בראשית ימיה של הציונות ספגה דמותו של ירמיהו הנביא התעלמות, אם לא לעג. הוא נתפס כנביא החורבן וכאיש הקינות של תשעה באב. חברה שרצתה להחיות את עצמה לא יכולה היתה להרשות לעצמה לתת דגש למי שבישר את נפילתה. ובכך חטאה של הציונות – היא היתה אופטימית מדי והעדיפה שלא להפנים את הלקחים מספר ירמיהו, היא נאחזה במסורת שמבטיחה “מסורת בידינו מאבותינו, בית שלישי לא ייחרב”. הבית השלישי הוא המדינה ואם היא הוקמה הרי שיש לה פוליסת ביטוח אלוהית. במחיר זה הציונות עשתה כמה וכמה טעויות, שחלקן חטאים מוסריים ששקולים בדיוק לאלה שעשה העם ונגדם יצאו הנביאים בימי חורבן הבית. אילולא ההבטחה היתה המדינה מיועדת לכליה, אם יש אלוהים, אבל היהירות מעלימה את תובנה זו מעיני היהודים. על נקודה זו מבקש לעמוד בני לאו בספרו החדש “ירמיהו – גורלו של חוזה“, שרואה אור כעת בהוצאת ידיעות ספרים.

נפלא מצד אחד, מצער מצד שני, שהשיח מאז 1967 הפך לשאלה מתי יקיץ הסוף על מדינת ישראל והאם אכן זה יקרה. ומלחמת ששת הימים היא אכן אבן הבוחן בסיפור העכשווי. אפשר לדבר עליה בשתי צורות: כמלחמתו של חזקיהו באשור, והנס הגדול שפקד את ירושלים לאחר תפילתו של הנביא ישעיהו – עימו מעדיפים הציונים להזדהות כנביא הנחמה. או כמרד של צדקיהו בבבל, הבאים לנקום את כבודם, מוסחים ועוזבים אך שבים לנקום. צדקיהו ביקש אז מירמיהו להתפלל על ביטול הגזרה כפי שעשה ישעיהו, ירמיהו ידע שהגזירה נחתמה וכך אמר גם למלך. עם בואם של המצרים אל החוף הצפוני, הבבלים עזבו את כיתור ירושלים בכדי להלחם עם אויביהם. היה נראה שהגזירה בוטלה, ואכן בני ירושלים שמחו על כך והיו בטוחים שאלוהים עשה נס על אף שירמיהו ניבא לרעתם. הם אף הכניסו אותו לכלא, בשל התעקשותו על כך שאסור להם להיות שאננים, מפני שהחורבן יהיה אף יותר כואב אילולא ידעו שגורלם בידיהם. במקרה של ירמיהו הגורל היה כניעה לבבלים, במקרה שלנו גורלנו נתון למחלוקת – חלק מהעם חושב כך בעקבות אנשי הבשורה שלו, וחלק אחר חושב אחרת.

אנשי הבשורה העכשוויים בעידן התקשורת הוא הפובליציסטים. לאו משוה בין התפקיד המסורתי של הנביא המוכיח בשער לבין הפובליציסט, אותו אדם שעומד מחוץ למערכת ומשתדל בכל כח כתיבתו או דיבורו לשכנע את אנשי קהילתו בצדקת דבריו ובסכנה האורבת להם אם לא יקשיבו לו. ואכן, אז כמו היום, ישנם פובליציסטים לשני הצדדים – חלקם דוברים אמת, אלה שצודקים, וחלקם האחר שקר. חלקם מוליכים את העם שולל, מטעמים אינטרסנטיים וחלקם משלמים על כך במשרתם אם האח הגדול לא אוהב את צורת ההתבטאות שלו. ירמיהו של טרום החורבן היה במקרה הזה “שמאלן”, כביכול, רודף תבוסתנות כנגד הרצון הלאומני של העם. לא הייתי אומר שהטון של לאו מספרו הוא פוסט-ציוני, על אף שמשתמע מדבריו שאם הימין הניצי ימשיך בפעולותיו היהירות, אסון יבוא על העם. על אף שמשתמע מדבריו שהעוולות המוסריות שהימין מבצע בחסות אותה היהירות (והאלוהים) מקטרגות עליו בבית דין של מעלה. אני לא רוצה להכניס דברים לפיו, אלא להמליץ למי שמעוניין לקבל השראה מסיפור תנכ”י בכדי להבין את המצב הפוליטי בישראל, לקרוא את ספרו.

ההיסטוריה האנושית יודעת תקופות מסוגים שונים. לעיתים יש יציבות הנמשכת זמן רב ולעיתים יש תקופות קצרות ומעצבות שבהן אירועים רודפים זה את זה ומשנים את המפה הגיאופוליטית באופן מהפכני. מלחמות העולם הן דוגמה טובה לכך במאה ה-20, במאות ה-13 עד ה-11 לפני הספירה היתה תקופה כזו במזרח הקרוב – תקופה של נפילת אימפריות גדולות בפני שבטים פולשים מהמזרח (מדבר) ומהמערב (הים). על פי מקורות ארכיאולוגיים השבטים האלה נקראו אמורו או חבירו, מהמזרח, וגויי הים לסוגיהם מהמערב. על פי המקורות העבריים (תנ”ך) השבטים האלה נקראו ישראל מהמזרח והפלישתים מהמערב. עצם העובדה שאין זהות מסויימת לפלישתים ושהפרשנים טוענים שהיו כמה גלים של פלישתים, וכמה סוגים של פלישתים, ושהפלישתים שאברהם אבינו פגש אינם אלה ששאול נלחם נגדם, ולא בטוח שגם אלה ששמשון נלחם בהם, משאירה את הזירה פתוחה לדיונים והעמדות שונות של פני הדברים. ובתחום האפור הזה נכנס פרופ’ אדם זרטל שלאחר שנים של מחקרים מוציא סוף-סוף את ספרו רב הציפיה “סודו של סיסרא” בהוצאת דביר.

ב-1992 החל לסקור זרטל, שמתמחה בחקר נחלת מנשה, את איזור נחל עירון (ואדי ערה). סקירתו את נחלת מנשה המערבית שמכסה למעשה את צפון השומרון, החלה ב-1978, אלא שבשנות השמונים עורערה בנסיבות בטחוניות. רק בתקופת הסכם אוסלו יכול היה לחקור את החלקים החסרים, כשבינתיים הוא מפרסם את ממצאיו שמסוכמים לשני סקרים, אשר סוכמו בסופו של דבר לספר פופולרי שיצא לפני 10 שנים בהוצאת ידיעות אחרונות, “עם נולד” ועקב אחר ראשית ישראל, שכזכור נכנסו אל הארץ על פי התנ”ך דרך נחלת מנשה והשתקעו בשכם וסביבותיה. המחקר בנחל עירון שנמצא בחלק הצפוני ביותר של נחלת מנשה, גילה בדיעבד אתר ארכיאולוגי בעל אופי שונה לחלוטין מאלה שנמצאו בארץ ישראל, מה שהוביל את זרטל בעקבות הצלבות מידע למסע מרתק שבסופו הוא יכול להשלים את הסיפור של עם ישראל הקדמון בתקופה של לפני המלוכה, ולכתוב את פרק ב’ בסאגת ראשית ישראל. ואם קודם זו היתה תקופת החלוציות, הפעם מגיעים למלחמת העצמאות.

זרטל, אם כן, מסמן את ספר שופטים בתור החלק בהיסטוריה הישראלית שבו הוא התלכד משבטים מפורדים לעם, והמלחמה הראשונה המתועדת בו היתה הפעם הראשונה שבה השבטים הצפוניים חברו יחד – מנשה ואפרים הדרומיים יותר שישבו בשומרון, עם נפתלי וזבולון שישבו בגליל התחתון. מדובר במלחמה של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם ביבין מלך חצור הכנעני ושר צבאו סיסרא, שסימנה את המפלה האחרונה של הכנענים בפני הישראלים והשלימה למעשה כיבוש הארץ. אחריה לא נשמעו עוד קולות התנגדות מצד יושבי הארץ הקודמים, וכל העמים שלחצו את ישראל היו מסביבותיהם ולא מ”תוכם”. איך זה קרה?

כאן התמונה יכולה להתחלק ל-3 תסריטים: א. המפלה של הכנענים הנחילה עליהם מכה מוראלית קשה והם נכנעו לישראל, אלה שלא ברחו נשארו והיו למס עובד מבלי יכולת להתקומם לאחר מכן. ואכן הם לא התקוממו, לא היתה להם הנהגה. זו שהיתה נעלמה / הושמדה / ברחה ; ב. מסתבר שהכנענים כבר הושמדו קודם לכן כשיהושע הרג אותם. אלה שהתקוממו מאוחר יותר בשם הכנענים לא היו כנענים אמיתיים אלא עממים אחרים שהתבוללו בהם והתנהגו כמותם. או פשוט: עממים אחרים שבגלל שהתיישבו בכנען נקראו כך ; ג. מלחמת סיסרא לא הפסיקה את ההתקוממויות המקומיות. היה זה התנ”ך שבחר לכנות את המתקוממים הבאים בשמות אחרים שאינם כנענים, כמו לדוגמה, פלשתים.

ממצאיו של זרטל משלבים בין שלושת התסריטים האלה למסגרת תיאורטית אחת, מפתיעה ונועזת. מסתבר שהאופי הארכיטקטוני של המבצר שנמצא בנחל עירון מזכיר מבנים שנמצאים בהמוניהם באי סרדיניה. מצטרפת לכך העובדה שהשם סיסרא אינו ממקור שמי, ושחרושת ה”גויים” שהיתה מקום מושבו מרמזת על כך שישבו בה גויים, בדומה לאלה שהתיישבו בכל ה”גלילות” (כמו הגליל התחתון, גלילות הירדן וגלילות הפלשתים). יש מקום להניח שסיסרא הגיע מהאי סרדיניה, והדמיון של שמו עם שמות מקומות רבים באי (כמו סאסארי) אינו מקרי. מכאן יוצא זרטל לחקור את ההשערה שעמו של סיסרא הגיע מהאי הזה, ואינו אלא אחד מהעממים שהמקורות המצרים תיארו כגויי הים – השרדנה. אכן יש גם דמיון פונטי רק בין שרדנה לסרדיניה, בשביל להניח שהקרב של ישראל נגד הכנענים היה למעשה קרב נגד או קואליציה של הכנענים עם גויי הים, או עם אחר שהתבולל או פשוט התיישב בארץ כנען. הרי חצור נכבשה על ידי יהושע, איך יכול להיות שיבין עדיין מלך בה בתקופת השופטים? האם יהושע לא באמת כבש את חצור או שמא היה זה יבין אחר או סתם מישהו “אשר מלך בחצור” בלבד למרות שמלכתחילה לא היה בן המקום?

זרטל טוען שהשרדנה והכנענים שיתפו פעולה על מנת לבלום את הישראלים, והמבצר בואדי ערה הוא-הוא חרושת הגויים, מבצר שנבנה במקום אסטרטגי ששלט על החיבור בין הכרמל לשומרון ופיקח על דרך הים. המלחמה היתה של השבטים הצפוניים באויביהם, ומטרתה היתה להשתלט על האיזור, ולהדק את הברית עם השבטים הדרומיים יותר שבאו לסייע להם מתוך מטרה משותפת. הנצחון הושג, על פי זרטל, באמצעות תפיסה של המרכבות במוצא הואדי, בעת שהיו מפורקות ובכך ניצלו הישראלים את היתרון הטופוגרפי של המקום, שלא אפשר לכנענים-שרדנים לנצל את יתרונם בשל רכבי הברזל שהיו להם. זרטל ממשיך ומתאר את בואם של השרדנים מאה וחמישים שנה לפני גל נוסף של גויי ים שהגיעו לחופי הארץ, הפעם הפלשתים שהגיעו גם בנסיבות אחרות וממקום אחר – הפלשתים היו מכרתים וחוף יוון, לעומת השרדנים שהיו מסרדיניה.

הערה: לפני שנתיים כתבתי ביקורת על הספר “מאין באנו“, שהציג פסיפס אתני של עם ישראל המקורי. ניסיתי לשלב אותו עם הטענה של פרופ’ זרטל, ועם טענות מקבילות שמנסות לזהות את גויי הים כשבטים הישראלים שישבו לחוף הים התיכון והפלשתים שלא הצטרפו לקואליציה של ישראל. טענתי אז שיכול להיות שהשרדנה לא נעלמו אלא פשוט הפכו ל”שבט אשר” ואולי גם ל”דן” שישב אליהם בסמוך. טענתי גם שיכול להיות שנפתלי וזבולון שהיו שניהם גויי ים, נלחמו בשרדנה בנסיבות פוליטיות לחלוטין – הברית שלהם עם השבטים העבריים, מנשה ואפרים, היתה מטעמים דתיים, הם הסכימו לקבל עליהם את המונותאיזם ולנטוש את עבודת הבעל שאותה אימצו גויי הים כשהגיעו לארץ כנען. סיסרא היה נציג השבט שלא הסכים לקבל על עצמו את המונותאיזם (ולכן נקרא כנעני, על שם האלוהות שלו), מלחמת הקודש של דבורה היתה נגד עבודת האלילים, והיא גייסה את המנהיג של גויי הים מנפתלי שילחם נגד אחיו הכופרים ; כאן אני יכול להוסיף – העיר קדש נקרא על שם פולחן האשרה, שבמקדשיה שכנו הזונות-קדשות. עיר בשם קדש שכנה בנפתלי, שם ישב ברק בן אבינועם שלפני שהתגייר היה עובד אלילים. קדש יששכר היא המקום שבו שכנו אוהלי חבר הקיני, אף הוא (יששכר) גוי ים שעבד אלילים. קדש שהיתה על קצה גבול מואב, סימנה גם היא מקום של עבודת אלילים, משום שבאיזור זה היה חטא בעל פעור שבו גם היו קדשות וגם עבדו את הבעל. למעשה התנ”ך כולו הוא פולמוס מונותאיסטי נגד עבודת הבעל והאשרה, כדואליזם ופוליתאיזם. השבט אשר נקרא גם הוא על שם האשרה, נגדה נלחמו המונותאיסטים. ספר שופטים מציין שבני שבט אשר לא הורישו את הכנעני, וחלק מהם ישבו בנחלת שבט מנשה. מכאן: גם בנחלת מנשה (השרון הצפוני) ישבו גויי ים, היו אלה אותם שרדנים שהתגיירו, או סכלים (שגם הם שבט שבא מהים, מסיציליה). הפלישתים נגדם נלחם שאול בעמק בית שאן היו גויי ים אף הם שישבו בגלילות הירדן. ספרי שופטים ושמואל מתארים למעשה את מלחמות הדת של העברים המונותאיסטים נגד העממים שעבדו את פולחן הבעל הכנעני (שהיו ברובם גויי ים, שכן הכנענים הושמדו על ידי יהושע או שהתגיירו קודם לכן).