לא שהביוגרפיה של ברק אובמה לא מעניינת. אדרבה, היא מלמדת עליו הרבה מאוד. היא עוזרת לנו לדעת עוד יותר על מי שגם לאחר שנבחר לנשיא השחור הראשון של ארה”ב נותר בגדר תעלומה. אבל היא לא העיקר. וכאן גם הנקודה, האם לקרוא לזה “לנו”? מי ה”אנחנו” האלה שלא מרגישים שאנחנו מכירים מספיק את הנשיא הנבחר ותוהים על קנקנו בחצי-חשדנות וחצי-חשש?

דייויד רמניק, עורך ה”ניו יורקר” וחתן פרס פוליצר, עומד בביוגרפיה שכתב על אובמה ויצאה לאחרונה במהדורה העברית שלה (הוצאת כנרת), על דבר נכון: למתנגדים לאובמה יש אינטרס להציג אותו כאניגמטי, כאילו כדי להותיר אותו במשבצת הזר והמאיים. לא משנה כמה נדע עליו, הוא עדיין יישאר אותו הטירון שצץ משום מקום ועוד לא הוכיח באמת שעמדותיו הן כאלה או אחרות ולכן יש לחשוש מפניו. הצגתו כסינדרלה עלומה שצצה יש מאין אינה אלא פרופגנדה סמויה שנועדה בעיקר לזעוק חמס: “גנבתם לנו את אמריקה”. מי שצועק הוא הממסד הלבן, השמרן, הרפובליקני. מי ששואל את השאלה הזו מדבר באותו קול ולא יודע אפילו שהוא משתף איתו פעולה.

כן, כמובן שאובמה שונה מקודמיו וברור שהוא מביא שינוי (זו היתה הרי מילת המפתח שלו בקמפיין הנשיאות), אבל פקפוק בעמדות שלו ובעיקר בזהות שלו – הדתית, הגזעית, הפוליטית, הלאומית וכו’ – אינן אלא, כך לפחות אני מבין מבין השורות, כניעה לפרופגנדה שמרנית. הספר הזה בא לחשוף אותה ולהפריך אותה. אובמה לא מסתורי – הנה הביוגרפיה שלו מונחת כאן. אובמה הוא אול-אמריקן גאי, ולא מישהו שבא לשבור את הכלים. הוא בא לחבר את השברים שלהם, לגשר בין הצדדים המקוטבים שכנראה למתנגדים שלו יש אינטרס להותיר אותם ככה. והדגש הוא בעיקר על הנחיתות הגזעית לכאורה של השחורים, שהממסד הלבן מנסה לזהות אותם עם הזר והלא-נאמן, אויבו של האמריקאי הלבן וכסוף הבלורית שבנה את האימפריה שזה עתה עלולה ליהרס בעקבות חוסר אחריות של נשיא מתחנחן ואובר-ממותג.