בחזרה לתמימות

טבע האדם מושחת, ולו מפני שהוא שרוי בחטא הקדמון שלו, ההטפה לחשדנות. מי שלא חושד בזולת ומביע בו אמון כמובן מאליו, עוד לפני שנתקל בהוכחה שהוא ראוי לאותו האמון נחשב לנאיבי, ונאיבי היא מילה גסה. ראוי בעינינו שנהיה חכמים, ואין חכם כבעל נסיון, ואין בעל נסיון אלא מי שלמד את האמת המרה – יצר לב האדם רע, מי שמביע את אמונו בטבעו הטוב של הזולת מוותר על הכבוד שלו, מי שנוהג בנאיביות יוצא פראייר. ואני שואל, האמנם? הבלבול בין נאיביות לפתאות הוא שורש הטעות, ואם נחדד את משמעות המילה בלבול, לא מדובר במובן של Confusion, אלא במובן של Infusion. הבלבול כאן אינו מתוך מבוכה, הוא עירוי מודע של שני המושגים הללו עד למצב של זיהוי ביניהם, כאילו שנאיבי הוא פתי. המושג תמים מאבד את משמעותו המקורית, ולתוכו נוצקת איכשהוא קארמה שלילית.

התמימות שאמורה להיות הייעוד, הופכת לתכלית הגינוי. במקום שהאדם ישאף אליה, משהו מחנך אותו להרתע ממנה. מין כח שלילי שמניא את האדם מלהשתוקק אל הכיוון הטבעי שלו, הכח המנוגד לזה שהשכל הישר נע לכיוונו. הכח שמגדיר את הטוב כרע, שמחליף בין הפלוס לבין המינוס ומעורר דחיה. אדם שאינו תמים הוא אדם דוחה, משום שהוא חושד בזולת. הוא נרתע ממי שיכול היה להתחבר איתו, ומדיר מעצמו אנשים שביקשו להתקרב אבל נדחו. אדם חשדן מעליב את מי שכוונותיו טובות ומעורר אותו להתייאש, ואם הזולת יקפיד וימשיך בכוונותיו, האדם החשדן יחשיב אותו כנאיבי – מה שהוא בהחלט, אבל האדם החשדן יחשיב את זה כחסרון, כנטיה שלילית. הוא ישאל את עצמו אם הנאיבי הזה טיפש עד כדי שלא יבין שהחשדנות שלו היא מפני שהוא מפקפק מראש בכוונותיו, ההתמדה של הנאיבי בהן תגרום לחשדן להתנשא מעליו ולזלזל בו. בסופו של דבר הנאיבי יביא על עצמו את היחס הפוגעני של החשדן, שינסה לעורר אותו מתרדמתו, כביכול. הדיאלקטיקה הזו תחשיב את הנאיביות כתרדמת מחשדנות, ולא את החשדנות כתרדמת מאמון. האמון עצמו ייחשב כשלילי, ומי שממשיך להביע אותו למרות שזה חושף אותו והופך אותו פגיע, ייחשב כפתי. דווקא משום שהוא חותר אל הטוב, הוא יוכתר אותו כחלש. הכשלון יהיה רק צפוי, משום שהנורמות הקיימות מחנכות את האדם לאי-אמון.

בחור מחזר אחרי בחורה, ליבו הופך רך. הוא מציע לה את ידו והיא מחייכת במבוכה. הוא מסביר אליה פנים והיא מהססת. הוא מחמיא לה כדי לרכוש את אמונה, וכעת הברירה היא שלה. המשחק הזה הופך למבחן, והוא נכנס אליו מרצון. היא מפקפקת בכוונותיו, מתוך מחשבה שהוא מאיים עליה. צעד אחד מיותר שלו, שנעשה מבלי משים, מתוך כוונה לשדל אותה, עולה לו ביוקר. היא נרתעת. היא מנסה להיות מנומסת, כדי לא להביך אותו, אבל הוא ממשיך. היא מתחמקת אבל הוא המאוהב מתעקש לבקש את ידה שנית. היא הופכת בוטה והוא עדיין מקווה, היא מלקה אותו והוא בולע את העלבון. הוא עדיין מלא ברצון טוב, והיא תוהה לעצמה. כמה פאתטי יכול להיות גבר מאוהב, ונמוך עד לאיפה הוא מוכן להגיע? גבר משפיל את עצמו ומוחל על כבודו הרמוס, רק על מנת לגעת. אבל היא בשלה, רק בגלל החשדנות. הוא מביע בה אמון, רק כדי לפרש את ההתנהגות שלה לטוב. אולי היא לא מתכוונת, ויש בה עדיין את הניצוץ הזה שנדלק. בתוכה פנימה יש את הרגישות הזו לכנות שלו, הוא מאמין. היא תשנה את דעתה כשתבין כמה הוא נואש, כמה הוא רוצה, כמה הוא מייחל אליה. האם היא תשתכנע?

ההתנהגות של הבחור אכן מעוררת חמלה. חמלה היא הרגש המתאים כלפי הרצון התמים ביותר שלו לאהוב. אבל לא במובן המתנשא של המילה, אין סיבה להתנשא על מי שמעוניין להיטיב. החמלה היא תגובה מתבקשת לתחינת האהבה של הבחור, אבל הבחורה מפרשת את ההתנהגות שלו במובן השלילי של המילה. במקום שהתמימות שלו תמצא חן בעיניה, היא מפרשת אותה כפתאות. הוא מוכן להשפיל את עצמו בצורה שבה הוא חושף את עצמו, והיא מכה בו במקום לחוס עליו. במקום שיכמרו עליו רחמיה, היא מחמירה איתו את הדין. והכל רק משום שהיא לא מביעה בו את האמון שהוא מבקש בחזרה.

והיא עדיין לא מבינה מדוע הוא ממשיך לחבוש את מסכת התמימות. לו רק היית יוצא "גבר", היא מטיחה בו, ומתנהג כפי שהייתי מצפה ממך, אולי הייתי יכולה לתת לך הזדמנות חוזרת. אבל אתה מתרפס, אין שום דבר שיכול לדחות בחורה יותר מגבר שמוותר על כל כבוד עצמי. גבר עם מסכה של רגישות אינו אותנטי, זהו זיוף ושתדלנות. גבר אינו מפציר לאהבה, במקרה הכי טוב הוא מוכן ללכת רחוק כדי להשכיב בחורה. מפני שכל מה שגבר חושב עליו הוא רק הנאה חומרית וניצול, הגבר הוא חמדן ושתלטן, הגבר הוא אלים וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום. אל תאמינו לגברים שכמהים לאהבה, מפני שהרגישות היא המונופול של הנשים. הנשים החשדניות, שלא מוכנות להכיר באמת – הגבר מעוניין לנהוג לפנים משורת הדין על מנת להותיר לעצמו את ההזדמנות לקבל את האמון של מי שהוא חפץ בה. לא כדי לנצל אותה אלא כדי להיטיב עימה, כדי לדבוק בה ולהיות לבשר אחד.

הסיפור המוכר כל כך הזה, הוא רק המשל. יחסי גומלין בין שני בני אדם כמוהם כחיזור. כשצד אחד מבקש את האמון והצד השני לא נותן לו אותו רק מתוך רצון להגן על עצמו. אי הבעת האמון הזו, שנועדה למנוע מצב של חשיפה ופגיעות, היא חשש מרוחות רפאים. אילו רק היה האדם מכיר בטבע הטוב של העומד מולו, היה מבין שכל התנגשות מקורה באי הבנה וכל רע הוא תאונה. אנשים שמביעים אמון האחד בשני היו יכולים לבנות את העולם, אבל החשד ששורר על פני השטח רק תורם לחורבנו. התמימות יכולה להציל את המצב, אילולא תיחשב לחולשה. התמימות היא כח, משום שאדם תמים הוא שלם. אדם תמים גם משלים עם שלמותו של הזולת, ואדם חשדן הוא פגום. הנאיבי נותן למי שעומד מולו צ'אנס נוסף, מתוך אמונה בחוסר הרצון שלו להרע עימו, מתוך אמונה שגם הוא מודע לכך שהתנהגות תמימה מצידו תהדק את שיתוף הפעולה ביניהם ותקרב. אדם שבוחר לנהוג בתמימות אינו טיפש, הוא חכם ומודע לעצמו. אדם שחובש את מסכת התמימות לא חובש שום מסכה, אלא מסיר את כל המסכות האחרות של החשדנות. הוא נותר עירום ועריה ודווקא בדמים אלה הוא חי. תמימות היא האידאל, תמים הוא פועל צדק ודובר אמת בלבבו, גם במקרה שהנאיביות שלו הופכת לפתאות, הלא שמר פתאים אלוהיו, מי שתמים נתבקש להיות איתו. תמים בדורותיו כמו נח, תם כמו יעקב יושב האהלים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה