פסיכואנליזה גנוסטית

אני אוהב את הפסיכואנליזה וכנראה שהחיבה הזאת נובעת ממקור פרוידאני בעצמו. אני אוהב אותה בגלל שהיא נראית לי בתור חיבור טריוויאלי בין טכנולוגיה ומיסטיקה, והיא משמשת בעבורי למעשה ככלי נוסף על מנת להבין טוב יותר את המקום של הגנוסיס בתרבות הפופולרית ; מספיק לדבר על המין כעל חליפת ידע, בכדי להבין שאם זה מה שמניע את האיד של האדם, הרי שברבדיו העמוקים יותר כל מה שהוא חושב זה איך להיות חלק ממערכת להעברת ידע במסלול של חזרה אל המקור ("שפע"). וכך מהר מאוד, הדינמיקה הבין-התנהגותית הופכת למערכת של איאונים. ההדחקה המינית היא מין כח זדוני שכביכול מעכב בפני הגופים את ההפריה ההדדית, ומדכא את הליבידו שהוא למעשה אותו כח משיכה הדדי בין מרכיבי הידע. היצרים ה"חייתיים" של האדם מתפקדים כמכניזם טבעי, כך אמור להיות, אבל הסופר-אגו שמייצג את התרבות חוסם מבעדו למלא את ייעודו. אותה התרבות היא מכלול הנורמות המוסריות שמטיפות להדחקה אדיפלית, זהו למעשה דיכוי התשוקה ; אם נדבר במונחים פיזיקליים, נוכל לתאר את הנטיה הטבעית להפריה כגרוויטציה ניוטונית, ואת ההדחקה כחיכוך. אם נדבר במונחים חשמליים, נוכל לתאר את הנטיה הטבעית להפריה כיחסים בין יונים ואת מנגנון ההדחקה כאימפידנס – מה שמזכיר במעט את הפוטנציאל האורגזמטי של ויליהלם רייך.

אבל דווקא הפסיכולוגיה האנליטית של יונג מדברת בצורה גסה יותר במונחים גנוסטיים. נוכל לתאר זאת כך: הארכיטיפ המרכזי שטבוע בתת מודע הקולקטיבי שלנו הוא המנגנון הטרנסצנדנטי, התשוקה אל האינסוף. כשאנחנו חולמים שאנחנו יכולים לעוף, לדוגמה, התשוקה הזאת מתפרצת ברמה הפנומנלית. המעוף עצמו הוא אותה תשוקה לחרוג אל מחוץ לגבולות התודעה שלנו. השאיפה אל האינסוף היא תהליך האינדיווידואיזציה, שמנסה לגשר בין האני הסופי אל העצמי האינסופי, שמוגדר בתחילה כצל עד אשר משתחרר. בנפש האדם פועלים שני כוחות מנוגדים, הכח המדחיק את הצל וכנגדו הכח ששואף לאמץ אותו ולהתחבר אל העצמי. הרובד המודחק הזה צף בחלום, וברמה הפנומנלית השאיפה הזאת אל האינסופי שהודחק מתבטאת כמעוף. למעשה, מצב צלול של אי-חלום נותן משקל יתר לכח המדחיק, שמנכר את האני הסופי מהאינסוף אליו הוא משתוקק. הגשמת התשוקה אינה אלא חיבור אל העצמי, והשלמה עם הצדדים הלא-רצויים באישיות. השלמה כזו הינה למעשה אי-הדחקה, ופעולה על פי הטבע הנפשי (מקביל למושג החופש של שפינוזה). זוהי הרמוניה פנימית, שמהווה מצע לקבלה עצמית ותחושת שלמות. ההדחקה הזאת חופפת למעשה למיתוס הגנוסטי של ניכור האל מהבריאה, ושחרור אותה ההדחקה היא גאולה של הנפש, שאינה אלא הידיעה הנסתרת. כלומר, כל עוד נפש האדם משמרת את ההדחקה היא מעכבת את אותה הגאולה, וברגע של הרפיה בהדחקה על ידי פרקטיקות שאינן גלויות מלכתחילה לאדם, מתבצע למעשה "קירוב הקץ". זוהי למעשה אימננציה של המרכיב שעד כה היה חיצוני, הגבול בין האני לבין העצמי נפרץ, הדיכוטומיה בין האני לבין הצל מטשטשת.

נחזור לרגע לפסיכואנליזה הפרוידאנית, ולשני מרכיבי האיד: ארוס הוא אותו המרכיב שמשתוקק להעביר ידע, ופועל מתוך דחף מכניסטי אלא אם הוא מודחק על ידי המנגנון המדכא שמופעל על ידי הסופר-אגו. המצע המושלם לפעולה אפקטיבית של המנגנון התרבותי, הוא מצב התודעה "המציאותי". התנטוס, הוא אותו המרכיב שמשתוקק להתנתק מאותה המציאות, אל עבר המצב החופשי, שבעולם המיסטי הוא המוות. גאולת הנפש תהיה ברגע שבו האני שמווסת את מנגנוני ההגנה, יוכל לשלב בין המציאות של החיים, לבין המצב החופשי של המוות – הלא היא "תחיית המתים". החלום, שבו ההדחקה של הסופר-אגו מורפית, מעלה את הדחפים שהודחקו מהתת מודע וחושף את הנטיה הטבעית של הנפש: חלומות רטובים שהם העברה חסרת-התנגדות מצד אחד, ותחושת מעוף שמבטאת שאיפה אל החופש מהצד השני.

אפשר להמשיך לדון בזה עוד שעות. המוטיבציה העכשווית שלי היא לקשור בעוד צורה בין "אנטי-אדיפוס" של דלז וגוואטארי שדן בדיכוי התשוקה הממסדי, לבין "נגד המתודה" של פיירבנד שדן באטימת המוחות הממסדית בהקשר המדעי. בשני המקרים, הכוונה שלי תהיה להציג את האנרכיזם הפוסט-מודרני כתורה מיסטית כפרנית. מי יודע אם אצליח?

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

4 thoughts on “פסיכואנליזה גנוסטית

  1. Asher Idan הגיב:

    אי אפשר לדבר על אדיפוס במאה ה21 בלי לראות אותו במשקפיים דלזיאניות. לא בגלל שזה דלז, אלא בגלל שהנפש היא פונקצייה של ההקשר החברתי והטכנולוגי. מה קורה לתסביך אדיפוס בסביבת פייסבוק-טוויטר? מה קורה לאדיפוס שהיגר מיוון לווינה של פרויד, ומשם לצ'ינדייה (צ'יינה-אינדייה)?

  2. אבי לבקוביץ הגיב:

    ברשתות החברתיות, הקנאות לפרטיות היא תסביך אדיפוס. הדיכוי של הליבידו הוא הגבלת ההרשאות שחוצצת בין השחקנים ברשת, ויוצרות בה חורים מבניים. ההרמוניה היא רשת שהצפיפות שלה היא 1.

    ובהקבלה: קבוצה שבה כולם נשואים לכולם, היא רשת שבה הצפיפות היא 1. המונוגמיה היא אותו דיכוי אדיפלי של הליבידו על ידי הסופר-אגו, כלומר פחד הסירוס החברתי כלפי מי שיפר את הנורמה הזאת, גורם לשחקן להשלים עם הנורמה המונוגמית ולוותר על המשיכה כלפי שחקנים אחרים מלבד בן זוגו. על המשיכה הזאת הוא מתגבר על ידי התקה לבן הזוג. כלומר העובדה שאתה מקיים יחסים עם אשתך היא כי אתה לא יכול לקיים יחסים עם אישה אחרת, העובדה שאתה משתף את החבר הטוב בחוויות האינטימיות שלך היא כי אתה לא יכול לשתף את האנשים האחרים שאינם חברים שלך.

    הרכושנות כלפי אשתך והחבר הכי טוב שלך, דרישת הבלעדיות היא אותו ריסון שנעשה על ידי האני. ברשת שבה לא יהיו את המחיצות האלה, את הרכושנות כלפי המקושרים ואת החשש המובנה לשתף שחקנים אחרים, הנורמה של השיתוף תהיה נפוצה יותר, וכך גם הסולידריות והמשיכה ההדדית בין כל שני שחקנים.

  3. Asher Idan הגיב:

    לפני המונוגמייה, היתה הפוליגמייה, בציביליזציות שאותן דלז וגואטרי חוקרים בחלק השני של ספרם האניגמטי "אנטי-אדיפוס". לפני הפוליגמיה, לא היה איסור גילוי עריות ולא היתה בושה מעירום. הסכיזופרנייה הופיעה רק בקפיטאליזם, כמוצא מהלחץ החברתי של האתיקה הפרוטסטנטית.

    המונוגמיה הופיעה עם טכנולוגיית המידע של הדפוס. הפוליגמייה כנתק מגילוי העריות הופיעה עם המצאת הכתב הבבלי והמצרי, עם הצורך של המלך לשמור לו אופציות פתוחות, לפניח כל גבר אחר. אין משמעות לגילוי יעריות, לפני המיתוס היווני של נרקיס. מכאן שנרקיס קדם לאדיפוס.

    מה עושים פייסבוק וטוויטר למיתוסים של נרקיס ואדיפוס? האם אנו שבים לפוליגמייה וירטואלית. אם לשלמה המלך, היו אלף נשים, האם כשתהיינה לי 5000 חברות בפייסבוק, אני פוליגמי.

    ובעניין זה: אין הבדל בין האמירה כולם נשואים עם כולם, לבין האמירה כולם בוגדים עם כולם. בסימולקרה, במפה הגדולה מן העיר הממופה, אין משמעות לאמת ולשקר.

  4. אבי לבקוביץ הגיב:

    כשאנחנו מדברים על הזהות בין אמת לשקר, אנחנו מדברים למעשה על המצב האוטופי של הגנוסיס, שבו כל הדיכוטומיות מטשטשות ("לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור"). כך שבמובן זה, דיכוי התשוקה מכונן אולי את הסדר החברתי, אבל מעכב את ה"גאולה". ובמילים אחרות: פייסבוק הוא הדבר הכי קרוב לאוטופיה אנרכיסטית.

    דרך אגב יש הבדל בין האמירה כולם נשואים עם כולם לבין האמירה כולם בוגדים עם כולם. שניים: 1. לאמירה כולם בוגדים עם כולם יש משמעות נגטיבית – כלומר, לא כך צריך להיות; 2. לאמירה כולם נשואים עם כולם יש משמעות פוזיטיבית – כלומר, ברגע שאנחנו משתפים מידע אנחנו מתחתנים ומצטרפים ל"בניין הנישואים". כשכולם נשואים עם כולם, כולם חוסים בצילו של בית אחד. אם נדבר בטרמינולוגיה משיחית, אז יש כאן "קיבוץ גלויות" שכזה ; כלומר האידאל הוא בסופו של דבר קומונה פוליגמית, וזה מה שיש בפייסבוק.

השאר תגובה