עשר מעשר

אייל גולן חתם אתמול שנה טובה ומתוקה, שהניבה לו מלבד בת חדשה ואתר חדש, את אלבום פלטינה גם לאלבומו העשירי, "בשבילך נוצרתי", כמו לכל אלבום שהוציא עד כה. זהו הישג חסר תקדים במוסיקה הישראלית ובמיוחד בעידן ההורדות הנוכחי, של אמן שמצליח להגיע להישג הזה ולפעמים אף יותר ממנו. אבל מה שהופך מבחינתו את ההישג ליותר נחשב היא העובדה שמדובר באלבום העצמאי הראשון שלו לאל אמרגנו הותיק ישי בן צור.

"הסיפוק פה הוא כפול", אומר גולן, "לא רק העובדה שהגעתי לעצם המעמד, אלא גם זה שעשיתי את הכל לבד. אם האלבום היה נכשל, אני הייתי הראשון שהיו באים אליו בטענות, וכל האחריות היתה עלי. זה היה אמנם הרבה יותר קשה מאשר העבודה על האלבומים הקודמים, כי הייתי מעורב בכל שלבי ההפקה, מבחירת השירים ועד לענייני הדפוס, אבל ככל שזה היה יותר מפרך, כך הסיפוק הוא גדול יותר".

האם מבחינתך ההישג גדול יותר כמי שלא מקבל פרגון יתר לאחרונה מהתקשורת הישראלית?
"התקשורת בארץ היא משהו לא מוסבר. היא אוהבת להמליך מלכים, לטפח אותם ולהעלות אותם לגדולה, ואחרי ש'השתמשו' בהם לתת להם חבטה, אבל מחצי מהחבטות אני לא מתרגש, אני לא לוקח את הדברים האלה ללב וממשיך לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות, וזה להמשיך ולשמח אנשים. עושה לי טוב לראות שהם מעריכים את מה שאני עושה. מספק במיוחד לראות ערבים כמו של אתמול, את כל האנשים שבאים לפרגן ולשמוח בשמחתי, זה כבוד גדול".

ובאמת כולם באו לפרגן, החל מעולם הכדורגל, דרך עולם התקשורת וכלה כמובן בעולם המוסיקה. בין השאר יכולתם לפגוש שם כתף אל כתף את סאבלימינל ואיציק שמלי, את שמעון בוסקילה ורגב הוד, שרית חדד ואמרגנה אבי גואטה, לירן שטראובר ולופא קדוש וכמובן (או לא כמובן?) אורית פוקס ודידי הררי, שהגיש את אלבום הפלטינה והבטיח הפתעה גדולה מאייל גולן עד לסוף השנה, שהוא אמנם מנוע מלספר עליה אך מדובר "במשהו שעוד לא עשה עד כה".

אפשר להעריך שמדובר בהפקת ענק מאחוריה תעמוד חברת ההפקות שלו, "ליאם הפקות". "בשלב זה אתמקד, מלבד במוסיקה שלי, גם בהפקות שונות", הוא אומר, "כבר הרמנו שני מופעי ענק באילת, אחד מהם ששילב גם את עידן רייכל ונאור ציון, ואנחנו ממשיכים להביט קדימה ופתוחים להצעות". אי אפשר, אגב, להעריך שמדובר בדואט עם אשתו, אילנית, שעברה לאחרונה אל הפרונט, "אנחנו לא מלי לוי ושמעון גרשון. כל אחד יתמקד בקריירה שלו, לא נבצע ביחד לא עכשיו ולא בעתיד".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הקיץ של אבי

עוד אי אפשר לקרוא לזה ממש שוך הסערה, מפני שהיא עדיין בשיאה, ואתם בטח שמים לב לכך. אבל עוד לפני שהיא נגמרה, יש מישהו שעשה מבחינתו את שלו ויכול כבר להרשות לעצמו להתרווח על הערסל, לשכב רגל על רגל ולומר "הנה, אתם רואים. אנשים מגלים במוקדם או במאוחר שיש דברים טובים".

"שני השירים מאוד מוצאים חן בעיני, זה דבר יפה ומיוחד. 'עוד נגיע' נשמע חדשני ועדכני למרות שהשירה היא בעצם אותה שירה. אני לא יכול לומר שמבחינתי 'Love Boy' הוא חילול הקודש, הוא תמיד היה בנוי על מידותיו של להיט דאנס, עוד כשהקלטנו את השיר המקורי ראינו בעיני רוחנו את השיר הזה מקבל ביצוע בועט, אז זה עוד היה רוק. פנים אחרות לשיר, כש'מוחות מעוותים' ממנו מה שהוא לא, זה תמיד מגניב"

דו-קרב מתנהל בימים האלה בין שני שירים, מאחורי הקלעים במירוץ לפסגת רשימת ההשמעות הארצית, ולפניהם מעל גלי האתר. המשותף לשני המתמודדים הוא אחד: אבי טולדנו, מי שהיה המבצע המקורי של "ידידי טין-טן" שהפך בקיץ 2007 באדיבותה של דנה אינטרנשינל ל-"Love Boy", ומי שכתב את "עוד נגיע" של ירדנה ארזי, שחזר השבוע בגרסה משודרגת ומהווה כעת את האיום הממשי היחיד על מי ששולט ביד חזקה, חזקה מאוד אפילו, ברדיו המקומי.

"זה מעניין", נדרש טולדנו לסוגיית הסורט-אוף-קאמבק הלא-קרוי שלו. "לפעמים אתה עושה דברים חשובים במשך 30 שנה ודבר עקיף יכול להחזיר אותך לאור הזרקורים. זה יכול להגיע דרך כל דבר אחר, אין פה חוקים, זה מה שיפה במקצוע הזה".

הנקודה כאן היא לא רק שליטתו המוחלטת ברדיו. טולדנו יכול להרשות לעצמו להתענג על התואר הנכסף כמלך הגייז. מספיק להזכיר את העובדה שנה אינטרנשיונל מכסה אותו, אבל גם "עוד נגיע" זכה להיות המנון מצעד הגאווה בשנה שעברה. טולדנו מעדיף להגיב בנונשלנטיות לכבוד הזה, "זה נחמד מאוד לגלות ששיריו מדברים לכלל עם ישראל, על מרכיביו, תכונותיו ונטיותיו".

איך הוא הפך לכזה לא ממש קשה להבין. כבר תקופה ארוכה שהוא מלווה את הופעותיו עם מחרוזת שירי קדם-אירוויזיון בהם נטל חלק ככותב וכמבצע ("עוד נגיע" כמובן, "חי", "הורה","דיינו" וכו') , ונראה כאילו מאז ומתמיד היה מזוהה עם האירוע הטראשי הזה שאומץ בחום על ידי הגייז, "מדי פעם הם גם מזמינים אותי להופיע במסיבות שלהם, פריצות כאלה באמצע הלילה. הם מתים על הדברים האלה"

האם הוא מתכוון לנצל את המומנטום? לא ברור אם אפשר לקרוא לזה ככה, ובכל זאת, הוא מקדם בימים אלה אלבום חדש שייצא בתקופת החגים, מלווה במופע חדש שיכלול רטרוספקטיבה לשיריו ובו יארח שישה זמרים, בוגרי "רימון" ו"בית צבי". 12 שירים יופיעו בו, אחד מהם הוא "אני, את והוא", שיר שנכתב על בתו, הנשואה הטריה ועל "הזר שבא לגנוב אותה".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

יש כבוד

הדמיה חיה של סקס על הבמה והשלכת מעריצים ממנה לא היו אתמול בהאנגר 11. מה שכן היה אלה מערכת תופים חיה, תקליטן ו-MC עם מוהיקן וחצאית סקוטית שנראה מצד אחד כמו כפיל של תומר שרון על ספידים ומצד שני כמו הומו קיצוני מסוף שנות השמונים. וכמובן, אייקון בלי חולצה שקופץ אל הקהל והמעריצים שצובאים עליו כמעט נמחצים, ואז הוא מעלה ילד על הבמה ולרגע אחד יש את הפחד הזה, ורק שלא יאנוס אותו…

כאן גם הנקודה וכאן המקום להוריד בפניו את הכובע. את כל הכובעים בעצם, שיש לכל מבקר. את הכובע כמפרגן על היותו אחד מהאמנים הבכירים ביותר שהגיעו אלינו בשנים האחרונות, ואת זה כמקטרג על היותו אחד מהאמנים הארסיים-לכאורה שהגיעו בתקופה הזו. במקום קיתונות של סקסיזם מצאנו את אייקון מטיף הלוך והכרז מסרים של אהבה ושלום. כולנו בסופו של דבר אחים, שהרי מגזע אחד נוצרנו, בניהם של אותם אדם וחוה, הוא אמר בדברים כגון אלה. הדת היא עניין של אמונה ולא של הפרדה, היא עניין של יחסינו עם האל ולא של יחסינו עם בני אדם אחרים. אפשר להאמין במי ומה שרוצים והעיקר שנקבל את כל אחד, ואם משהו שיכול לאחד את כולם, מעריציו מכל הדתות והעמים, היא המוסיקה. אותה המוסיקה שעל מילותיה דיברנו כה רבות וסיכמנו שנתעלם מהן. אותן מילים שאם נבקש לדייק, הוא אפילו לא שר אותן ונתן לקהל להשלים את השורות שבהן הן מופיעות. הקהל שגדש את המקום הריע לא רק לאייקון, ללהיטיו ותכניו, הוא הריע לרוח שלו, אותה ביקש להעביר בצורה הכי מרגשת וכנה.

השורה התחתונה כמו השורה העליונה: גם לנו זה קרה, כמו לכל מי שביקש להיתפס עם אייקון לקטנות שאפיינו אותו בחודשים האחרונים. אחרי מופע כזה אי אפשר שלא להשתפך. קצר-קצר, שעה על השעון, בלי הרבה מזמוזים (תרתי ותלתי משמע), אבל משאיר הרבה טעם והרבה יותר חומר למחשבה.

ורגע אחד לפני סיום, טוב שמשך ההופעה הופך לאישיו. ובכן, מי שבאמת ציפה לשעתיים וחצי של אייקון, א-לה טורי איימוס, לא ברור למה חיכה. שעתיים וחצי זה אולי זמן הבמה שהיה לתאקט, כי כשמדברים על חצי מהמופע שהלייבל רכש, זו אכן הכוונה, ואנחנו עוד לא מדברים על מופע טרום-חימום, וכל אלה ביחד ברור שלא נכנסים בארבע שעות. אז חצי שעה וקצת יותר של אלון דה-לוקו, ואז מטרו, המספר החדש והצעיר של הלייבל שקיבל חשיפה חגיגית, סיוון בתחפושת של אורית שחר, בוסקילז בקביים, שי 360 ("360 360"), איציק שמלי בלוק וצ'ארם של מלצר ערבי, הצל במצב רוח קיצי משהו וכמובן סאבלימינל – כל אלה ביחד, בהתחשב בכך שיש מקום ללהיטים הגדולים ועוד לאחד-שניים או יותר שירים חדשים, וכבר סגרנו את השעתיים פלוס האלה. ברור אם כך שהשעה המאוחרת שהשאירו לאייקון (23:00) לא הותירה לו זמן להכניס יותר מלהיטיו המוכרים וכמה קטעי מצב-רוח נוספים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מיזוגניה

הפמיניסטיות משביתות שמחות? לא את השמחה הזאת לפחות. אייקון בהאנגר 11 הערב, ואם נתעלם לרגע מהמסרים שלו, הולך להיות לנו חג. כמו לפני שנה, כשבלק אייד פיז היו כאן. שועה עולם מצליח בזמן אמת, כאן אצלנו. ;שבועיים שלמים היו להן, לבנות המחנה הלוחם למען זכויות הנשים בארץ – שלי יחימוביץ, זהבה גלאון וחברותיהן. ועוד שבועיים שקטים, לא של קרבות הישרדות, לא של בחירות פנימיות ומאבקים פוליטיים אחרים ולא של דו"חות של מבקר המדינה המצביעים על מחדלי בטחון קריטיים. גם א' של קצב נרדמה בשבועות האחרונים ופינתה להן קצת זמן בשביל להתעדכן על החדשות, שנודעו בעצם כבר אחרי שעסקת הטיעון נחתמה.

אז מה בכל זאת גזל מהן את שניות החרדה שהיו אמורות להקדיש כדי לחוס על רוחם של בני העשרה המקומיים? ממש לא ברור, אבל יש את מי מאיתנו שדי נושם לרווחה, כבר אבוד להן. בעוד כמה שעות אייקון פה, והן לא יספיקו לעורר סערה ציבורית ולנסות למנוע את בואו של אחד מזמרי-העל הסקסיסטיים ביותר שיש כיום.

כשמדובר היה באמני דאנסהול הומופוביים, פעילי זכויות האדם מיהרו להשמיע את קולם, היינו הך כשמדובר היה בלהקות ניאו-פולק שמשתמשות בדימויים השאובים מהלקסיקון הנאצי. אבל סקסיזם מפורש שאפשר ללכת איתו הלאה ולקרוא לו פשוט בשמו, שנאת-נשים, או שהוא לא מספיק בוטה בכדי לגרום להם לפתוח את הפה, או שזה הפך לדבר שבשגרה, כך שאין כבר טעם למחות כלפיו. אלה הן הסיבות היחידות שאפשר לתרץ איתן את השתיקה הזו, בהנחה שעצם קיומו של המופע לא נעלם מהם.

בתור מי שמחזיק בהרמון של נשים ועוד מתגאה בזה (יענו: פוליגמיה), אייקון לא מהסס להפגין בהליכותיו ובמילותיו אורח חיים של אפנדי ומרבה לנפנף ב"מגיע לי" בהקשרים מיניים. החל משמות שירים כמו "Smack That" ("על הרצפה, עד שיכאב") ו-"I Wanna Love You" (כלומר "I Wanna Fuck You", כפי שנקרא בגרסה לא-מצונזרת), וכלה בשערוריות שונות ומשונות שהאחרונה מביניהן היתה לפני כחודשיים, אז דימה יחסי מין על הבמה. ולא משנה שהאובייקט היה בחורה בת 15, כך שמדובר היה גם במעשה מגונה בקטינה, עצם העובדה שמדובר במעשה מגונה לעיני המצלמות היא הטריגר שאמור היה להצית את הארגונים האלה. רק כהערה אפשר לציין את המקבילים האוסטרליים לדוגמה, שכבר הביעו את דעתם מיד עם הכריזו של אייקון על הופעה במלבורן, בתחילת החודש.

מהרגע שהוטחה בו ביקורת ציבורית והספונסר של המופע שלו הסיר ממנו את החסות, אייקון באמת נרגע מעט והחל להיות זהיר בלשונו. הוא אפילו הוסיף והקליט שיר התנצלות שבו במקום להאשים, ויש לו על מה להאשים אם רוצים לרדת לרגע מהעץ ולנסות להביט במציאות מעיניו שלו, הוא בוחר לקחת את האחריות ואת האשמה עליו (כך גם השיר נקרא, "מצטער, אני אשם"). אם אתם מקבלים את ההתנצלות, ואם אתם מתעלמים לרגע מהמסרים שלו ומתחשבים בעובדה שהוא עוד שם ענק ועכשווי שמשום מה אנחנו זוכים להגעתו בשיא הצלחתו (כולל כניסת-שיא למצעד האמריקאי ביום חמישי החולף) – אתם הולכים לחוות הערב ללא ספק את אחד מהשיאים המוסיקליים של השנים האחרונות. הריעו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

היא מגיעה

"רק לא המילה הזאת, אלוהים", מתחננת ירדנה ארזי למשמע המילה קאמבק. אז בואו לא נקרא לזה קאמבק, נקראה לזה הוקרה, שבחברת התקליטים פונוקול עושים למי שהם מגדירים כדיווה הגדולה ביותר של האייטיז. דור דקל, חצי הצמד חובבי ציון ומפיק עולה בפני עצמו, הוא מי שעומד כעת מאחורי רמיקס 2007 לאחד משיריה הגדולים של ארזי, "עוד נגיע". אולי הוא יהיה מה שיחזיר אותה אל התודעה הצעירה, לאחר שנשכחה מעט ממנה, קצת יותר מ-20 שנה אחרי שהוכתרה ארבע פעמים רצופות לתואר זמרת השנה בגל"צ.

"המעניין הוא שבדיוק חשבנו, בעלי ואני, על השיר הזה", מספרת ארזי. "זה היה בתקופת מצעד הגאווה, אותו המצעד הירושלמי בו 'סגרו' את הגייז בסופו של דבר באצטדיון לאחר המחאות. צפינו בחדשות ופתאום ראיתי את כל האצטדיון רוקד למשמע השיר בגרסה המקורית שלו מ-1985. זה היה מלבב, באותו רגע הבנתי שהשיר הזה רלוונטי להיום אף על פי שעברו 21 שנים". במין מקריות הגיעה בדיוק אז פניה מחברת פונוקול, שביקשה לעשות לזמרת כבוד כאייקון אייטיז באחד משיריה, "וכך יצא שכולנו היינו שלמים עם הרעיון, ועם זהות השיר המחודש".

למה דווקא עכשיו? סיבות רבות יש כנראה לדבר, ורובם עוסקות בדבר אחד: מומנטום, וניצולו המירבי. השיר נבחר כאמור בשנה שעברה לשמש כהמנון הגייז במצעד הגאווה, ולא רק בגלל האלמנטים הקאמפיים שיש בו, אלא בעיקר בשל מילות השיר, "מי שלא ראה גאווה בחייו". אבל סיבה קטנה אחרת ולא זניחה היא רכיבה על גל העיבודים המחודשים לאובייקטים של קאלט מהעבר. " Thunder in My Heart" הוא הדוגמא המובהקת לשיר כזה, שלקח קלאסיקה נשכחת של הזמר הבריטי ליאו סאייר, נתן לו טאץ' עדכני ומעיז, והפך אותו ללהיט מקום ראשון.

דור דקל, שכבר ניצל מומנטום אחד בקריירת ההפקה הקצרה שלו, עיבוד בשפה זרה ללהיט השבדי הנונסנסי "Boten Anna", לא פוסל אפשרות של רכיבה על גל נוסף, אבל הקטע כאן הוא לא הרכיבה על הגל אלא ההוקרה לאייקון שירדנה ארזי היא. "היא ענקית, רק כשנפגשתי איתה נפל לי האסימון והבנתי פתאום מה זו דיווה", הוא אומר, "יש לה נוכחות, אתה קולט אותה ישר. והיה לי כבוד גדול לעבוד איתה, עם מישהי שקודם הכרתי רק דרך עטיפות התקליטים", הוא אומר. הרעיון, הוא אומר, היה לעדכן את הקטע, "אמנם עם טאץ' של פעם, אבל שיישמע עדיין פרֶש", וזה נדבק עליה בדיוק. "חלק ממה שהופך אותה לגדולה כל כך, זו רב-הפרצופיות שלה, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת מראה", הוא אומר.

ארזי עצמה, מסתדרת על הכסא יפה-יפה כשהיא נוכחת בעובדה שהיא, הזמרת הכל-ישראלית האולטימטיבית, הופכת לאובייקט קאלט. "אני לא יכולה להתווכח עם מה שהפכתי אליו, לא יכולה להתווכח עם אגדות", היא אומרת. "אם מה שזוכרים ממני זו שמלה מתנפנפת ונצנצים אז זה מה יש. אני לוקחת אחריות על התוצאה. אני לא מנסה אפילו להתכחש לזה, אני זורמת".

ארזי גם לא מתרגשת כל כך עם הזיהוי העכשווי שלה כאייקון גייז, מבחינתה הוא התחיל הרבה יותר מוקדם. "תמיד הייתי שם", היא נזכרת, "עוד בשנות השמונים היו עושים עלי דראג. זה לא משהו שאני פתאום מגלה או נופלת מתדהמה, האימוץ שלהם לשיר הזה היה טבעי". האם זה אישיו? ממש לא, "זה סוג של כבוד אפילו, זה זורם, זה טבעי וזה לא מאולץ", היא אומרת, "גייז לא היו אף פעם זה אף פעם עניין מבחינתי, אני באה מבית ליברלי. גם המקום שהם תפסו בפופ הישראלי די מסבר את עיני, כשדנה אינטרנשיונל נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון מאוד התלהבתי, זה היה מדהים מבחינתי, אפילו גאוני".

ארזי היתה זמרת השנה למשך ארבע שנים בימי השיא שלה, כולל בתקופת השיר הזה. התחנה היתה גל"צ, מה שדי מפתיע ואפילו מאכזב, שלא לומר עושה עוול איתה, שדווקא בממשיכת דרכה וקובעת הטון הנוכחי, גלגל"צ, נוכחותה של ארזי נעדרת. השיר הזה הוא אולי ההזדמנות שלה להשתלט על המיינסטרים הישראלי מחדש, אבל את ארזי עצמה זה לא כל כך מעניין, אם להודות על האמת. "הגעתי עד הלום גם בלי הפרגון הזה, אני נושמת וחיה גם בלעדיו", היא אומרת. "להגיד שזה לא מזיז לי? בטח שהייתי רוצה להיות נאהבת על ידי כולם. אבל אני לא נלחמת בהם בכדי להיות שם, אני פשוט פסיבית. אין לי עילה להגיד שאני מקופחת". ארזי ממשיכה להופיע ברצף כבר מ-2003, את המופע המשותף שלה עם משפחת אלייב היא מריצה מאז, בהפקה של צדי צרפתי. במסגרת המופע הזה היא הוציאה את שירה "הביתה" מחדש, עם בית נוסף שכתב אהוד מנור. הקריירה המוסיקלית שלה ממשיכה להתנהל על מי מנוחות, היא מדווחת, וגם כמה פרוייקטים נוספים על הדרך. אם הרמיקס יתפוס היא גם לא פוסלת להמשיך את הקו שננקט כעת, "אם ארוויח מזה יהיה נפלא", היא אומרת, "אני בוחנת את כל הכיוונים, ומי יודע, עם האוכל בא התאבון".

ניתן לציין שבמקביל להשקת הסינגל מתכנן דור דקל את המשך דרכו כחבר ההרכב חובבי ציון. בשבוע הבא יוציא עם שותפו נוי אלוש את הסינגל השני של ההרכב, "קואורדינציה", שצפוי להשמע כמשהו "בין סאמר ג'ם לבוב סינקלר לפאקיטו", אבל הפרוייקט הבא יהיה מובדל לחלוטין מהרמיקס המדובר אותו תוכלו לשמוע ממש להלן:

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks