טוחעס ליקינג

לד זפלין שנאו את העיתונות, והעיתונות שנאה את לד זפלין. העיתונות לא פרגנה, וציירה אותם לא אחת כנהנתנים, הוללים, גסי רוח וכו'. לא שהדבריםה אלה לא נכונים אבל אפשר להציג את זה גם אחרת. ריצ'י יורק היה העיתונאי היחיד שלד זפלין אהבה, הוא מצידו החזיר להם בכמה וכמה ביוגרפיות במשך השנים – שאחת מהן מתורגמת עכשיו לעברית. אבל הגמול הגדול ביותר של יורק ללד זפלין הוא האור החיובי שבו הוא מציג אותם. בהעדר ראיונות ומבטים מאחורי הקלעים ללהקה, הרי הלהקה החרימה את העיתונות, העדות שלו היא העדות האותנטית היחידה על מי שנחשבת לאחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה, שעל אף הזלזול המופגן של העיתונות בה והנסיונות כביכול לחבל בהצלחה שלה, הקהל הצביע אחרת. ובהיות ספריו של יורק העדות האותנטית היחידה, מיליוני מעריצי הלהקה רעבים לדעת עוד ועוד "מבפנים", את מה שמאושר על ידי חברי הלהקה. "לד זפלין – סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם", תרגום של המהדורה של 1994 לביוגרפיה של הלהקה, אמור לתת את המבט הזה שמעריצי הלהקה חיפשו ולהעמיד מולם את השאלה הידועה – עד כמה אתם מאמינים, ולמי, ליורק המשוחד או לשאר העיתונאים, שמצידם הכתירו את יורק לאחד ממבקרי המוסיקה הגרועים אי פעם. והתואר הזה מזכיר לי את מי שבמקרה הוא גם העורך המדעי של הספר, שגם כלפיו הושמעו טענות כאלה. והוא מוכיח אותן גם בתרגום. נאמר כך, לא משנה מהי עבודתו של המתרגם, העורך חייב להגיה אותו ולהתאים את העבודה שלו לז'רגון המקצועי ששייך לספר, כך שאת התרגום המזעזע וחסר ההגיון של הספר אפשר לשייך בקרדיט רק לעורך. לא יודע מה אמור להיות מדעי בעבודת עריכה של ספר-רכילות מוסיקלי, אבל מילא.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה