הרבה אנשים בסביבתי, כאשר הם נחשפים לאהבתי לקטעים של להקת פנצ’ר, מעקמים את האף. חלקם אף טורחים ומכנים אותם תת־רמה, או נדרשים אל “מה יש” שהייתה לדעתם תוכנית יותר טובה. עם הטענה האחרונה אני לא מתווכח – מבחינת איכות ההומור, הדבר דומה להשוואה בין “דבר אחר” למדור של משה יהלום ב”מעריב לנוער”. “מה יש” הייתה מעל “שלושים בצל” בכמה רמות. אבל היה משהו בקטעים של להקת פנצ’ר שהתחברתי אליו מאד, ואני מעז לומר, שלדעתי אפילו אם הייתי שומע את הקטעים האלה היום בפעם הראשונה, התגובה שלי אליהם הייתה אותה תגובה.
אז מה משך אותי בזה? אני חושב שקודם כל הייתה לחברי הלהקה “החוצפה הישראלית” המפורסמת – איך עוד אפשר לקרוא ללקיחת שיר פופ שהצליח בכל מצעדי העולם, ניכוסו לעצמם והקלטתו מחדש באיכות טכנית מזעזעת, עם שירה שנשמעת כמו נעירות־חמור במקרה הטוב? הוסיפו לכך את ההשקעה הסיזיפית בהכנת הקטעים האינסטרומנטליים להקלטה, ואת ההרגשה שניתן לשחזר לאחור תוך כדי שמיעה איך נכתבו מילות הגרסאות העבריות לשירים: חברי הלהקה שהיו בעיקר תקליטנים, היו נחשפים לשירים האלה על בסיס יומי בזמן שהיו מנגנים אותם, וניתן לשמוע איזו שורה “תורגמה” במוחם ראשונה, ואילו שורות נכתבו מסביבה בכדי ליצור קונספט לשיר. אם לומר זאת בקיצור – רוח שטות פרועה שמאחוריה מסתתרים מקצוענות ופרפקציוניזם. אני כל כך הושפעתי מלהקת פנצ’ר עד שכשהייתה לי הזדמנות, גם אני עשיתי “תרגום” כזה של שיר (של סי סי קאץ’), במגבלות הטכניות של רשמקול ביתי.
חברי להקת פנצ’ר הם אהרון קפלן (לרוב הסולן), דידי הררי ואמיר כהן (מלבד קולו הוא תרם גם שרותי טכנאות) שהמשיכו עם הלהקה מעבר לתוכנית, אבל בתקופה שאנו מדברים עליה, יקיר אביב, המגיש של “שלושים בצל”, היה אחד החברים והתייחס אל עצמו בגוף שלישי בכינוי “יאקיאק”. להשמעת שירי להקת פנצ’ר היה מקום של כבוד בתוכניות: תמיד השיר האחרון בשעה השניה והאחרונה, בין הקראת פרק יומי מסיפור בהמשכים לפרסומות ולחדשות, אבל ניתן היה להיתקל גם בהשמעות בחלקים אחרים של התוכנית, במיוחד אם זו הייתה השמעת בכורה. השירים עצמם היו מושמעים מ”אצטאטים” שזה אומר תקליטונים במספר עותקים מועט שיוצרו במכונת חריטה ולא במכבש. במקרה של להקת פנצ’ר, מטעמי חיסכון נעשה שימוש בצד “ריק” של תקליטון קיים כבסיס לחריטה.
לסיכום, אין לדעתי דרך טובה יותר לסיים את ההקדמה מאשר בפנייה נרגשת אל ציבור הקוראים: יש לכם קלטות ישנות מוקלטות מהרדיו שמעלות אבק בבוידעם? אל תזרקו אותן! תנו אותן למטורפים כמוני שמחפשים בהן אוצרות. הפוסט הזה הוא תוצאה של החלטה כזו שלי, לפתוח סוף־סוף את קופסת הקלטות שבבוידעם ולהעלות כמה פנינים שלכדתי על סרט ההקלטה והצליחו לשרוד את שיני הזמן ואת ידיהם של קרובי משפחה זדוניים. הוא פורסם במקור בחלקים, כשרשורים בתפוז. (more…)
