תרבות הפופ מהווה אלטרנטיבה לדת הממוסדת, לא רק בשל שפע הגירויים והחירות המחשבתית שהיא מציעה. מדובר על אלטרנטיבה ברובד הרבה יותר עמוק – תרבות הפופ והחילוניות בכלל, מציעה למאמיניה גאולה פרטית, משוחררת מהמונופול של הדת כמתווכת עם האל. כל אדם יחווה את הגאולה הפרטית שלו על ידי עינוג עצמו, והאנושות כולה תגאל ביחד בעקבות כל אחד ואחד. העינוג עצמו הוא רוחני, אבל הדרך אל הגאולה הרוחנית עוברת בין השאר דרך התבהמות חומרית. מה שמזכיר מאוד את התורה הפרנקיסטית. אכן, הדמיון בין השבתאות על גלגוליה לבין תרבות הפופ (והמועדונים) הוא עבה וזועק. בשני המקרים מדובר בהשפעות גנוסטיות שחותרות מתחת לממסד הדתי ונגדו למען אותה המטרה: גאולה. (more…)

ניסן שור – עיתונאי, מבקר, חבר לעת מצוא, למען הגילוי הנאות גם הפטרון שלי בעולם העיתונות, ומי שהכניס אותי אל הטריפ הזה. בארבע השנים האחרונות הוא יצא לטריפ מקביל. אני לא יודע אם זה היה מתואם לגמרי עם זה שלי, אבל בהחלט ליוויתי את התהליך הזה – מרחוק, מקרוב (בכל זאת, הקמנו את חוקנ’רול ביחד), סוג של תחקיר-עזר והרבה הערכה. בסך הכל שנינו חיים בעולם דומה, אוטופיסטים, אנשי הלילה, יונקים מאותם שורשים, רוקדים עם דמעות – אבל כמאמרו של רוברט אואנס, מילה אחת יכולה לשטוף אותן: אהבה. ולניסו יש הרבה ממנה לדבר הזה שנקרא תרבות המועדונים. אבל ישות אחת מרחפת מעל לאותה אהבה, קוראים לה ישראל. אם לדייק, קוראים לה תל אביב. ולניסו יש יחסים מורכבים איתה. לרוב הם יחסים של חיבה, אבל המתח תמיד קיים. אלה הן הדמעות. האם הן דמעות של אושר? האם הן דמעות של כאב? על השאלה הזאת הוא מנסה לענות באנתולוגיה החדשה שהוא מוציא בימים אלה ברסלינג – ספר הבכורה שלו, שסוקר את ההיסטוריה של תרבות המועדונים הישראלית. סצנה? בואו נקרא לזה כך, אולי תרבות מקבילה. מתאמצת להיות אסקפיסטית, אבל תמיד נוחתת אל המציאות. נעה בין שוליים רחוקים יותר לשוליים קרובים יותר, ותמיד שומרת את עצמה כמיקרו-קוסמוס. עיר בתוך עיר, מדינה בתוך מדינה, אומה בתוך אומה. (more…)