“כָאף שטות” הוא מונח שלימד אותי חבר כשהיינו בערך בכיתה ו’. במידה ודיברת שטות בלתי נסלחת, יצאת מטומטם כל כך שאפילו גל אוחובסקי וניסים זאב יסכימו על כך, אין מנוס אלא להנחית על צווארך מכה נצחת. זאת דרך חד משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים לאמר לך: סתום. לא באמת, סתום. הפעם עברת את הגבול ; לפעמים (ואנחנו בענייני תרבות, כן?) הציבור הישראלי באמת דורש את זה. לפעמים אני חושב ‘לו רק יכולתי להנחית “כאף שטות” על צוואר האומה, כדי לסגור את הסיפור במכה אחת’. וזה נהיה גרוע יותר כשגם התיקשורת הישראלית מפנה את הגב לחוכמה כאילו היתה ש”ג צבאי. (more…)
זכינו והשנה מגיעים לא מעט אמנים להופיע בארץ, זה מפתיע וכיף אבל תמיד יהיה את הטמבל הראשון שיזכיר לנו כמה אנחנו פרובינציאלים מפגרים. הפעם קוראים לו דודי ברקוביץ’ והאבסורד הגדול יותר הוא כי מדובר באמרגן ממשרד כרטיסים: “מהצד הכלכלי, אני חושב שקצת הגזימו השנה”, הוא אומר לוויינט, “כמה כסף כבר יש לאנשים? צריך לפעמים גם לשים גבולות” ; אתם מבינים? זו המנטליות הישראלית, להתלונן כשאין, וכשיש לא להוציא כסף ולתת לאחרים לשלם. אם הייתם נכנסים למשמעת הופעות ומשקיעים את כל כולכם במוסיקה, אולי תרבות ההופעות בארץ היתה פחות מנוונת, אבל כל מה שאתם יודעים לעשות – הישראלים – זה להתלונן, לחשוב שמגיע לכם, לא לפרגן, לקנות מאוחר כרטיסים אם כבר לקנות ועוד להתבכיין אחר כך שזה היה יקר ולא שווה את הכסף שלו, ושעד שסוף סוף מישהו מגיע, שיבוא לקראת הקהל שכל כך ציפה לו וישנה מהתוכניות שלו כי הקהל הזה הוא הכי חשוב בעולם, הרי הוא עדיין פרימדונה ישראלית. במקום לכוון את ההוצאות שלכם על פי נתח הכסף שתסכימו להוציא על מוסיקה, ושזה יהיה הרבה, אתם מעדיפים להמשיך ולומר שעל הופעות וכו’ תוציאו 0 ש”ח וכל הוצאה נוספת זה בגדר מותרות – ואז כשסוף-סוף אנחנו חוזרים למצב תקין של מדינה נורמטיבית שלא מתעלמים ממנה, אתם מתפלאים שיש לכם פלוס 1000 ש”ח הוצאות יותר ממה שציפיתם. יכולתם לומר עד עכשיו בכל פעם, “יא אללה, הרווחנו 1000 ש”ח”, ובמקום זה אתם מעדיפים לומר, “יא אללה, 1000 ש”ח הלכו”. ‘הלכו’ ולא ‘הושקעו’, כי זו לא השקעה אם לא עושים בדיוק את מה שאנחנו רוצים, שזה אומר חינם ועל פי החליל שלנו.
זה לא באופי שלנו להיות רומנטיקנים. זה לא באופי שלנו להתבכיין, על ימים שבהם היה טוב יותר וכמה חבל שעכשיו כבר לא. אנחנו הרי מסתכלים קדימה בחיוך ולא אחורה בערגה, אבל באמת היו ימים. היו ימים שהיתה כאן תרבות מוסיקה בועטת, מקסי סינגלים בייבוא אישי, מצעדי תקליטנים, אוספי מיקס מחתרתיים, חנויות מיתולוגיות, ספקים בלעדיים וכו’. איפה הימים בהם היתה לנו בארץ תרבות קלטות אמיתית? שהיה גוף שמלקט נתונים מכל הדיסקטוקטים, משקלל אותם, ודואג להוציא מגה-מיקס אחד גדול? אתם צריכים להאמין. היה לנו גראנדמאסטר פלאש, וולטר גיבונס ולארי לוואן משלנו, וזה שהוא היה בעצם אותו בן אדם מאחורי אותם משקפי שמש – נו אז מה. אלה היו ימים של תרבות אמיתית. כאן אנחנו כדי להזכר בהם. (כתב: אבי לבקוביץ. תמונות + קבצים: דורון גלזר) (more…)
2012-05-20 19:32:06 
Facebook
Twitter