ג’ובאני דלה מירנדולה פיקו מתואר בעטיפת הספר “השומר האחרון” (הוצאת סלע ספרים) כאחד מגדולי הפילוסופים של תור הזהב של התרבות האיטלקית. תיאור צנוע ופחות מדי מכובד בשביל מי שנחשב לאחד מהתיאולוגים החשובים של הרנסנס, ולגדול ההומניסטים – מי שכתב את “הנאום על כבוד האדם”, שהפך בדיעבד למניפסט ההומניסטי, ונכתב למעשה כמין אפולוגיה על דעותיו אותן חשף כשפרסם את 900 התזות שלו, ב-1486. הכנסיה רדפה אותו בשל כך, והוא נאלץ לברוח מאיטליה, אליה שב רק תחת פיקוחה (היא אמנם הסירה בסופו של דבר את החרם עליו, אבל זה לא עזר לו למצוא את מותו בנסיבות מסתוריות בגיל 31 בסך הכל, פחות משנה לאחר מכן). 900 התזות היו שערורייתיות בפני עצמן, ובין השאר טוענות שהאדם שותף לאל בבריאה, שיש לו בחירה חופשית, ושמקור כל הדתות באמת מיסטית אחת, שמקורה בידע שנמסר ישירות מהרמס, ועל כן הוא נקרא ידע הרמטי (שהקבלה היהודית היא גלגול שלו, ובתוכה ניתן למצוא אמיתות על מהות האל ואולי אף הוכחות לשילוש הקדוש).
אבל מסתבר שהחלק החשוב ביותר של התזות לא פורסם, 99 תזות נוספות שהיו שערורייתיות ברמה כזו שהכנסיה חששה שאם יפורסמו יהפכו את הסדר העולמי על פיו – ועל כן הן נגנזו. בין הטענות שם, היא שאלוהים הוא למעשה אישה, או לפחות שיש לו צד נשי. הכנסיה, כאמור, לא יכולה היתה לשאת חילול כזה של הקודש ורדפה את פיקו עד חורמה. הידע עצמו נצפן והוסתר, ונשמר מאות בשנים על ידי כת סודית, שעתידה לחשוף אותו רק כאשר הזמנים יתאימו, אז ייצא העולם מחשכתו ואור משיחי יאיר את האנושות. השאלה היא מתי תגיע עת זו, ולקראת אמצע המאה העשרים מסתמן שאולי זו העת לבוא – כך לפחות נדמה למי ששומר את הספר בו כתובות התזות. מסתבר שהנאצים שמים עין על התזות הללו בטענה שהן יוכלו לאמת את האידאולוגיה שלהם בדרך זו או אחרת (לחלופין: על מנת להשתמש בה ככח שיחליש את הכנסיה), וכך למעשה הדרמה מסתעפת: פיקו בורח מהכנסיה על מנת לכתוב את התזות הסודיות הללו ולהעביר את שרשרת הידע, ומצד שני שומרי הספר מנסים למלט אותו מידי הגרמנים, שמן הסתם רוצים לפרסם אותו משום הכח שטמון בו, וימוטט את הכנסיה – אבל הזמן עוד לא הגיע!
זוהי מהותו של הספר, שעשוי לעניין כל מי שקונספירציות, כפירה נוצרית, אגודות סודיות ומותחנים היסטוריים קרובים לליבו – מעט מזכיר את הרעיונות שבהם עסקו ספרים כגון “צופן דה וינצ’י” ו-”המטוטלת של פוקו”, אבל שונה. בעיקר בשל הטוויסט הגרמני שיש בו, שהופך את הסיפור ל-א. בדיוני בהחלט, ב. מותחן מלחה”ע השניה טיפוסי.
מסכת סנהדרין בדפים ל”ז-ל”ט היא מקור בלתי נדלה לויכוחים תיאולוגיים בין היהדות והנצרות לסוגיה (כולל הגנוסטיציזם והאריאניזם). השאלה הנשאלת היא מה בין ויכוחים תיאולוגיים לסנהדרין, שכל האגדות האלה יגיעו בדיוק במרכזו של דיון על עדים שעומדים לפניהם? ניתן היה לתרץ את המצאות המדרשים הללו בסוגיה על עדים זוממים בעקבות אסוציאציות חז”ליות, שקשרו בין עדים זוממים ודיני נפשות לבין הסיפור על קין והבל שמתקשר ישירות לחטא הקדמון ולאדם הראשון. אבל אם בודקים את העובדות ההיסטוריות, ניתן לזהות רמז מסוים בהיסטוריוגרפיה היהודית שמתגלה כאן בעקבות הצרנות והצלבות בין מקורות. מסתבר שהסוגיה הזו מופיעה דווקא במסכת סנהדרין משום שהגוף הזה של חכמי התורה הוא למעשה הסלע עליו נשען העולם, והשבתו על כנו תביא גם את הגאולה. מדרש תמים של ויכוח יהודי-נוצרי שופך אור רב על ההיסטוריה והתיאולוגיה היהודית שמבעד לצנזורה הנוצרית והצופן החזל”י נראתה בצורה מסויימת למרות שלמעשה היתה אחרת לגמרי וגנוזה עד לעידננו אנו, כשאנחנו מגלים אותה בעזרת צירוף בין מקורות שונים ורסיסי אמיתות מפוזרות. זהירות – מאמר של כ-3000 מילה, לקריאה לחצו על “עוד”. 
