הביוגרפיה של אלברט איינשטיין היא הרבה יותר מסתם סיפור של אדם מעניין ותגלית גדולה. אפשר להתבונן בסיפור שלו ולהפיק ממנו לקחים בתחומי פילוסופיה, סוציולוגיה, תקשורת, אתיקה וכו’. אני חושב שכשמספרים את הסיפור של איינשטיין לא רק שההיבטים האלה הרבה יותר מעניינים, אלא הם בעצם לב ליבו של העניין. רכילות לא אמורה ממש לעניין. נכון, זה מוסיף צבע, וכמובן עוזר לקשר בין הנקודות ולראות את התמונה המלאה יותר – דבר כזה הוא הכרחי. אבל כשאנשים מהשורה קוראים את הסיפור על איינשטיין, בעיקר כאלה שאין להם נגיעה בתחומים “הגבוהים”, בעיקר כאלה אנשים שאין להם עניין, איזו בדיוק תועלת הם יכולים להניב מקריאה על נושא שאין להם חצי טיפת הבנה בו וגם לעולם לא תהיה להם? איזו תשובה תהיה להם לתעלומת היותו של מדען סלבריטי גדול כזה? כשקוראים על איינשטיין ברור שיש משהו מאחורי הסיפור הצהוב. הגדולה שבביוגרפיה החדשה שיצאה כעת בעברית (ספרי עליית הגג), מאת וולטר אייזקסון, היא התפקיד הכפול שהיא ממלאת: גם צהוב וגם עמוק. הוא קולח, מהנה ומבדח מאוד. ולאנקדוטות הללו יש שימוש בכך שהן תורמות לשטף הקריאה, מורידות את הסיפור לעם ונוסכות על ה”כבדות” של איינשטיין את הקלילות של אישיותו. על ידי שהקורא מתקרב אל הדמות שלו, ניתן לשים את הדגשים על תכונות מסויימות מאוד בה ועל ידי כך להסביר טוב יותר מה הפך דווקא אותה למהפכן, גאון, משפיע, ומפורסם. אייזקסון כאמור עושה את זה באמנות.
התכונה העיקרית שאייזקסון מזהה באיינשטיין היא הפקפוק בסמכות. נקודת המוצא של איינשטיין היתה הסלידה מהסמכותנות הגרמנית, המיליטריסטית מאוד. התכונה הזאת התבטאה גם מההיבט החינוכי, היא אינה מעודדת חשיבה עצמאית ויצירתיות, וגם מההיבט הפוליטי, היא מעודדת לאומנות ושובניזם (במובן הפטריוטי של המילה). בכך נמצאת הסיבה להתנגדות שבה הוא נתקל עם פרסום תורת היחסות, לאי הצידוד שלו בהתבוללות (והתמיכה בתנועה הציונית, לפיכך), ולפציפיזם שלו. הסבר: ההתנגדות לתורת היחסות הגיעה מחוגים אנטישמיים שניסו לשמור על טהרת המדע והמוסר בעזרת ייסוד מה שקראו לו “פיזיקה גרמנית“, שהיא גם לאומנית, גם שמרנית וגם סמכותנית (צידדה בקיומו של האתר, תאוריה שנסתרה על ידי איינשטיין). התבוללות ונסיון להיות “גרמני יותר מגרמני”, בעיקר כזו מהסוג של פריץ האבר, עשויה להיות הרסנית. האבר עצמו נרתם למאמץ המלחמתי הגרמני, ופיתח בעבורה נשק כימי להשמדה המונית, עבירה מוסרית כשהוא רתם את המדע למען המלחמה. איינשטיין צידד בפציפיזם וקרא לסירוב לחובת הגיוס. רק על מנת להקדים את הגרמנים במקרה ויפתחו נשק אטומי, הוא קרא למחקר הפצצה שהפך לפרוייקט מנהטן, ובכך סטה ממנהגו וגייס את המדע שלו לטובת מלחמה, מלחמת הגנה. הוא ידע עם זאת שצירוף של מדע ולאומיות יוצר נשק להשמדה המונית, ולכן (כמו שותפיו להמלצה לרוזוולט ב-1939) התאמץ לעצור את פיתוח הפצצה כשכבר ברור היה שהגרמנים לא יפתחו פצצה שמנגד. בשורה התחתונה ניתן להבין שאי פקפוק בסמכות מביא צרות מוחין, קיצונות, תוקפנות ומתכון לפגיעה במין האנושי. פקפוק בסמכות לעומת זאת, מעודד יצירתיות וסובלנות ותורם לפיתוח המין האנושי.
.jpg "האחר")
לא שהביוגרפיה של ברק אובמה לא מעניינת. אדרבה, היא מלמדת עליו הרבה מאוד. היא עוזרת לנו לדעת עוד יותר על מי שגם לאחר שנבחר לנשיא השחור הראשון של ארה”ב נותר בגדר תעלומה. אבל היא לא העיקר. וכאן גם הנקודה, האם לקרוא לזה “לנו”? מי ה”אנחנו” האלה שלא מרגישים שאנחנו מכירים מספיק את הנשיא הנבחר ותוהים על קנקנו בחצי-חשדנות וחצי-חשש?
דייויד רמניק, עורך ה”ניו יורקר” וחתן פרס פוליצר, עומד בביוגרפיה שכתב על אובמה ויצאה לאחרונה במהדורה העברית שלה (הוצאת כנרת), על דבר נכון: למתנגדים לאובמה יש אינטרס להציג אותו כאניגמטי, כאילו כדי להותיר אותו במשבצת הזר והמאיים. לא משנה כמה נדע עליו, הוא עדיין יישאר אותו הטירון שצץ משום מקום ועוד לא הוכיח באמת שעמדותיו הן כאלה או אחרות ולכן יש לחשוש מפניו. הצגתו כסינדרלה עלומה שצצה יש מאין אינה אלא פרופגנדה סמויה שנועדה בעיקר לזעוק חמס: “גנבתם לנו את אמריקה”. מי שצועק הוא הממסד הלבן, השמרן, הרפובליקני. מי ששואל את השאלה הזו מדבר באותו קול ולא יודע אפילו שהוא משתף איתו פעולה.
כן, כמובן שאובמה שונה מקודמיו וברור שהוא מביא שינוי (זו היתה הרי מילת המפתח שלו בקמפיין הנשיאות), אבל פקפוק בעמדות שלו ובעיקר בזהות שלו – הדתית, הגזעית, הפוליטית, הלאומית וכו’ – אינן אלא, כך לפחות אני מבין מבין השורות, כניעה לפרופגנדה שמרנית. הספר הזה בא לחשוף אותה ולהפריך אותה. אובמה לא מסתורי – הנה הביוגרפיה שלו מונחת כאן. אובמה הוא אול-אמריקן גאי, ולא מישהו שבא לשבור את הכלים. הוא בא לחבר את השברים שלהם, לגשר בין הצדדים המקוטבים שכנראה למתנגדים שלו יש אינטרס להותיר אותם ככה. והדגש הוא בעיקר על הנחיתות הגזעית לכאורה של השחורים, שהממסד הלבן מנסה לזהות אותם עם הזר והלא-נאמן, אויבו של האמריקאי הלבן וכסוף הבלורית שבנה את האימפריה שזה עתה עלולה ליהרס בעקבות חוסר אחריות של נשיא מתחנחן ואובר-ממותג.
.jpg "מחליטים בשבילכם")
אני מתפלא איך רוצים למכור ספר היסטוריה צבאית עם עטיפה כחולה בוהקת וקריקטורות שמשוות לו אופי היתולי. כמו גם שפה מבודחת ויום-יומית שלא נשמעת מתאימה לנושא הספר. הקביעה הזאת שלי היתה נקראת בפיהם של המחברים (של הספר הנדון להלן) שמרנית, וכי מי החליט שאם נהיה מהמרים הניסוי לא יצליח? שפה קלילה מקרבת את הקורא אל נושא הספר, כריכה קלילה נותנת לו אופי פופולרי ולא חמור סבר, זה בסך הכל מה שביקשו המחברים לעשות. היסטוריה צבאית מחזיקה בדימוי רציני ומרוחק, שמקרב אליה רק אנשים מסוג מסוים, כשאנשים מהסוג האחר נוטים לפספס אותה דווקא כי היא לא נגישה. בעיקר כשלמי שכותב את הספר יש מסר כלשהוא להעביר והוא רוצה לגרום לו להגיע אל האנשים המסויימים הללו שהיו מפספסים את הספר אילולא היה מקרב אותו אליהם.
כזה הספר “החלטות היסטוריות והחלטות היסטריות” שיצא לאחרונה בהוצאת דביר, מאת פרופ’ מיכאל הרסגור וד”ר אהוד פוקס. בהינתן העיתוי לצאת הספר, המסר לדעתי קשור לאמירה פוליטית בעד קדימה ונגד העבודה, וספציפית אהוד ברק בנסיבות אידאולוגיות ובטחוניות – ברק מכהן כשר בטחון בממשלת ימין, הוא סוליסט ובלתי אחראי, שרון היה עושה את זה טוב יותר, וכל התנהלות תוצרת קדימה צריכה להיות מטופלת בכפפות של משי. אבל לא זה נושא הספר כמובן. נושא הספר הוא כאמור היסטוריה צבאית וקבלת החלטות, כותרת הספר יכולה לספר בדיוק באיזה סוג של החלטות מדובר: החלטות מכריעות ברגעי משבר. האם היסטריה תשבש את שיקול דעתו של המנהיג? והאם מנהיג היסטרי הוא מנהיג גרוע? (רמז: נתניהו, שימו לב למסר שטענתי שמופיע בספר).
בין הנושאים הנבחנים בספר בשתי וערב, ובשפה קלילה ונגישה, זאת ייאמר לזכות הכותבים: מלחמות פרוסיה-צרפת במאה ה-19, והֶמשכן במלחמות העולם הראשונה והשניה. בשניה, הפוקוס עובר לרוסיה שגאלה את אירופה לאחר שצרפת לא עמדה במשימתה. במקביל נבחנת מלחמת ברה”מ-פינלנד, שיכולה היתה לסכל את הצלחתה של רוסיה, והקשר בין שתי המלחמות, פינלנד נגד ברה”מ במקביל כמעט לגרמניה הנאצית נגד ברה”מ, נבחן אף הוא. אבל כל המלחמות האלה מהוות תירוץ לפרק האחרון, שבוחן את התנהלות ראשי המדינה באינתיפאדה השניה. כביכול הפרק הזה מגיע כדי לבחון צד אחר של מלחמה, נגד כוחות גרילה ולא נגד צבא מסודר. בפועל, הרבה יותר מדי רמזים פזורים בין המילים בכתיבה המגמתית שלהם בעד קדימה האופוזיציונרית כעת, והתנהלותה הלא רעה בכלל בזמן כהונתה. המסקנה: בשלטון דמוקרטי נסו לזכור שאת ההיסטוריה לא תמיד כותבים המנצחים, אלא פובליציסטים ושתדלנים.
