new, rare, super quality

רוקחת הרפואות

625 1200359b(2) רוקחת הרפואות“רוקחת הרפואות מסיילם” (הוצאה משותפת של מטר ושל כנרת) הוא ספר שעוסק, בגדול, במשפט המכשפות מסיילם בסוף המאה ה-17. קתרין האו, שכתבה אותו, היא צאצאית של נאשמות אמיתיות מהמשפט, אחת שמתה ואחת שזוכתה. אך למרות שהעובדה הזאת, זהו אינו מסע שורשים. האו לא כותבת על בנות המשפחה שלה בכלל, אחת מאמהותיה מוזכרת בצורה מעורפלת אבל לא משהו שיהפוך את הספר הזה למחקר ישיר על משפחתה. לפחות לא שלה, אולי של גיבורת הספר, בחורה צעירה שעוסקת במחקר במסגרת דוקטורט בהיסטוריה אמריקנית. בסיפור, מטפלת הגיבורה על הדרך בביתה הנטוש של סבתה בסיילם, וכך המחקר משתלב עם ההיסטוריה המשפחתית שלה. הדברים שהיא מגלה בונים את העלילה בספר אבל כל חשיפה שלהם תהיה ספוילר, כך שאפילו הכריכה האחורית משאירה את מסגרת העל של הסיפור גלויה ואת מה שמסתתר בתוכה חסוי. היא שוזרת בתוך העלילה עבר ועתיד, ומצריכה את הקורא לגלות את הפרטים בהדרגה. היא עושה את זה בצורה טובה מספיק כדי שהעלילה תשאר מעניינת ומסתורית. הדמויות הופכות בצורה זו לרב מימדיות יותר ויותר, ומרגישים שהאו אוהבת אותן, מטפחן אותן, ונותנת להן חיים. על אף שהספר מיועד לאוהבי ספרות היסטורית בכלל וסיפורי מכשפות בפרט, משפטי המכשפות מסתברים כלא יותר משחקן-משנה בספר, לא הראשי. מהותו של הספר הוא להיות ספר נשים, הוא נכתב על ידי נשים אודות נשים בשביל נשים. זהו ספר על נשים עוצמתיות וחזקות במהלך ההיסטוריה, שהובנו לא כראוי למרות שמטרתן היתה טובה. וככזה, אהבתי אותו.

Share and Enjoy:
  • facebook רוקחת הרפואות
  • twitter רוקחת הרפואות
  • addtofavorites רוקחת הרפואות
  • delicious רוקחת הרפואות
  • email link רוקחת הרפואות
  • googlebookmark רוקחת הרפואות

החלום היהודי

item 1842 החלום היהודימסתבר שיחסי היהודים בישראל ובארה”ב מבוססים על אי הבנה גדולה בין הצדדים. ויש גם מרכיב של התנשאות. אורתודוכסית-ישראלית מכאן בסגנון “אתם לא יהודים על באמת”, והתנשאות שכנגד מכאן (או שמא נסיון אוטומטי להתגונן שאינו אלא הצטדקות מתובלת ברגשי נחיתות) אמריקאית בסגנון “אתם לא מנסים להתמודד עם הבעיה האמיתית. אנחנו חוד החנית האמיתי של הפתרון לבעיה היהודית”. המשותף לשני הצדדים הוא הנסיון שלהם לבנות את היהודי החדש, המותאם למאה העשרים (ואחת), על שרידיו של היהודי הישן והגלותי מאירופה. אכן, בשני המקרים מדובר בהתחדשות, אבל השאלה היא מה צריך לחדש. או יותר נכון איזה מרכיב בתודעה הגלותית. האם את הרעיון שליהודי אין ריבונות על עצמו והוא תמיד מיעוט, או שמא הרעיון שיהודי לא יכול להתהלך גאה ובראש מורם? וגם אם זו השאלה, האם כל אחד מהצדדים הביא לפתרון היאה לבעיה הזו? ואולי השאלה היא לגבי הזהות היהודית – האם היהדות היא דת? לאום? גזע? עד כמה רחבים גבולות ההגדרה של כל אחד מהקריטריונים הללו, ולמי הסמכות למתוח את הקווים?

ההגדרה של מיהו יהודי תמיד היתה בעייתית, אבל לא היתה מהותית כל כך. הישראלים בטוחים שיהודי הוא מי שחי בארץ ישראל או לפחות אוהד את הפתרון הציוני. הם בטוחים שהפתרון הזה הוא-הוא הגשמת האידאל היהודי, על פי החזון האורתודוכסי, האמיתי (בישראל אין הפרדה בין דת למדינה, האורתודוכסיה מהווה נקודת ייחוס למיהו יהודי “על באמת” והזרמים האחרים מקופחים בה משום שהם נחשבים כסוררים. ישראל הרשמית גם מפקפקת בתואר “רב” לכל בעל תפקיד בזרמים האחרים ביהדות, ומעשה שהיה כך היה). ואם יהדות היא דת ולאום, אין סיבה שכל מי שיש לו משויכות לגזע לא יציית לאתוס הזה. ואם היהודים האמריקאים לא עושים את זה, ומחזיקים בנאמנות ללאום אחר, דת אחרת וכו’, הם יהודים סוג ב’.

העובדה שהאמריקאים נאלצים תמיד להגיב לטענות האלה, להרגיש שהם צריכים להצדיק את טענתם שיהדות היא לעיתים רק זהות נטו ולא בהחלט שייכות לדת, לאום או גזע, כבר שמה אותם בעמדה הפסיבית. זו שמגיבה, זו שכביכול מבקרת, נמצאת בנקודת מבט אובייקטיבית ויכולה להגג מרחוק. זו תמצית המחלוקת בין שני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם, והיא מתוארת בהרחבה בספרו החדש של שמואל רוזנר, “שטעטל, בייגל, בייסבול“, שהופיע לאחרונה בהוצאת כתר. כמובן שהספר לא עוסק רק בכך, אלא בעיקר. הוא נוגע באופן כללי בחוויה היהודית האמריקאית, מה הם חושבים ועד כמה הם באמת זוכרים את האחים הרחוקים שלהם במזרח (רמז: מסתבר שלא כל כך. האחים הללו, הישראלים, פשוט לא שווים את זה. הם פרובינציאליים, נודניקים, גסים, ים-תיכוניים. הנה, עלינו על זה, אולי כל היחס של היהודים האמריקאים כלפי הישראלים אינו אלא מה שמכונה אמריקנוצנטריות?)

Share and Enjoy:
  • facebook החלום היהודי
  • twitter החלום היהודי
  • addtofavorites החלום היהודי
  • delicious החלום היהודי
  • email link החלום היהודי
  • googlebookmark החלום היהודי

האחר

%D7%90%D7%95%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%94(2) האחרלא שהביוגרפיה של ברק אובמה לא מעניינת. אדרבה, היא מלמדת עליו הרבה מאוד. היא עוזרת לנו לדעת עוד יותר על מי שגם לאחר שנבחר לנשיא השחור הראשון של ארה”ב נותר בגדר תעלומה. אבל היא לא העיקר. וכאן גם הנקודה, האם לקרוא לזה “לנו”? מי ה”אנחנו” האלה שלא מרגישים שאנחנו מכירים מספיק את הנשיא הנבחר ותוהים על קנקנו בחצי-חשדנות וחצי-חשש?

דייויד רמניק, עורך ה”ניו יורקר” וחתן פרס פוליצר, עומד בביוגרפיה שכתב על אובמה ויצאה לאחרונה במהדורה העברית שלה (הוצאת כנרת), על דבר נכון: למתנגדים לאובמה יש אינטרס להציג אותו כאניגמטי, כאילו כדי להותיר אותו במשבצת הזר והמאיים. לא משנה כמה נדע עליו, הוא עדיין יישאר אותו הטירון שצץ משום מקום ועוד לא הוכיח באמת שעמדותיו הן כאלה או אחרות ולכן יש לחשוש מפניו. הצגתו כסינדרלה עלומה שצצה יש מאין אינה אלא פרופגנדה סמויה שנועדה בעיקר לזעוק חמס: “גנבתם לנו את אמריקה”. מי שצועק הוא הממסד הלבן, השמרן, הרפובליקני. מי ששואל את השאלה הזו מדבר באותו קול ולא יודע אפילו שהוא משתף איתו פעולה.

כן, כמובן שאובמה שונה מקודמיו וברור שהוא מביא שינוי (זו היתה הרי מילת המפתח שלו בקמפיין הנשיאות), אבל פקפוק בעמדות שלו ובעיקר בזהות שלו – הדתית, הגזעית, הפוליטית, הלאומית וכו’ – אינן אלא, כך לפחות אני מבין מבין השורות, כניעה לפרופגנדה שמרנית. הספר הזה בא לחשוף אותה ולהפריך אותה. אובמה לא מסתורי – הנה הביוגרפיה שלו מונחת כאן. אובמה הוא אול-אמריקן גאי, ולא מישהו שבא לשבור את הכלים. הוא בא לחבר את השברים שלהם, לגשר בין הצדדים המקוטבים שכנראה למתנגדים שלו יש אינטרס להותיר אותם ככה. והדגש הוא בעיקר על הנחיתות הגזעית לכאורה של השחורים, שהממסד הלבן מנסה לזהות אותם עם הזר והלא-נאמן, אויבו של האמריקאי הלבן וכסוף הבלורית שבנה את האימפריה שזה עתה עלולה ליהרס בעקבות חוסר אחריות של נשיא מתחנחן ואובר-ממותג.

Share and Enjoy:
  • facebook האחר
  • twitter האחר
  • addtofavorites האחר
  • delicious האחר
  • email link האחר
  • googlebookmark האחר