המאגיה בדרך כלל מהווה את נקודת המפלט של האנושות מהבנת הטבע שנשגבה מבינתה. צדק שפינוזה כשחזר במאמר התיאולוגי-מדיני שלו הלוך וציין שכל עניין העל-טבעי היה בסך הכל תירוץ של ילדים קטנים שבא במקום להודות פשוט וקל שאין לאף אחד מושג איך הטבע, סוף כל סוף, פועל. בסופו של דבר, פעולות אשר על פי ניסוי וטעיה הביאו לאותם מצבים אבסורדיים שבהם הטבע פועל באופן לא מובן, הפכו לפרקטיקות שכביכול משנות את סדרי הטבע. אבל לא הסדרים השתנו. הפיזיקה נותרה כפי שהיא, וכל מה שנוצר הוא תנאים מיוחדים בה שיצרו תופעות מעניינות במקרה הטוב, ומדהימות במקרה הפחות טוב. אדם שהיה צופה בתופעה המוזרה שעורר אותו מלומד על פי נסיון, היה מוקסם ממנה (כלומר, המלומד ביצע “קסם”), ובתמימותו היה מפרש את זה כאילו שאותו המחולל שלה הוא בעל יכולות נפלאות (כלומר, השתאה ולא הבין).

חשוב לציין את האטימולוגיה של המילה “נפלא”, במובן של מסתורי, לא מובן. “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת”, אומר הנביא ומתכוון: לא ברור איך באופן טבעי יכול היה משה לחולל בעזרת ה’ את מכות מצרים, או לבקוע את הים. זה היה נפלא לא במובן של wonderful אלא במובן של astonishing. ובני ישראל אכן חששו מיכולותיו של משה, שנתפס בעיניהם כשליח אלוהים משום שרק אלוהים השולט בטבע יכול להיות מי שעומד מאחורי אותן התופעות שחולל משה. הווה אומר, לא משה הוא המאגיקון אלא ה’ הוא זה שפועל בדרכים טבעיות לגמרי – משה הוא רק שליחו, שנועד לגלות את נפלאותיו של ה’.

כאן הנקודה: הלוואי שבאמת היו מתייחסים לנפלאות שחולל משה כפי שביקשו חז”ל להציג אותן, משום שעל פניה כל פעילותו של משה נחווית כמאגיה פולחנית. וכך אכן מבקרי המקרא מפרשים את העדויות על הנסים בתנ”ך – אליהו הנביא לא היה שליח-אל אלא מכשף, ואלישע היה השוליה שלו. יהושע שהקיף את יריחו שבע פעמים ותקע בשופרות פעל בצורה פולחנית-מאגית, וגם הקללה שהטיל על מי שיבנה את יריחו היתה כישוף. הקמעות שכותבים מקובלים אינם תפילה לה’, שיושב במרומים וראוי לעשות צדק בעולמו, אלא פעילות מאגית ולחשי קסמים. יכול היה להיות כך, אם היחס לשדים ומלאכים היה כאל ישויות חיות, שקמעות מפחידים או ממגנטים אותם – כך אכן הדת המסורתית התייחסה אליהם, והפכה את העיסוק למאגיה.

בפועל, מסתבר שהפרקטיקות האלה הן הדרך של המלומדים מהעבר, שתפקדו על תקן רופאים-מדענים, לשחזר את התופעות המוזרות הללו. קמעות שסילקו שדים לא היו יותר מטיפול שפועל בצורה פסיכוסומטית, כמו איזה פלצבו. שיקויי קסמים, וסמי מרפא היו כימיה עתיקה שהיתה מסלקת תכונות מזיקות מאוכל, או יוצרת תרכובות מסוימות בעלות תכונות מועילות. המאגיקונים הקדומים היו מדענים, אלא שבשונה מהמדע של היום שעסוק בעיקר בהוכחה (לחקור את הטבע), המדע של אז היה עסוק בעיקר בגילוי (להתנסות בטבע). ובמסגרת הגילויים, הידע שלהם נבנה נדבך על נדבך, של הסקת מסקנות על פי ניסוי ללא השערות קודמות שיש להוכיח, ופיתוח תורות שלמות על בסיס אותם גילויים מפתיעים. האלכימיה נולדה כך, מתוך מוטיבציה לאנוס את הטבע ולגלות את אבן החכמים, האלכימיה של אז היתה מדע-כישוף. החכמה ההרמטית היתה ידע מן האלים, וככזו היא היתה מקודשת. אדם היה עוסק במדע מתוך שליחות דתית, ולא בגלל סקרנותו או רצונו לתרום לאנושות. אדם היה מכשף כדי לתרום לחוויתו הדתית, ואם יש איזו שהיא תרומה, היא השפעה שלו על הסביבה ולא גילוי למען הדורות הבאים – זה היה ההבדל.

אנשי המדע של אז היו כאמור אנשי דת באופן כללי, מין רופאי-אליל. את ההשראה המדעית שלהם הם היו מקבלים בעזרת לחשי מדיטציה, בעזרת מפתחי תודעה הם היו מנסים לקבל מוזה, מוזה בכלל היתה מגיעה לטענתם מן האלים. האלים היו מצב התודעה הגבוה, מי שמגיע אליו חווה אותם ומתקשר איתם. אותם חכמים-מדענים בנסיונם לשלוט בטבע, היו מתקשרים עם האלים. ושוב, לא הם משנים סדרי עולם אלא האלים שעימם הם נקשרים. מאגיה נחשבה כתקשור, והכלים הפולחניים היו מדיום.

הקישור בין מאגיה למדע, והנסיון להציג את המאגיה כנטורליסטית היא מנת חלקה של החשיבה הרציונליסטית שמחשיבה את מי שמאמין בעל-טבעי כשוטה. שוטה במובן המנטלי של המילה, טיפש או משוגע, מה שמכניס שוב את כל העניינים הללו למסגרת לעומתית. הרציונליסטים מרשים לעצמם להתנשא על פני הרומנטיקנים, וכשהם שולטים בממסד אז גם השפיות והאמינות נחשבת למונופול שלהם. כל מי שחושב אחרת הוא שרלטן או מטורף.

פרופ’ אבשלום מזרחי קובל על כך. בספרו החדש הוא מנסה דווקא כאקדמאי רציונליסט, לבחון את המאגיה לא ככלי חברתי אלא ככלי רוחני. אנשים שמאמינים במאגיה עושים את זה כדי לקבל את אותה המוזה – בין אם מקורה באלים (ואז המאגיה דתית), ובין אם מקורה בתודעה גבוהה (ואז הם סתם מאותגרים-פסיכדלית). ועדיין, המאגיה משמשת כמכשיר להתעלות רוחנית, ולא כמכשיר להונאה שכלית. הספר, “אשרי המאמין – מאגיה, מיסטיקה ואמונות חובקות עולם“, מלבד אפולוגיה מהווה גם לקסיקון למגוון ריטואלים מאגיים שנפוצים בעולם, עם דגש מיוחד לדתות המונותאיסטיות ובפרט ליהדות. הספר, שהופיע בהוצאת “אופוס”, כתוב בשפה עממית מאוד ונגיש לקריאה, אינו אקדמי (למרות שיש בו ביבליוגרפיה נכבדת), אלא יותר בסגנון של סקירה חופשית. למרות שהיא מקיפה, הספר כולל יותר מ-600 עמודים בכריכה קשה, ונראה שהוא מצדיק את התהדרותו הזו (“הספר המקיף ביותר שנכתב עד כה בעברית בנושא מאגיה, מיסטיקה ואמונות חובקות עולם”)

אני אוהב את הפסיכואנליזה וכנראה שהחיבה הזאת נובעת ממקור פרוידאני בעצמו. אני אוהב אותה בגלל שהיא נראית לי בתור חיבור טריוויאלי בין טכנולוגיה ומיסטיקה, והיא משמשת בעבורי למעשה ככלי נוסף על מנת להבין טוב יותר את המקום של הגנוסיס בתרבות הפופולרית ; מספיק לדבר על המין כעל חליפת ידע, בכדי להבין שאם זה מה שמניע את האיד של האדם, הרי שברבדיו העמוקים יותר כל מה שהוא חושב זה איך להיות חלק ממערכת להעברת ידע במסלול של חזרה אל המקור (“שפע”). וכך מהר מאוד, הדינמיקה הבין-התנהגותית הופכת למערכת של איאונים. ההדחקה המינית היא מין כח זדוני שכביכול מעכב בפני הגופים את ההפריה ההדדית, ומדכא את הליבידו שהוא למעשה אותו כח משיכה הדדי בין מרכיבי הידע. היצרים ה”חייתיים” של האדם מתפקדים כמכניזם טבעי, כך אמור להיות, אבל הסופר-אגו שמייצג את התרבות חוסם מבעדו למלא את ייעודו. אותה התרבות היא מכלול הנורמות המוסריות שמטיפות להדחקה אדיפלית, זהו למעשה דיכוי התשוקה ; אם נדבר במונחים פיזיקליים, נוכל לתאר את הנטיה הטבעית להפריה כגרוויטציה ניוטונית, ואת ההדחקה כחיכוך. אם נדבר במונחים חשמליים, נוכל לתאר את הנטיה הטבעית להפריה כיחסים בין יונים ואת מנגנון ההדחקה כאימפידנס – מה שמזכיר במעט את הפוטנציאל האורגזמטי של ויליהלם רייך.

אבל דווקא הפסיכולוגיה האנליטית של יונג מדברת בצורה גסה יותר במונחים גנוסטיים. נוכל לתאר זאת כך: הארכיטיפ המרכזי שטבוע בתת מודע הקולקטיבי שלנו הוא המנגנון הטרנסצנדנטי, התשוקה אל האינסוף. כשאנחנו חולמים שאנחנו יכולים לעוף, לדוגמה, התשוקה הזאת מתפרצת ברמה הפנומנלית. המעוף עצמו הוא אותה תשוקה לחרוג אל מחוץ לגבולות התודעה שלנו. השאיפה אל האינסוף היא תהליך האינדיווידואיזציה, שמנסה לגשר בין האני הסופי אל העצמי האינסופי, שמוגדר בתחילה כצל עד אשר משתחרר. בנפש האדם פועלים שני כוחות מנוגדים, הכח המדחיק את הצל וכנגדו הכח ששואף לאמץ אותו ולהתחבר אל העצמי. הרובד המודחק הזה צף בחלום, וברמה הפנומנלית השאיפה הזאת אל האינסופי שהודחק מתבטאת כמעוף. למעשה, מצב צלול של אי-חלום נותן משקל יתר לכח המדחיק, שמנכר את האני הסופי מהאינסוף אליו הוא משתוקק. הגשמת התשוקה אינה אלא חיבור אל העצמי, והשלמה עם הצדדים הלא-רצויים באישיות. השלמה כזו הינה למעשה אי-הדחקה, ופעולה על פי הטבע הנפשי (מקביל למושג החופש של שפינוזה). זוהי הרמוניה פנימית, שמהווה מצע לקבלה עצמית ותחושת שלמות. ההדחקה הזאת חופפת למעשה למיתוס הגנוסטי של ניכור האל מהבריאה, ושחרור אותה ההדחקה היא גאולה של הנפש, שאינה אלא הידיעה הנסתרת. כלומר, כל עוד נפש האדם משמרת את ההדחקה היא מעכבת את אותה הגאולה, וברגע של הרפיה בהדחקה על ידי פרקטיקות שאינן גלויות מלכתחילה לאדם, מתבצע למעשה “קירוב הקץ”. זוהי למעשה אימננציה של המרכיב שעד כה היה חיצוני, הגבול בין האני לבין העצמי נפרץ, הדיכוטומיה בין האני לבין הצל מטשטשת.

נחזור לרגע לפסיכואנליזה הפרוידאנית, ולשני מרכיבי האיד: ארוס הוא אותו המרכיב שמשתוקק להעביר ידע, ופועל מתוך דחף מכניסטי אלא אם הוא מודחק על ידי המנגנון המדכא שמופעל על ידי הסופר-אגו. המצע המושלם לפעולה אפקטיבית של המנגנון התרבותי, הוא מצב התודעה “המציאותי”. התנטוס, הוא אותו המרכיב שמשתוקק להתנתק מאותה המציאות, אל עבר המצב החופשי, שבעולם המיסטי הוא המוות. גאולת הנפש תהיה ברגע שבו האני שמווסת את מנגנוני ההגנה, יוכל לשלב בין המציאות של החיים, לבין המצב החופשי של המוות – הלא היא “תחיית המתים”. החלום, שבו ההדחקה של הסופר-אגו מורפית, מעלה את הדחפים שהודחקו מהתת מודע וחושף את הנטיה הטבעית של הנפש: חלומות רטובים שהם העברה חסרת-התנגדות מצד אחד, ותחושת מעוף שמבטאת שאיפה אל החופש מהצד השני.

אפשר להמשיך לדון בזה עוד שעות. המוטיבציה העכשווית שלי היא לקשור בעוד צורה בין “אנטי-אדיפוס” של דלז וגוואטארי שדן בדיכוי התשוקה הממסדי, לבין “נגד המתודה” של פיירבנד שדן באטימת המוחות הממסדית בהקשר המדעי. בשני המקרים, הכוונה שלי תהיה להציג את האנרכיזם הפוסט-מודרני כתורה מיסטית כפרנית. מי יודע אם אצליח?