מצאתי את עצמי רושם חוות דעת נוספת, וחשבתי שאין סיבה שלא אעבד את זה לביקורת שלמה, למרות שכבר כתבתי בעבר כזו באופן מינימלי כאן. אז הרי לכם: “לרקוד עם דמעות העיניים” הוא ספר-תחקיר מאת העיתונאי ניסן שור, שעוסק בהיסטוריה של תרבות המועדונים הישראלית, וגם עובד לסדרה של שלוש תוכניות בערוץ 8. ראוי לציין שהוא תחקיר עיתונאי, כך שהוא לא אקדמי, ולטענת שור גם לא מתיימר להיות. באיזה שהוא מקום זה חסר, מפני שהוא לא מגיע למסקנות מסוימות, מלבד זה שהוא מכסה את הסיפור של תרבות הבילויים בישראל מבעד לעיני התקשורת. מצד שני זה הקסם בספר שמנסה להציג את עצמו כניטרלי ואובייקטיבי, כמובן שגם מבעד לשורות אפשר למצוא בו איזו שהיא מסקנה, אבל רק מי שמחפש אותה מוצא. שור מתיימר-כביכול לכתוב את המהדורה הישראלית של “Generation Ecstasy“, מאת סיימון ריינולדס שההערצה כלפיו לא מוסתרת, ומצטדק באי-האקדמיות של הספר בכך שזו היתה רק מעקרת את החיוּת של הנושא (וכמובן “גם ריינולדס לא התיימר להיות אקדמאי, וזה מה שיפה בספר שלו”).
הספר מציג את תרבות המועדונים כתרבות-נגד שמנסה להשתחרר מה”ישראליות”, אבל מגלה תמיד שבמציאות הבטחונית זה קשה מאוד כי תמיד משהו ינחית אותה בחזרה אל כר המציאות. אבל מתוך הקונפליקט הזה מתפתח סוג חדש של תרבות: אסקפיזם מודע כמחאה. הספר הוא עבה אמנם, אבל לא כולל יותר מאנקדוטות על הבוהמה התל אביבית (בהתחלה) ועל הכרונולוגיה של המוסיקה במועדוני ישראל במקביל לעולם. מה שיפה בו יותר מהתחקיר הקולח שהוא מהווה, זה שהוא מראה את המתח בין קוסמופוליטיות לבין לאומנות – וזו כנראה הייחודיות שבו. ישראל היא המקרה המובהק ביותר שבו ליברטריאנים כמו הבליינים יכולים להתלות בעיקרון האי-תוקפנות כדי להצדיק מלחמה. אלא שבשל הרקע השמאלני הבולט שמצוי אצל רבים מקהל הבליינים, העקרון הזה מתנגש עם הפציפיזם ולכן הבליין הישראלי מוצא את עצמו בקונפליקט בין הצורך בהגנה עצמית לבין הנאמנות לעקרון “הפניית הלחי השניה” של האנרכיזם הנוצרי. השאלה היא בסופו של דבר איזה סוג של אנכריזם הוא זה שמשמש את הבליינים – קפיטליסטי פשוט וחילוני, או כזה שנגוע גם במצפון דתי בסגנון טולסטוי. הנפקא מינה היא כאמור העמדה כנגד פציפיזם, שור אם כן מסמן בין השורות את הבעיה הזאת מבלי לתת לה פתרון. סביר להניח שהפתרון שלו הוא פציפיסטי, אני הרי מכיר את דעותיו.
תחילת שנת 2010 מעמידה בספק את קיומה של סצינת המועדונים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה, לאחר שעשרה מועדונים, ביניהם ה”ברזילי” ו”הבלוק”, נסגרו בהוראת המשטרה למשך שלושים יום (כשכולנו מקווים שלערעורים יהיו תוצאות חיוביות). שנת 2010 גם מעמידה במבחן את הנכונות שלנו, כחובבי תרבות בכלל ותרבות המועדונים בפרט, להביע בקול רם את דעתנו, ולתת משקל נגד למשפט השדה, שמתבצע ממש עכשיו באתרי העיתונים המובילים, לתרבות הזו שאנחנו חלק ממנה ולמועדונים אשר משקיעים מאמצים רבים על מנת להביא את מיטב התרבות לרגליכם. נכון לעכשיו מיטב הטוקבקים מצדדים בכל מי שנתן ידו לסגירת המועדונים ולפגיעה הקשה הזו בנכס תרבותי שערכו לא יסולא בפז, ונראה כי דעת הקהל נוטה לכיוון הלא נכון, בעוד לא מספיק מאיתנו, אנשי הלילה, פועלים על מנת לשנות את רוע הגזירה. אנחנו בישראל-אנדרגראונד קוראים לכולכם לתרום כמה דקות מזמנכם, להכנס לכתבות הרלוונטיות באתרים המובילים, ולכתוב בצורה תרבותית אך נחרצת את דעתכם על סגירת המועדונים ועל החוק הבלתי אפשרי, שמגדיר שטח מינימלי לכל בליין בשטח המועדון (שטח הכפול מהנהוג בנאורות שבמדינות אירופה). זה הזמן למעט סולידריות, אז קדימה – טקבקו!
Facebook
Twitter