מצאתי את עצמי רושם חוות דעת נוספת, וחשבתי שאין סיבה שלא אעבד את זה לביקורת שלמה, למרות שכבר כתבתי בעבר כזו באופן מינימלי כאן. אז הרי לכם: “לרקוד עם דמעות העיניים” הוא ספר-תחקיר מאת העיתונאי ניסן שור, שעוסק בהיסטוריה של תרבות המועדונים הישראלית, וגם עובד לסדרה של שלוש תוכניות בערוץ 8. ראוי לציין שהוא תחקיר עיתונאי, כך שהוא לא אקדמי, ולטענת שור גם לא מתיימר להיות. באיזה שהוא מקום זה חסר, מפני שהוא לא מגיע למסקנות מסוימות, מלבד זה שהוא מכסה את הסיפור של תרבות הבילויים בישראל מבעד לעיני התקשורת. מצד שני זה הקסם בספר שמנסה להציג את עצמו כניטרלי ואובייקטיבי, כמובן שגם מבעד לשורות אפשר למצוא בו איזו שהיא מסקנה, אבל רק מי שמחפש אותה מוצא. שור מתיימר-כביכול לכתוב את המהדורה הישראלית של “Generation Ecstasy“, מאת סיימון ריינולדס שההערצה כלפיו לא מוסתרת, ומצטדק באי-האקדמיות של הספר בכך שזו היתה רק מעקרת את החיוּת של הנושא (וכמובן “גם ריינולדס לא התיימר להיות אקדמאי, וזה מה שיפה בספר שלו”).

הספר מציג את תרבות המועדונים כתרבות-נגד שמנסה להשתחרר מה”ישראליות”, אבל מגלה תמיד שבמציאות הבטחונית זה קשה מאוד כי תמיד משהו ינחית אותה בחזרה אל כר המציאות. אבל מתוך הקונפליקט הזה מתפתח סוג חדש של תרבות: אסקפיזם מודע כמחאה. הספר הוא עבה אמנם, אבל לא כולל יותר מאנקדוטות על הבוהמה התל אביבית (בהתחלה) ועל הכרונולוגיה של המוסיקה במועדוני ישראל במקביל לעולם. מה שיפה בו יותר מהתחקיר הקולח שהוא מהווה, זה שהוא מראה את המתח בין קוסמופוליטיות לבין לאומנות – וזו כנראה הייחודיות שבו. ישראל היא המקרה המובהק ביותר שבו ליברטריאנים כמו הבליינים יכולים להתלות בעיקרון האי-תוקפנות כדי להצדיק מלחמה. אלא שבשל הרקע השמאלני הבולט שמצוי אצל רבים מקהל הבליינים, העקרון הזה מתנגש עם הפציפיזם ולכן הבליין הישראלי מוצא את עצמו בקונפליקט בין הצורך בהגנה עצמית לבין הנאמנות לעקרון “הפניית הלחי השניה” של האנרכיזם הנוצרי. השאלה היא בסופו של דבר איזה סוג של אנכריזם הוא זה שמשמש את הבליינים – קפיטליסטי פשוט וחילוני, או כזה שנגוע גם במצפון דתי בסגנון טולסטוי. הנפקא מינה היא כאמור העמדה כנגד פציפיזם, שור אם כן מסמן בין השורות את הבעיה הזאת מבלי לתת לה פתרון. סביר להניח שהפתרון שלו הוא פציפיסטי, אני הרי מכיר את דעותיו.