מעשה המרכבה

זחיחות הדעת היא הפרקסיס האנושי. מי שמגיע אל המוזה הזאת שהופכת את ההבנה שלו לחדה ונקיה, חווה אורגזמה שכלית. הוא כמו מגיע לאיזה שיא מסוים ומסתכל על הכל מלמעלה, ולא רוצה לרדת. כל מה שהוא ילמד באותו הרגע ייקלט אצלו בבהירות, מיותר מבחינתו להפסיק את זה, כי מי יודע מתי המוזה הזאת תחזור. ביחד עם כל אורגזמה מגיע החשש הזה מהרגע שבו תסתיים והזקפה תרד, זקפה שיורדת גורמת לגבר שמחזיק בה להרגיש שהוא מאבד מערכו. ערכו של הגבר, לדידו, הוא היכולת שלו להזריע, השאיפה היא שיא החוויה. הגבר רוצה בו זמנית להזריע וגם לא להזריע – להזריע כי זו תכליתו, לא להזריע כי אחרי פעם אחת זה נגמר. אבל הגבר לא רוצה, כי אם זה נגמר מי יודע אם זה יחזור. ובאנלוגיה השכלית, ההזרעה היא הגעה לתובנות, מרגע שהגעת לזיקפה בעקבות ההטענה האינטלקטואלית (שבסקס תהיה פסיכוסקסואלית) אתה רק מצפה להמשיך איתה. כאילו שאתה מבקש לעלות מעלה-מעלה ולעולם לא להגיע אל הפסגה. הפסגה היא האינסוף, אבל באופן פרדוקסלי אתה לא מעוניין להגיע למקום שממנו אי אפשר עוד לעלות ואפשר רק לרדת. מה שמציל אותך היא ההבנה שהאינסוף הפוטנציאלי לא קיים, והאינסוף האקטואלי הוא אותה נקודה סינקטגורמטית שממנה אפשר עוד להתקדם למרות שהיא אינסופית. צעידה על הגבול הזה, היא כמו מולטי-אורגזמה. בכל רגע אתה נמצא על האינסוף אבל יש לך עוד לאיפה להתקדם. האפשרות להתקדם היא האורגזמה, העמידה באינסוף היא הפורקן.

אורגזמה שכלית היא אותו הרגע שבו האדם מרגיש שהוא מסוגל עוד ללמוד, למרות שהוא הגיע אל ההבנה. מה שמרגיע אותו מחרדת הסירוס הזאת, החשש שמא אחרי שהאורגזמה תסתיים לא "יעמוד" לו ומי יודע אם היא תשוב, היא התחושה שהידע שזה עתה למד נחקק בזכרונו גם אחרי שהטריפ הזה יסתיים. משהו מהנצח הזה שבו הוא נוגע, נשאר בתוכו. הרעיונות שהוא הבין יישארו בו, מעתה הוא חכם ומואר. זו אורגזמה תמידית שאליה חותר האדם, המצב בו הוא יכול להיות בטוח שיחווה אותה גם כשהוא בדאון.

אני שואל את המונחים מרעיון הפוטנציאל האורגזמטי של וילהלם רייך, שבעצמו היה מושפע מהפסיכואנליזה של פרויד. הווה אומר, הסיבה להפרעות נפשיות היא הדחקה של המיניות, ואם כך, התרופה הטובה ביותר אליהן היא חיי מין פעילים ומשוחררים מרגשי אשמה. רק בחברה שהמוסר בה לא נתון למרותו של מבנה-כלכלי מדכא, הדבר אפשרי. ובאנלוגיה: הפתרון לנוירוזות (או שמא: לטמטום החד-מימדי) הוא חיי רוח פעילים ומשוחררים מרגשי אשמה, אותן רגשות נובעות מפני שהפרקסיס הזה נחשב לאיזור סטרילי. כלומר, מבנה העל החברתי לא מעוניין באמת שאנשים יבינו את המציאות כפי שהיא, ומפתח מנגנוני טמטום (הידועים גם בשם תודעה כוזבת). המנגנונים הללו יוצרים הדחקה אינטלקטואלית, אנשים בטוחים שהם משכילים ומסופקים למרות שלמעשה הם נגררים בסחף הויראלי הזה של הטמטום.

המבנה הכלכלי המדכא הזה הוא "חרושת התרבות" הממסדית. או שמא, ההטפה לכך שהגישה אל האינסוף בלתי אפשרית. העובדה היא שמי שנוגע באינסוף מרגיש זחוח, אבל הממסד מחנך את האדם לצנעה, במובן האינטלקטואלי של המילה. "ראיתי בני עליה והם מועטין", אומר הממסד. הסיבה שיש מעט מהם היא אחת משתיים: א. מעטים הם אלה שמורשים להכנס אל האיזור הסטרילי הזה של "העליה" ; ב. מעטים אלה שמצליחים להתעלות מעל לתודעה הכוזבת ולגלות את המציאות כהוויתה, כלומר להגיע אל הפרקסיס המוקצה הזה – אל האורגזמה המודחקת. המעטים האלה הם אלה שנחונו בניצוץ האלוהי, הגברים המזריעים, אלה שזכו לפרקסיס והיגעו לאורגזמה, הם אלה שמחזיקים בגנוסיס היא-היא האורגון.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.