ארלקינו

סוון ואת' נולד, כאמור, למשפחה בוהמיינית. אורח החיים הראוותני, הווי הבליינות ותדמית המשוגע באופן כללי, לא היו זרים לו מעולם. בגיל 17 (כלומר, ב-1980) נסע ל"טרק" באיביזה ואת הרוח הבליארית החליט לאמץ גם בהמשך חייו – כתקליטן, כאוהב מוסיקה וכבליין. הוא מציין את די ג'יי אלפרדו כמי שגרם לו לרצות להיות די ג'יי, כשיחזור משם. אבל יותר משהביקור באיביזה היה מכונן עבורו, ביקור אחר, כ-10 שנים מאוחר יותר, היה משמעותי.

בעונת 1990-1991 נסע ואת' לגואה. הביקור הזה לא השפיע עליו רק ברמה הרוחנית והבריאותית, אלא בעיקר ברמה המוסיקלית. כשמדובר על הרמה הרוחנית, ואת' החל לתרגל את האיורוודה, ובמסגרת זו חדל להשתמש בסמים (למרות שלא חדל לעשן). לטענתו גם היותו איש משפחה עזרה לו בהחלטה (בתו הבכורה נולדה באותה התקופה), אך המגמה הזאת אפיינה לא מעט אנשים מהסצנה בפרנקפורט שדגלו במה שהיינו מכנים היום "סטרייט אדג'". לא באופן מוצהר, אמנם, אבל לא פעם הם התבטאו בעד מין בטוח, נגד שימוש בסמים קשים, נגד גזענות, בעד אקולוגיה וכו' [1].

הדוגמאות הכי טובות שניתן לציין הן האוסף "No more Ugly Germans", אוסף פרזנטציה של חברת התקליטים Dance Pool שהורכב כולו מקטעים של מיטב האמנים מהסצנה של פרנקפורט בנושאים אנטי גזעניים. סינגל היורודאנס "Love Message" אמנם לא קשור לסצנה בפרנקפורט אבל משקף את רוח התקופה.

מבחינה מוסיקלית, אם עד אז ואת' היה אדווקט של אסיד האוס, וההשפעות שלו היו בעיקר ממוסיקת פופ (הוא "עשה מוסיקה לאיביזה"), לאחר שחזר מגואה הוא הפך ליותר ויותר טראנסי, פסיכדלי ו"עמוק" ("עשה מוסיקה לגואה"). מאז הוא חזר לגואה כמעט בכל שנה, לטענתו, "בכדי למלא את עצמו באנרגיה שפרק מאוחר יותר בפרנקפורט". המוסיקה שהוא יצר וניגן באותה התקופה ניסתה להעביר את אותה האנרגיה שבה הוא נתקל בגואה [2], והדבר ניכר באופן מיידי בשני ריליסים שלו – רמיקס מפורסם לסינגל הבכורה שלו בלייבל Eye Q שנקרא "בחזרה מגואה", והקטע הפותח את אלבום הבכורה שלו "Ritual Of Life", שכלל מוטיבים הודיים רבים.

הסצנה בגואה היתה דומה לסצנה בפרנקפורט אבל שונה. השוני הזה היה כנראה בעובדה שגואה היתה מעבדה מנותקת בעוד שפרנקפורט היתה באותה העת במרכז ההתרחשות המוסיקלית. המוסיקה שניגנו בגואה לפחות מאמצע שנות השמונים היתה אלקטרונית עם נטיה לאגרסיביות וכמה שיותר רחוק מהמיינסטרים. מאוד דומה למה שהתרחש באותה התקופה במסיבות של Talla 2XLC, אבל קיצוני יותר מזה. בפרנקפורט התבססו על רמיקסים והפקות מקור, בגואה התבססו על עריכות מחודשות. בפרנקפורט ניגנו מויניל, בגואה בקסטות. ההיצע בפרנקפורט היה אדיר, החנויות וחברות התקליטים סיפקו את המוסיקה ישירות לתקליטנים. בגואה המוסיקה היתה מגיעה בטפטופים, באמצעות תיירים מזדמנים. המוסיקה הגיעה בעיקר ממרכז אירופה, כך שהמקורות היו משותפים (אנקדוטה שואת' מציין היא, שהוא הופתע לגלות שכולם בגואה מכירים את כל הקטעים של הלהקות שלו מ-1986), אבל ההיצע היה אקראי ביותר ולכן גם אקלקטי ביותר. כלומר, התקליטנים בגואה לא בחלו באיטלו דיסקו לדוגמה, כל עוד ניתן להאט אותו ולהוסיף לו אפקטים שיעטו על זה הילה פסיכדלית יותר – הבליינים טענו שזה הופך את המוסיקה לנשמעת יותר טוב. תחת סמים, כמובן.

ב-1988, כאמור, פתח ואת' ביחד עם מונצינג ומתיאס מרטינזון את מועדון ה- Omen, שהיה המועדון הראשון בגרמניה שהוקדש כולו למוסיקת ההאוס והטכנו. מרטינזון ושותפיו של ואת' ל-OFF הקימו במקביל את חברת התקליטים Logic, שקשרה קשרי עסקים עם BMG, וכך התמסד ואת' לראשונה. במקביל להצלחת המועדון, התחזק גם מעמדו של ז'אנר הטכנו. הדבר קשור בעקיפין גם למקומה של ברלין, הפוליטי והמוסיקלי – חומת ברלין נפלה ב-1989, מזרח ברלין שלאורך השנים התרוקנה מיושביה והפכה לאיזור מבוצר, שומם ואפור. את החלל הזה תפסה מוסיקת הטכנו, שליוותה את הליך הג'נטריפיקציה שעבר האיזור. מזרח ברלין היתה בהתחלה מעוז של סקוואטים ורייבים, ומאוחר יותר הפכה לאיזור בילוי אופנתי.

במקביל, המנהיגים המוסיקליים של המהפכה בראשות תקליטנים כגון ווסטבאם, Tanith, ד"ר מוטה וכו' עשו פופולריזציה לז'אנר, וארגנו אירועים המוניים כגון הלאב פארייד והמיידיי. טכנו הפך דבר נחשב, והמרוויח העיקרי, מן ההפקר, בצירוף עם מקומו בלב ליבה של תעשיית המוסיקה, כשחבריו להרכב (OFF, תחת השם Snap!) מניבים באותה התקופה את הלהיט הטראנס-אטלנטי "The Power" – הוא ואת'. ב-1990 נחשב ואת' לכוכב פופ של ממש. לבד מהעובדה שהוא היה התקליטן הראשון שמחזיק בבעלותו מועדון, הוא היה גם התקליטן הראשון שנחשב למה שהיום מכנים תקליטן-על, כלומר מותג.

ואת' היה פרסונה, צבעוני ואקסטרווגנטי. אנשים באו לשמוע אותו כי הם באים ל"הופעה" שלו. אם נשווה את הכריזמה שלו לזו של דני רמפלינג, נניח, שעמד באותה התקופה שלוש שנים בראש מצעד התקליטנים של הדי ג'יי מגזין, נבין שאין מקום להשוואה. אפילו פול אוקנפולד, שהפך בסוף שנות התשעים למותג, לא נראה כך גם בשיאו. אולי טיאסטו התקרב לכך, במעמד שלו ככוכב פופ. ככל הנראה, הפרסונה של פרנקי וויילד מהסרט "It's All Gone Pete Tong" הושפעה מזו של ואת'.

ב-1991 הקים ואת' את הלייבל Eye Q, שמהר מאוד התפתח לעוד שתי זרועות. האחת Harthouse שהתמקדה באסיד טכנו, כשהיא משאירה את הטראנס ל- Eye Q, והשניה Recycle Or Die שהתמקדה בצד האקספרימנטלי יותר. שני הלייבלים Eye Q / Harthouse הפכו מהר מאוד ליצרני קלאסיקות מיידיות, כשכל השמות המובילים בטכנו הגרמני מתרכזים שם – גם מברלין (Energy 52, שבסוף שנות התשעים התפרסמו עם "Cafe Del Mar", הוציאו את הקטע אצל ואת' במקור) ונורדריין-וסטפליה (Hardfloor) הרחוקות.

בפוסט הבא אכתוב על הלייבלים הללו בהרחבה, וכאן אציין בקטנה כדי להדגים את כוחו של המותג סוון ואת', שב-1993 הוא הצליח רק באמצעות שמו להביא קטע אמביינט מאלבום הבכורה שלו ל-40 הגדולים במצעד הגרמני, את L'esperanza, הישג שאף קטע מהלייבל שלו לא הצליח לשחזר (על אף שכמה רמיקסים של הארדפלור עשו דברים דומים). האלבום עצמו, "Accident In Paradise" נחשב עד היום כאחד מאלבומי הדאנס הגדולים ביותר.

 

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה