לרכיב מידע שעונה על הנורמות המקובלות. כלומר, אם יש באובייקט המדובר מרכיב שחורג מהנורמה, הוא ביזארי. ככל שהוא חורג יותר מהנורמה, הוא ביזארי יותר, כשהוא עברייני הוא כבר בוטה ומקומם. ביזאר הוא תלוי חברה, ולכן לדוגמה צהלולים בעירום לא ייחשבו דבר חריג באפריקה, וכן ייחשבו ביזאריים במערב משתי סיבות: א. הנימוסים המערביים מאופקים יותר, וצהלולים נחשבים לחריגה מהנורמות ; ב. אבל החריגה הזאת עדינה יחסית לזו: עירום הוא טאבו, ראוותנות וחשפנות נחשבים להפרה בוטה שלו.
