ראש השנה הוא חג יהודי המתקיים מדי שנה בשני הימים הראשונים של חודש תשרי ומסמל את תחילת השנה העברית החדשה. על פי המסורת היהודית לחג שני תפקידים עיקריים: המלכת האלוהים על העולם, ויום דין לכל הבריות בו. עיצומו של היום והמצווה העיקרית בו היא התקיעה בשופר שמהווה סמל חשוב בתיאולוגיה היהודית. על אף שמדובר ביום חשבון נפש וקביעת גורלות מהווה היום חג ושמחה, עבור הזרמים האורתודוכסיים. בזרמים שאינם אורתודוכסיים, מהווה ראש השנה בעיקר יום של חשבון נפש פנימי, שבו ניתן הדגש על יחסים שבין אדם לחברו עם דגש על אידאל המחילה והמצפון.

1. ראש השנה – משום שהוא היום הראשון בשנה העברית שמתחילה מתשרי
2. יום הדין – מפני שביום הזה נדון האדם וגזר דינו נכתב
3. יום הכסה – החג היחיד בלוח השנה שחל בראש חודש, כשהירח מכוסה
4. יום תרועה – יום שבו תוקעים בשופר ומריעים
5. יום הזיכרון – יום שבו עם ישראל מתייחד עם אלוהים, וזוכר שהוא אלוהיו

• האדם הראשון נברא
• נערכה עקדת יצחק

שני מאורעות אלה במשמעותן הקוסמולוגית מסמלים את הקשר בין האלוהים לבין האדם. וזו מטרת החג:

• לציין את נאמנותו של עם ישראל למילוי שליחותו האלוהית, קידוש שם ה’ בעולם
• לציין את בריאת העולם, מתוך תקווה להגשים את תכליתו – ביאת המשיח
• להזכיר את בחירת עם ישראל כשליחי האל לביצוע משימת קידוש שמו
• לציין את שלמות הבריאה, ולקרוא לחזרה בתשובה כדי להשיב את העולם למצב זה

השופר, אם כן, מסמל כמה דברים:

• שופרו של המשיח שייתקע עם בואו
• השופר מקרנו של האייל שהוקרב במקומו של יצחק
• השופר שנתקע ביום קבלת התורה
• שופרות שנתקעים בימי חג מלכותיים

1. לוח השנה מיציאת מצרים שמתחיל בחודש ניסן, והחודש השביעי מניסן הוא תשרי.
2. לוח השנה “לשנים, לשמיטין, ליובלות, לנטיעה ולירקות” שמתחיל בחודש תשרי.

עובדת היותו של ראש השנה שחל בתשרי, לא סותרת את זה שהוא יכול להיות גם בחודש השביעי – מה שנותן משנה תוקף לכך שהחיץ הזה בין תחילת שנה ליציאת שנה הוא הזמן הנכון לחזור בתשובה לקראת העמידה לדין. עם זאת, התורה לא מציינת במפורש את הקשר בין החג לבין יום הדין ומסתבר שבעיקרו הוא מסורת שעברה בעל פה.

מנהגי החג

• תקיעה בשופר – המצווה החשובה ביותר בחג, כל יהודי מצווה לשמוע את קול השופר בראש השנה. ישנם 3 סוגי תקיעות: תקיעה, שברים ותרועה. על פי המסורת, תוקעים 100 תקיעות בסך הכל. לתקיעת השופר משמעות סמלית רבה, ומקפידים מאוד לקיים את המצווה הזאת על בוריה. אם חל ראש השנה בשבת, לא תוקעים בשופר, אלא ביום השני של החג.
• אכילת “סימנים” – אכילת מאכלים סמליים ששמם דומה לברכות שישראל מבקשים שיבואו עליהם, ולעונשים שהם מבקשים שלא יבואו עליהם וכן יבואו על שונאיהם. מן המאכלים המסורתיים: דלעת, תמרים, סלק, תפוח בדבש, דגים וכו’.
• תפילת מוסף עם 9 ברכות – בראש השנה מרבים בתפילות. המוסף הוא עיצומה של תפילת היום ומחלקים את הברכה האמצעית בה ל-3 לציון מטרות היום – מלכויות, זכרונות, שופרות. המוסף כולל פיוטים שונים, שהמפורסם בהם הוא “ונתנה תוקף” המיוחס לרבי אמנון ממגנצא שנהרג על קידוש ה’. קידוש ה’ הוא המצווה החשובה ביותר ביהדות, וראש השנה קשור אליה.
• התרת נדרים – לפי התורה אדם מחויב לקיים את נדריו. עם מותו של האדם, על פי המסורת, הוא נותן דין וחשבון על נדרים שנדר ולא קיים. מאחר שראש השנה הוא יום דין בפני עצמו, ומזכיר את יום הדין של האדם לאחר מותו, מתירים את נדריו מתוך הנחה שיש נדרים שנדר ללא ידיעתו.ההתרה נעשית על ידי נוסח שאדם אומר בפני 3 אנשים שמהווים בית דין. יש הטוענים שמקור המנהג להתיר נדרים הוא בשל “שבועת היהודים” שנאלצו יהודים להשבע בעת משפט.
• תשליך – ישנו פסוק בתנ”ך ובו תפילה שכל החטאים יושלכו למצולות ים. על מנת לציין את התפילה הזו נוהגים ללכת אל מקור מים ולהתפלל לידם על מירוק העוונות. אם אין מקור מים סמוך, נוהגים לפנות לפחות לכיוון הים.

המיתולוגיות למיניהן בנויות על בסיס ריחוק בין האלים לאדם, כל קריאת תגר על הסדר הזה נחשבת כסילוף ההיררכיה ביקום. גדול מכולם הוא חטא ההיבריס, היוהרה האנושית שאינה אלא העזת פנים כנגד סדר הדברים. קרל גוסטב יונג סובר שהמיתולוגיה מבוססת על סיפורי ארכיטיפים, ובכלל זה גם חטא ההיבריס שאינו אלא השתקפות של ארכיטיפ המוות, מין “ממנטו מורי” שמנסה להזהיר את האדם מגאוות יתר משום שסוף-כל-סוף הוא אינו בן אלמוות. במילים אחרות, מנסה האלוהים, שהוא מי שמגלם את הכל-יכולת הבלתי מוגבלת, להזכיר לאדם שמגלם את היכולת המוגבלת, שאחרי הכל הפוטנציאל שלו מוגבל. אם נקיש את זה למתמטיקה, האדם תמיד צריך לזכור שהוא לא מסוגל באמת להבין את האינסוף ולהגיע אליו, המקסימום שהוא מסוגל לחשוב עליו הוא אותו המספר הסופי הגבוה ביותר שעדיין ניתן להוסיף לו אחד. על האינסוף המוחלט הוא לא מסוגל לחשוב מפני שהוא עצמו ביטוי פרדוקסלי. מי שמנסה לפתור את אותו הפרדוקס, ולטעון שהוא הצליח לגעת באינסוף ולהבין אותו, אינו אלא משקר או לפחות מתיימר לעשות משהו שלא מסוגל אליו באמת. יש להעמיד אותו על טעותו, או לפחות לסווג אותו כמי שחי בעולם הפנטזיה שלו. גבול האינסוף הוא תחום שאותו האל שם לאדם כדי להגדיר את ההיררכיה ביקום – האדם חי מתחת לגבול האינסוף, האל חי מעל לגבול האינסוף, האדם לעולם לא יצליח לחוות את מה שהאל מסמל. קיים ריחוק. מי שמנסה לפרוץ את האינסוף עושה את מעשה פרומתאוס, לוחם בכוחות עליונים מבלי יכולת לנצח אותם. מי שמנסה לטעון שהוא הצליח לפרוץ את האינסוף הזה, ולפלוש לטריטוריה האלוהית עושה את מעשה ניובה ואינו אלא גולם שקם על יוצרו.

מעשה ניובה הוא מיתוס יווני שמספר על מלכת תבאי שהיתה אם לארבעה-עשר ילדים. המלכה הגאוותנית החליטה בעת הפולחן לאלה לטו, לשאול את בני עירה מדוע הם זובחים דווקא לה, שהרי לה יש רק שני ילדים לעומת ה-14 שלה, ניובה. היה זה נסיון ארכאי של אדם לטעון ליתרון על פני האלים, כך שלא נעשה כאן רק נסיון פרומתאי לתת לאדם הזדמנות להשתוות אל האלים, אלא גם נסיון לבטל את האלים לאחר שהנסיון צלח. העונש שבניה של לטו נתנו לניובה הוא הרג כל ילדיה, ושכול תמידי. חשוב להזכיר כאן את המיתוס של פרומתאוס, שגנב את האש מזאוס ונתן אותה לבני האדם. כנקמה על כך הציב זאוס לפרומתאוס פתיון בדמות תיבת פנדורה, שאם לא היה עומד בו, ואכן לא עמד בו, היה מביא על האדם אסון. האסון לא איחר לבוא – ומכאן: מחיר התגרותו של האדם באל הוא חורבן, על מנת למנוע מהאדם את החורבן מצווה האל לאותו דיסטנס. המסר הכפול של אותו האל הוא ההטפה לאדם להדמות לו, אילולא הטפה זו היה מטיף האל לבורות, אבל הוא מטיף לחכמה, גם במחיר חורבן. חורבנו של האדם אינו בהכרח עונש, חורבנו של האדם הוא אפוקליפסה, מלחמת גוג ומגוג ורעידת האדמה של אחרית הימים. רק הראויים יזכו לחיות בגן העדן שירד על פני אדמות, המרחק בין שיח המשיח לבין הדיבור על התשוקה הפרומתאית ומיתוס ניובה לא גדול. זו רק שאלה של מי יטול את הכפפה וכשהוא מדבר על אוטופיה, יסכן את עצמו ואת כל הגזע האנושי בהתקף אלימות בלתי נשלט למען אותה הגאולה.

ואכן, ההיסטוריה במאה העשרים לימדה אותנו שיעור באפוקליפסה משיחית. הקומוניזם מצד אחד (שמאל) והנאציזם/פאשיזם מצד שני (ימין), שניהם החזיקו בתורות אוטופיות שהצדיקו מלחמת שמד. שניהם צידדו באדם ניטשיאני חדש, שייבנה על יסודות האדם הישן, והחרבתו של אותו העולם הישן שביסס את אותו המוסר נגדו הם יוצאים. שניהם צידדו גם באידאל הרוסויאני של “חינוך חופשי אך מבוקר שיטפח באדם את היסודות ה’טובים’ וימנע ממנו לאבד את צלמו ולאמץ את ה’רע’” – מכבסת מילים יפה לטוטליטריזם שמתהדר בחופש (או יותר נכון באשליית החופש) שהוא מעניק לנתיניו, כך על פי פרשנותם של המבקרים הליברליים של רוסו. שניהם צידדו בשימוש בכח התבונה (המדע והטכנולוגיה, פרי פיתוחו של האדם) על מנת לשרת את אותו האידאל שיטפח “אסתטיקה חדשה” בקרב האדם שהם מנסים לבנות. הם השתמשו במיטב היצירתיות שלהם כדי לשרת את האידאולוגיה, בשם מלחמת הקודש הניהיליסטית שלהם שתשרש את ה”רע” מיסודו ותבנה את ה”טוב” בעזרת אותה ידיעה נסתרת ו”טובה” (עניין של דיאלקטיקה).

דוד אוחנה, פילוסוף ופרופ’ להיסטוריה מאונ’ בן גוריון בב”ש, בוחן בדרך שיטתית זו בספרו החדש “המיתוס של ניובה – אתיקה ואלימות במיתוסים בני זמננו” שמופיע כעת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את אותה הדיאלקטיקה האפוקליפטית של אותם המשטרים וככלל, התרבות במאה העשרים. בשלושה שערים בספר הוא מנתח את המרכיבים המשיחיים של מגוון אידאולוגיות במהלך המאה העשרים בהקשרים גלובליים ולוקאליים. במקרה הגלובלי, הוא מנתח את הטוטליטריזם, ובמקרה הלוקאלי הוא מנתח את הציונות לסוגיה, החילונית והדתית. ביחד עם הניתוח הוא מעלה מסקנות שונות שלו, ושל הוגים אחרים, המזהירות מפני אותו איבוד השליטה שאליו עלולות אותן תורות משיחיות להביא. מדובר למעשה במקבילה ישראלית למחקריו הגנוסטיים של אריק פוגלין, אלא שאם פוגלין ניתח בספרו “The New Science of Politics” את אותן מערכות רעיוניות מהיבט פוליטי, אוחנה כותב על אתיקה ואסתטיקה. במהדורה הציונית של המשיחיות הפרומתאית הזו, ניתן להקביל את הספר למהדורה האסתטית של “גנוסיס מודרני וציונות” (מאגנס, 2007) התיאולוגי/פוליטי. הספר מומלץ אם כן לכל מי שמתעניין בתיאולוגיה פוליטית, באסתטיקה ניהיליסטית ובמשיחיות גנוסטית בעידן המודרני. החסרון היחיד של הספר, לטעמי, הוא בשפה האובר-פילוסופית שבה הוא משתמש, כך שמי שלא בקיא בז’רגון המקצועי או מסוגל לקרוא ספרים שכתובים בשפה “קשה”, עלול להבהל ממנו.