הביוגרפיה של אלברט איינשטיין היא הרבה יותר מסתם סיפור של אדם מעניין ותגלית גדולה. אפשר להתבונן בסיפור שלו ולהפיק ממנו לקחים בתחומי פילוסופיה, סוציולוגיה, תקשורת, אתיקה וכו’. אני חושב שכשמספרים את הסיפור של איינשטיין לא רק שההיבטים האלה הרבה יותר מעניינים, אלא הם בעצם לב ליבו של העניין. רכילות לא אמורה ממש לעניין. נכון, זה מוסיף צבע, וכמובן עוזר לקשר בין הנקודות ולראות את התמונה המלאה יותר – דבר כזה הוא הכרחי. אבל כשאנשים מהשורה קוראים את הסיפור על איינשטיין, בעיקר כאלה שאין להם נגיעה בתחומים “הגבוהים”, בעיקר כאלה אנשים שאין להם עניין, איזו בדיוק תועלת הם יכולים להניב מקריאה על נושא שאין להם חצי טיפת הבנה בו וגם לעולם לא תהיה להם? איזו תשובה תהיה להם לתעלומת היותו של מדען סלבריטי גדול כזה? כשקוראים על איינשטיין ברור שיש משהו מאחורי הסיפור הצהוב. הגדולה שבביוגרפיה החדשה שיצאה כעת בעברית (ספרי עליית הגג), מאת וולטר אייזקסון, היא התפקיד הכפול שהיא ממלאת: גם צהוב וגם עמוק. הוא קולח, מהנה ומבדח מאוד. ולאנקדוטות הללו יש שימוש בכך שהן תורמות לשטף הקריאה, מורידות את הסיפור לעם ונוסכות על ה”כבדות” של איינשטיין את הקלילות של אישיותו. על ידי שהקורא מתקרב אל הדמות שלו, ניתן לשים את הדגשים על תכונות מסויימות מאוד בה ועל ידי כך להסביר טוב יותר מה הפך דווקא אותה למהפכן, גאון, משפיע, ומפורסם. אייזקסון כאמור עושה את זה באמנות.

התכונה העיקרית שאייזקסון מזהה באיינשטיין היא הפקפוק בסמכות. נקודת המוצא של איינשטיין היתה הסלידה מהסמכותנות הגרמנית, המיליטריסטית מאוד. התכונה הזאת התבטאה גם מההיבט החינוכי, היא אינה מעודדת חשיבה עצמאית ויצירתיות, וגם מההיבט הפוליטי, היא מעודדת לאומנות ושובניזם (במובן הפטריוטי של המילה). בכך נמצאת הסיבה להתנגדות שבה הוא נתקל עם פרסום תורת היחסות, לאי הצידוד שלו בהתבוללות (והתמיכה בתנועה הציונית, לפיכך), ולפציפיזם שלו. הסבר: ההתנגדות לתורת היחסות הגיעה מחוגים אנטישמיים שניסו לשמור על טהרת המדע והמוסר בעזרת ייסוד מה שקראו לו “פיזיקה גרמנית“, שהיא גם לאומנית, גם שמרנית וגם סמכותנית (צידדה בקיומו של האתר, תאוריה שנסתרה על ידי איינשטיין). התבוללות ונסיון להיות “גרמני יותר מגרמני”, בעיקר כזו מהסוג של פריץ האבר, עשויה להיות הרסנית. האבר עצמו נרתם למאמץ המלחמתי הגרמני, ופיתח בעבורה נשק כימי להשמדה המונית, עבירה מוסרית כשהוא רתם את המדע למען המלחמה. איינשטיין צידד בפציפיזם וקרא לסירוב לחובת הגיוס. רק על מנת להקדים את הגרמנים במקרה ויפתחו נשק אטומי, הוא קרא למחקר הפצצה שהפך לפרוייקט מנהטן, ובכך סטה ממנהגו וגייס את המדע שלו לטובת מלחמה, מלחמת הגנה. הוא ידע עם זאת שצירוף של מדע ולאומיות יוצר נשק להשמדה המונית, ולכן (כמו שותפיו להמלצה לרוזוולט ב-1939) התאמץ לעצור את פיתוח הפצצה כשכבר ברור היה שהגרמנים לא יפתחו פצצה שמנגד. בשורה התחתונה ניתן להבין שאי פקפוק בסמכות מביא צרות מוחין, קיצונות, תוקפנות ומתכון לפגיעה במין האנושי. פקפוק בסמכות לעומת זאת, מעודד יצירתיות וסובלנות ותורם לפיתוח המין האנושי.