אונס הפרטיות

הבעיה העיקרית של מדעי החברה היא נקודת המוצא שלהם שמניחה שהאדם הוא אגואיסט. ההנחה שאדם אגואיסט טוענת שמדובר בטבע, ולא בנורמה, ולמעשה לא מתחשבת בכלל באפשרות שאם יחנכו אנשים להתנהג אחרת הם יפסיקו לדאוג רק לעצמם. הסיבה העיקרית של מדעני החברה לטעון כך היא פרדוקס "הטרגדיה של ההמון" – אם כולם יהיו אלטרואיסטים, האגואיסט ינצל את זה כדי לרמות. לכן למעשה הם גם מצדיקים מדינה, משום שחברה שלא מציבה הגבלות ומגננות כנגד אגואיסטים פועלת לטענתם בגישת "לסה פר" – הכל מותר מפני שאף אחד בכל מקרה לא יעשה רע. חוץ ממי שכן, כך הם טוענים, ונגד אלה שכן צריך לפעול באמצעות סנקציות גם נגד מי שמלכתחילה לא התנהג בצורה רעה. למען עצמו הוא מוכן לוותר על כבודו, רק כדי לנקוט בהגנה בסיסית ולהתקיים. כל ההסברים האלה הם מילים נרדפות לגישה ההובסיאנית שטוענת, שוב, שיצר לב האדם רע מטבעו. זו בעיה כי בצורה כזו תורת המשחקים, שמנסה להחיל את המדע המדויק על הפסיכולוגיה, מזינה את עצמה. כלומר, היא מגדירה כפרדוקס תוצאות שיתאמו את הטענה שאגואיזם חברתי הוא נורמה, משום שמבחינתה מדובר בטבע. ההגדרה של מציאות מסויימת כטבע ומציאות אחרת (אלטרואיזם חברתי) כשקר כמוה כאורתודוכסיה. מדעי החברה הם אורתודוכסיים. במידה ויוכיחו שאגואיזם הוא נורמה ולא טבע, כל המסקנות של מדעי החברה יפלו. כולל האובססיה לפרטיות, כולל ההנחה ש"בחורים נחמדים מסיימים אחרונים".

הנורמה האגואיסטית ששלטת בחברה היא פסיכוזה אוניברסלית. האגואיזם הוא פרוורסיה, וכל הפרטים בחברה הם סוטים. הקנאות שלהם לפרטיותם אינה צורך אנושי וטבעי אלא הפרעה פסיכולוגית. אילו הפרטיות היתה צורך אנושי, הרי שהיא היתה טבעית. הטענה שהקנאות לפרטיות היא הפרעה, מתכוונת לכך שזוהי נורמה בסיסית, נורמה של "אל תספר דברים פרטיים מדי כי אנשים יעשו בזה שימוש להרע לך", נורמה התנהגותית שמאמצים לעצמם אנשים שעברו אונס ומאבדים אמון. על פי העקרון של "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין", הם מתעקשים "ללמוד מטעויות" ושופטים הלאה גם פעולות תמימות כזדוניות. כאילו שכל האנשים בחזקת רעים.

האמת שיש הרבה מקום להשוות בין אונס לבין הפרה של החוק הטבעי האלטרואיסטי. מי שנוקט באגואיזם ומנצל את תמימות הזולת לטובתו על חשבון האחר ("זה נהנה וזה חסר"), מחלל למעשה את כוונותיו הטובות של האלטרואיסט הנאיבי. הוא כופה עליו לקבל את המציאות החדשה שבה ידו על התחתונה, ללא הסכמתו ובכך פוגע בזכותו של האדם הנפגע להכנס לסטטוס "סאבּ" מרצונו החופשי. כלומר, האינטראקציה בין שני אנשים היא משחקי שליטה שבה שני הצדדים אמורים לתאם ביניהם את הבכורה על ידי קואורדינציה. התיאום הזה נעשה בעזרת התנהגות אלטרואיסטית שלעיתים שמה את טובת הזולת לפני הטובה האישית, ולמעשה שמה את ידו של התורם על התחתונה, אבל הוא עושה את זה מרצונו החופשי. התנהגות אגואיסטית מפרה את האיזון הזה, ומהווה התנהגות בריונית.

אדם שספג התנהגות אגואיסטית מרגיש שהוא נאנס להגיע לעמדה נשלטת מבלי רצונו, מה שמותיר אצלו כאב לא רצוני, וצלקת. הקלישאות היו מתארים אותה כצלקת שלא מגלידה, מפני שכבודו של הנאנס מחולל לאחר שהנאשם מבצע בו את זממו האגואיסטי. הנאשם שנוקט באלימות כלפי הנאנס ומתגבר על התנגדותו למעשה מוסיף חטא על פשע, וההגדרה הזאת של הפצע הפסיכולוגי הזה כמי שלא יגליד מהווה למעשה את יסודה של החשיבה שאנשים אגואיסטים מטבעם ושהפרטיות שלהם היא נצרכת. תורת המשחקים היא אורתודוכסית בגלל אונס, אבל את שבר האונס הזה יש לאחות. האם זה יקרה מתי שהוא? זה תלוי רק בנו.

מעניין לראות שברטוריקה המשיחית מדברים על החורבן כאונס. יחזקאל ט"ז מדבר על העונש שתקבל ירושלים בצורה כזו: "וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ, וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ; וְהִנִּיחוּךְ, עֵירֹם וְעֶרְיָה". השולמית בשיר השירים מספרת, "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת". אלא שאלוהים מתאר את האונס הזה דווקא בתור זנות, כלומר יחסי המין האלה התקיימו לא בכפיה אלא בהסכמה מלאה. יחזקאל כותב, "וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר; וַתַּרְבִּי, אֶת תַּזְנוּתָיִךְ". מגילת איכה מתארת את בת-ציון כזונה, שהגיעה למצב בו כל הפרטנרים שלה בגדו בה, "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר". כלומר, שוב, הכל מבחירה. האגואיסטים לא אונסים את האלטרואיסטים, מפני שהאלטרואיסטים נאנסים מבחירה. יש כאן האשמה של קורבן האונס, שהוא יזם את יחסי המין הללו. הנאשם לא רק שלא מודה שהוא אכן ביצע את הנבָלה הזאת, אלא מאשים את הקורבן בשיתוף פעולה, ועוד יוצא להלחם נגדה כמו שעשו בני בנימין בפרשת פילגש בגבעה. אלוהים משווה את חטאה של ירושלים לחטא של סדום, עיר נוספת שבמסורת היהודית מתוארת כמי שאנסה והוסיפה חטא על פשע, כשלא הודתה בעוונה.

אלא שבשלושת המקורות הללו, מתוארת דרך הגאולה שמגיעה בסופו של דבר על אף השפל של האונס, ומוחקת את הצלקת ממנו. אלוהים מבטיח שביום גאונה של ירושלים היא לא תזכור את מעשי סדום. "וַאֲחוֹתַיִךְ, סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ, תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן; וְאַתְּ, וּבְנוֹתַיִךְ, תְּשֻׁבֶינָה, לְקַדְמַתְכֶן. וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ, בְּיוֹם, גְּאוֹנָיִךְ". מגילת איכה מבטיחה לבת-אדום ששמחה לאידה של בת-ציון, שגם היא ביום פקודה תספוג מפלה זהה לזו שלעגה לה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם, יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, גַּם עָלַיִךְ, תַּעֲבָר כּוֹס, תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי. תַּם עֲו‍ֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ, פָּקַד עֲו‍ֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם, גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ". שיר השירים שמתאר בסמוך לאונס את שבועת השולמית לבנות ירושלים, מתאר שוב שבועה זהה בפרק ח' הסוגר את הספר. בפרק זה מתארת השולמית את היום בו האהבה תחפץ, היום שבו ידובר בה, "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". כלומר, ברגע הלא מתאים שבו השולמית חפצה היא נאנסה, אבל ברגע המתאים היא תמצא את השלום שלה. ובמילים אחרות: האלטרואיסט, שביקש לחפוץ ולשים את טובת הזולת לפניו, נאנס על ידי האגואיסט ברגע הלא מתאים. ברגע המתאים, בסופו של דבר הפצע שלו יגליד, ואז ההתנהגות הזולתנית שלו תמצא את שלומה.

כלומר, גם הרטוריקה המשיחית של התנ"ך טוענת שפצע האונס הזה לא יישאר לעולם. האגואיזם הזה לא טבעי, והוא רק תוצאה של אי הגלדת הפצע שנותר שותת דם. האם הפצע לא יגליד לעולם? האגואיזם הוא נורמה, וסותר את טבע האדם האלטרואיסטי והטוב. ברגע שהפרוורסיה הזאת תסולק, יבוא החופש האמיתי. והחירות הזו היא עולם ללא חומות, עולם של ערי פרזות. אין לאדם סיבה לחשוש שיפרצו לעיר המבוצרת שלו, אם הוא יכול להיות בטוח שהעולם מתנהג על פי טבעו, הטוב. ברגע שהאגואיזם הזה ימוגר, הטוב הזה יגיע. השאלה היא מתי הוא יגיע.

ובכן: החשדנות כלפי אלטרואיסטים, והחשש מפני אגואיסטים, הוא שמחולל את הקנאות לפרטיות ושומר על שותתות הדם של הפצע שממאן להגליד. על מנת לגרום לו להגליד, יש לוותר על הפרטיות, ובכדי לעדן את הקביעה הזאת יש פשוט להביע אמון בבני האדם, שלא יפגעו באדם שחשוף לאחר שויתר על הפרטיות שלו. האדם הזה לא יפגע במי ששיתף, מפני שאין לו סיבה. כנראה שאין לו סיבה כי הוא לא יכול לפגוע – הוא טוב, הוא חשוף בעצמו, אם יעשה רע יראו שהיה זה הוא, אם יעשה רע הוא כבר יראה למרחוק את הטראומה שהאגואיזם הפוגעני שלו יוכל לגרום, דבר שיפגע בו בסופו של דבר. כלומר, יש כאן גישה רוסויאנית שטוענת שאנשים מוותרים מעצמם משום שהם יכולים לסמוך על רצון הכלל שיבטיח את בטחונם. רצון הכלל הזה הוא המניעה מפני אגואיזם, אדם שיודע שהתנהגות שלו פותחת צוהר לניצול הנאיביות האלטרואיסטית, ירגיש ערבות לשלום הכללי ויימנע מלהזיק. השלום הכללי הוא השלום הפרטי שלו, בין השאר מפני שברגע שהוא ייחשף כפוגע (בעולם שאין בו פרטיות) יוותרו שתי אופציות בלבד: או שהוא ייענש מיד ואז השלום הפרטי שלו ייפגע, או שהאגואיזם יהפוך ללגיטימי ואז השלום הכללי ייפגע.

לסיכום: אין סיבה לשמור סודות. עצם העובדה שיש מה לשמור בסוד זה לא בסדר, לא שמישהו מספר את הסוד. הדיסקרטיות היא מחסום מפני חברה אידאלית. באין סודות אין בושה. באין בושה אין עלבון. באין עלבון אין כעס. באין כעס אין שנאה. באין שנאה יש אהבה. המיסיון הזה של האהבה, נראה על פניו היפי או ביטניקי, כאילו שהתאייד. בפועל הוא לא התאייד, חזון המידע הפתוח הוא ההמשך הישיר שלו. לצפיה, סרטו הדוקומנטרי של ריצ'רד דוקינס, "Nice Guys Finish First" משנת 1986, אחרי הקליק.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה