צ'ופר

אלבום רוק ראשון מזה עשור, ועוד במנה כפולה. וואו. היה אפשר להתייחס אל זה כמאורע לכל דבר, אם לא היה מתברר שמדובר בסך הכל באסופת שירים שיוצאת באופן ספונטני ללא סינון, אפילו לא כפיצוי. הדבר המפתיע הוא שאלון אולארצ'יק בכלל לא מנסה להסתיר את העובדה הזאת, ולא משנה כמה ננסה לחפור ולחקור. הוא לא מתנצל על הדרך השרירותית שבה הוא יוצר בשנים האחרונות אלבומים, הוא לא מנסה להסביר את ההליך המוסיקלי שהוא עבר כי במבחינתו הוא תמיד היה שם – בכל מקום, האמת שנדמה שלא משנה לו ממש אם גם האלבום החדש שלו, "רוק & רוך", נשמע באמת כמו קמח לא מנופה. גם הוא כנראה יודע שכך או כך הוא תמיד יחווה באותה צורה, שמתבטאת כאן ביתר שאת – יוצר רך נוגה ורומנטי שיודע להיות בועט, עוקצני ומקפיץ.

"הרעיון של להוציא אלבום כפול בא בכלל מחברת התקליטים, לא חשבתי בעצמי על האפשרות הזו, ואפילו הופתעתי ושמחתי מהפתיחות שלהם בעניין", הוא אומר, וכדי להדגיש את העניין הוא נוקט גם במספרים "לפני אלבום בדרך כלל יש קבוצה של עשרות רבות מאוד של שירים, 80 בערך, שהאמן בוחר מתוכם 14 בערך. במקרה שלי לא היו יותר מדי שירים, היו לי בערך 35 ואני מוציא למעשה את רובם". גם החלוקה הנושאית ביניהם היא יזומה, הוא מודה, "השירים לא נכתבו בתקופה אחת ולכן גם אין בהם אג'נדה גורפת. אספתי אותם במשך השנים, ואגרתי במגירה. כך שהאלבום לא תוכנן מראש להתחלק לרוק ורוך. זה נעשה באופן טבעי, אחרי שהשירים היו מוקלטים. הם נשמעו כמו שני סוגי מוסיקה"

כל הקלפים נמצאים עכשיו על השולחן וחושפים את אולארצ'יק כספונטני לחלוטין. "בסך הכל יש לי מזל שאני יכול לעשות בחיים דברים שאני באמת רוצה לעשות", הוא מסביר את הפאוזה כפי שהיא נראית, בה הוציא שני אלבומי ג'ז, הפיק מופעים, שיחק בטלוויזיה, כתב מוסיקה למחזות זמר והצגות, אבל רוק לא יצר, "לא הרגשתי צורך מיוחד להתרכז בלעשות רוק, מבחינתי זה היה יכול לחכות. לא היתה פה שום אמירה. אני גם לא יכול לומר שנעדרתי, כי בסך הכל אני עדיין מנגן את זה, ברוב ההופעות שאני עורך כיום" Continue reading

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

אושר

זה היה כבר רגע לפני שהתור של אבי עברי באמת מגיע. האושר היה בטוח, האהבה היתה גדולה, הוא כתב עליה עכשיו אלבום שלם שהולך להיות הפריצה הגדולה שלו. זה הטייק השני שלו, אחרי הקודם שפוספס בגדול והפעם הוא לא היה יכול לתת לזה לוותר. ופתאום יום אחד בהיר היא קמה והלכה. "שוב נפלתי", הוא נזכר. "זה היה בסוף שלב המיקסים, באתי לשמוליק דניאל, המפיק של האלבום, ושאלתי אותו 'איך אני אמור לשיר את זה?', 'למי אשיר את כל השירים?' זה קרס מתחתי ולא ידעתי איך לשמוע את השירים, היתה תקופה שלא רציתי בכלל לשיר אותם. הרגשתי שאין להם משמעות, למשך הרבה זמן. הרגע שבו הם חזרו לקבל בשבילי את המשמעות היה רק כשהקהל אמר שזה נגע בו"

הבעיה הידועה, הבן-אדם נכנס לסרטי אהבה מטורפים בחיים וכשאהבה נגמרת הוא מתמוטט לגמרי. "אני אמור לטפל בעצמי בעניין הזה, יש בי תכונות שאני מבין ש'זה מה יש' איתן, ואני לומד להשלים עם זה", הוא כמעט מתנצל. "זה מה שמרגיש לי מהלב, לכתוב שירים על אהבות שקורות ומתממשות בצורה הכי סופית שלהן, אני פשוט חי אהבה. אני רומנטיקן שברגע שמגיעה אהבה, אני אומר שזה לנצח. אבל היום, אחרי שהתפכחתי, אני מודע לזה שעידן האהבה לנצח נכחד, אין יותר כזה דבר לדעתי" Continue reading

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

לוחצים על הגז

מסתבר שיש מישהו שכן ניצח באירוויזיון האחרון ומגיע מישראל. זוהי הרוח החדשה של טיפקס, שבעקבות "Push The Button" מתרחבת עכשיו אל סט שלם של שירים בסגנון, שיהוו את החומרים החדשים אותם תציג ביום חמישי הקרוב בלבונטין 7, טרם תפליג הלאה אל סיבוב הופעות ראשון בארה"ב.

האפקט של השיר הוא עצום, על המאזינים (או יותר נכון הגולשים) שנהרו בהמוניהם אל עמוד הלהקה במייספייס ועליה בעצמה, כפידבק. זה היה הטריגר שלה לכל ההתרחשות העכשווית (ועכשיו גם מגיעה הודאה המפורשת) והגורם המדרבן הן לכתוב חומרים נוספים והן להפיץ את הבשורה בעולם. "השיר הזה פתח לנו את התאבון", מאשר אוז, "הוא הוכיח שאנחנו יכולים לעשות מוסיקה גם בשפה זרה, שתעביר את המסרים שלנו בצורה זהה. לפני כן די חששנו שהשפות לא יצליחו להעביר את ההומור והאנרגיות. ברגע שהשיר הצליח, עקבנו אחרי התגובות, ראינו שעיתונאים מצטטים אותנו ומבינים את הרמיזות, הבננו שהקריאה מעמיקה, שיש את זה".

אז נכון שבסך הכל השיר הזה נפל בשלב מוקדם ולא הצליח להביא לישראל את הזכיה המיוחלת, אבל את מי זה בכלל מעניין, ואת מי זה בכלל עניין אז? "לקרוא להופעה שלנו כשלון ישראלי זה תלוי בהגדרה של מהו כשלון", אומר אוז, "אם רצינו לנצח באירוויזיון זה היה משחק אחר, אבל אני לא בטוח ששלחו אותנו בשביל זה. האירוויזיון זו תחרות קריוקי גדולה, לא אנחנו ולא רשות השידור נערכנו לתת שואו מושקע ברמה הקיטשית הזו. כל ההכנות היו בדרך ישראלית מאוד, שנוררנו תפאורה ובגדים, הגענו לשם בשביל להשתגע ולעשות דברים מגניבים, אף אחד לא יצא לשם עם כוונות ברורות של 'אנחנו הולכים כדי לזכות'. התיאבון התחרותי לא היה לזכות באירוויזיון. רצינו שידברו על ישראל, על הקסאמים והטרור, על אחמדינג'ד, על הנושא שבחרנו. מבחינתנו, כשהנושא עלה על סדר היום עשינו את שלנו"

המסר, אומר אוז, לא היה רק פוליטי אלא גם תרבותי, "גם כלפי הישראלים האפקט עבד, סימנו לכולם שאנחנו לא באמת חלק מאירופה, שיש בנו משהו מעבר אליה, רב-תרבותיות שבמקרה שלנו היא משמעותית. פוצצנו לאירופים מעט את הבועה שהם חיים בה, הראינו להם שיש מה ללמוד מאיתנו"

וכך גם צפויים להשמע השירים החדשים, מרקחת קטלנית בין סגנונות שונים בשפות משונות, משהו שהלהקה מעדיפה להגדיר בכוללניות כאפרוביט ג'ואיש פּאנק. "יש מעט ניצוצות של המוסיקה הזו בחומרים הישנים שלנו, אבל בגדול מדובר בטיפקס מזן חדש. אנחנו משתמשים במונח 'אפריקאי' כי יש אנחנו משלבים לא מעט אלמנטים כאלה. מלבד מקצבים ערביים, מהמרוקאיים ועד לתימנים, יש שימוש גם ברגא, מקצבים שבורים ובכלל, אווירה מאוד שחורה"

מה הוליד את מה, החומר החדש או סיבוב ההופעות?
"הסיבוב מגיע כי לא רצינו להוציא את השירים עד שנראה את הקהל נהנה מהם, ואני לא מדבר על הקהל הישראלי. על הבמה באירוויזיון הבנו שאנו רוצים לפנות לקהל רחב יותר. יש משהו מובן מאליו ביחסים שלנו עם הקהל הישראלי ולעומת זאת משהו שמגיע ממקום חופשי ונקי מאוד, כשאתה מבצע מול קהל שלא מכיר אותך. לכן החלטנו לצאת להופיע בחו"ל ולעשות מין סיבוב היכרות. יצא שזה מתחיל דווקא בארה"ב, ההצעה להופיע בפסטיבל היהודי Oy Hoo! הגיע ראשונה, ומסביבה פיתחנו טור. אנחנו לא נוסעים כדי לכבוש את ארה"ב, ומודעים לגמרי לעובדה שבארה"ב מכירים אותנו אפילו פחות מבאירופה, כי שם לא ראו את האירוויזיון. הסיבוב הזה נועד בעיקר כדי להכיר את השטח, או יותר נכון להכיר לשטח את עצמנו. אנחנו רוצים לראות איך אנחנו מתקשרים עם הקהל לא ברמת הנוסטלגיה אלא ברמת השירים. זו הכנה לסיבובים הבאים שאנחנו מצפים שיהיו, באירופה – שם כבר מכירים אותנו איכשהוא – ובארה"ב, לשם אנשים יחזרו בתקווה, אחרי שיגלו שזה טוב"

היכן בכיוון החדש של הלהקה נמצא מקומה של האמירה החברתית, הרי בסך הכל הקהל שאתם פונים אליו לא מקומי?
"האמירה החברתית מתבטאת במחאה אנטי-ממסדית, בתיאור המציאות ואיך שהיא הופכת אותנו לאלימים, חמדנים וטפשים, משהו כמו 'לו הייתי רוטשילד 2007'. אנחנו מתעסקים במאפיה, ניתוחים פלסטיים והרבה בעולם הכסף, אנחנו מדברים על יחסים בין גבר לאישה בצורות חדשות ולא בהוליוודיות".

ומה לגבי חומרים ישנים, האם אתם מתכחשים אליהם?
"ממש לא. נבצע אותם, או לפחות את כל מה שתואם את האווירה הנוכחית שלנו, וגם אז נעשה את זה בכל מיני דרכים חדשות, שיר כמו 'מה עשית' לדוגמה מתאים מאוד, אפשר אפילו ללכת רחוק עד ל'שיר בלחץ'. את הגרסה האנגלית ל'הורה נדל"נים' כבר חשפנו וגם 'ריקודי עמבה' זוכה לגרסה ברוסית".

האם לבונטין 7 הוא הצהרת כוונות על זה שהלהקה פונה לקהל אחר, יותר קולי וצעיר?
"לאו דווקא. זה ברור שהיינו שמחים לראות כמה שיותר כמה שיותר קהל צעיר, אני חושב שמהרגע שפרץ 'Push The Button', נחשפנו באמת לדור צעיר ובועט יותר, שאומר שהנה, יש משהו מעניין יותר מ'כוכב נולד'. הרעיון בלבונטין 7, מלבד העובדה שמדובר בהפקה זריזה וקלה הוא שההופעה היא בעמידה, הקהל עומד וזז איתנו. זה כבר עושה את זה, לא בא לנו על הופעות בישיבה. גם בארה"ב אנו מתמקדים יותר בהופעות במועדונים".

האם להקות כמו בום-פם שייצאו מוסיקה ישראלית קצבית ושמחה לחו"ל היוו השראה?
"בהחלט. ההצלחה שלהם גרמה לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. האמת, אפשר לומר שהיינו בעצמנו חלק מזה, ועקבנו אחריה מקרוב. בסך הכל אורי כנרות תפקד אצלנו כטכנאי שמכוון את הגיטרות, העבודה איתנו חפפה את התקופה בה הוא נחשף למוסיקה של הבלקנים, הוא שיתף אותנו בזה, ובעצם בכל שלב בהתפתחות של בום פם. במשך הזמן זה הפך להיות ענק, ובינתיים הוא גם הצטרף בבלקן ביטבוקס. אנחנו מאוד שמחים בהצלחה שלהם ואוהבים אותם. גם גוגול בורדלו ענקיים, כל ה'צוענים' מעניינים אותנו מאוד, אנחנו חושבים שההצלחה שלהם פותחת את הדלת למוסיקה כמו שלנו.

טיפקס ייצאו לחו"ל ללא ביג M, ואת מקומו כסאונדמן יימלא, לפחות בשתי ההופעות הראשונות יוסי פיין. הראשונה מהן תתקיים כידוע ב-Highline Ballroom שבניו יורק, עם מופע חימום של איזבו. את שאר ההופעות יחממו סגול 59 ו-DJ Handler האמריקאי.

טיפקס תופיע במוצאי שמחת תורה, יום חמישי, 4.10, בלבונטין 7.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

רוקח לנו להיט

אל תטעו לחשוב ששיתוף הפעולה בין אבי מסיקה לדורון רוקח מנסה לרכוב על ההצלחה של "כוכב נולד" ועל הבאזז שעורר מי שצופים לו גדולות ונצורות. השיר עצמו הוקלט שנה וחצי לפני התוכנית והתחרות, הוא אפילו ראה אור לפני שרוקח נחשף, שבועיים לפני עליית העונה האחרונה, ובעצם גם למה לשגר את הקליפ אליו כמעט חודש אחרי התחרות? למה בעצם לא תוך כדי התחרות? זאת בדיוק הנקודה, וכאן טמונה התשובה לשאלה למה רוקח עצמו לא מופיע בקליפ. "את דורון הכרתי במועדון הסטייג' בת"א", מספר מסיקה, "הוא שר שם הרבה קריוקי, שמעתי, נדלקתי, והחלטתי להזמין אותו להקליט שיר. נהיינו חברים לא רק ברמה המקצועית. אני מניח שאם הוא לא היה הולך לכוכב נולד הוא היה הופך למין 'בן טיפוחים' שלי, היינו מופיעים ביחד, הייתי דוחף אותו כמו אחרים שטיפחתי – שורטי, דני-דין ועכשיו ג'ורג'".

ואז הגיע הסינגל, שיצא כאמור שבועיים לפני שרוקח יצא אל האור ככוכב בפריים-טיים. "אפילו לא ידעתי שהוא ניגש לאודישנים, ובטח לא שהוא עבר אותם. ברגע שהבנתי שהוא התקבל, חשבתי שזה יהיה מעניין לקדם את השיר. רצינו להפיק קליפ, אבל טמירה ירדני לא הסכימה, אפילו לא לתת אישור בשבילו להגיע למסיבת ההשקה. בסך הכל אני לא כועס, אפילו די מבין. היא לא יכלה להרשות לו להוציא חומרים שיתנו לו חשיפה חיצונית, כדי לא לקדם אותו תוך כדי תחרות יותר מאחרים, למען ההוגנות" (תגובה בנוסח זהה התקבלה גם מטדי הפקות: "במהלך התוכנית, על מנת לשמור על תחרות הוגנת בין המתמודדים. אנו מנסים ליצור אחידות בחשיפה התקשורתית שלהם").

עיכובי המו"מ, הנגישות לירדני והזמן שלקח לאישה העסוקה עד שנאותה להשיב, הם ההסבר לאי-ההשקה של הקליפ בסמוך לצאת הסינגל. מסיקה, שהחליט שאין לו סבלנות לחכות עד לגמר העונה העדיף לצלם את הקליפ ללא רוקח, והרצון שלא לרכב על הצלחתו של הכוכב שכמעט נולד, לטענתו, הוא הסיבה שחשיפת הקליפ הושהתה. "אם הייתי רוצה להיות חמדן, הייתי מחכה לגמר עם השיר ומוציא אותו יום אחרי שדורון נפל. אבל החלטתי שלא, אני לא רוצה לרכב על גימיק, זה שיר שווה שראוי לתשומת הלב שלו בפני עצמו"

"רכבת הרים" הוא הסינגל הראשון, אם כן, מאלבומו הרביעי של מסיקה, שצפוי לצאת בקרוב. "גם האלבום נקרא 'רכבת הרים', כי הוא באמת מתאר תהליך של התבגרות, מערכת של התמודדויות, עליות וירידות בחיים", מספר מסיקה.

האלבום יכלול 19 שירים, לא כולל מעברים, ויממש את החזון של מסיקה לשדרג את ההיפ-הופ הישראלי לכיוון אלקטרוני יותר, כמו מה שקורה בעולם עכשיו או מה שקרה בסוף שנות השמונים, בעידן ההיפ-האוס. "אני רוצה לשנות את המחשבה שנוצרה לאחרונה, את הטענה שכל ההיפ-הופ העכשווי בארץ ממחזר את עצמו, שזמרים שרים באותם חרוזים על אותם מקצבים. אני מנסה לשנות, שילובים מובילים להתעניינות מוגברת יותר", הוא מספר. "אתה יכול לשלב כל דבר, אפילו לשיר היפ-הופ על וואלס וזה יישמע טוב אם אתה יודע לעשות את זה. באלבום יהיה ניו-יורק האוס, צ'יל אאוט וברייקביט, יש אפילו שיר שבו כל הפלייבק נעשה עם הפה, אפילו לא משהו שאפשר להגדיר כביטבוקס או אקפלה. יהיו גם מקצבים עתיקים יותר, משנות השישים, יהיה אפילו שיר שמזכיר את הלהיט הנוכחי של שון קינגסטון, 'Beautiful Girls'"

במקביל למופע ההיפ-הופ הרגיל שלו (דרך אגב, רק בפריצות למסיבות ולא בפתיחת קופות), מריץ מסיקה בימים אלה סט נוסף ונפרד שכולל קאברים לקלאסיקות ישראליות משנות השישים ועד לאלפיים. בין השאר מדובר בחידושים לשירים כמו "אור" של שושנה דמארי, "קשה בלעדייך" של שרון ליפשיץ, "אולי עוד קיץ", "פנים אל מול פנים" ועוד. החומרים האלה לא צפויים להכלל באלבום, ובכלל לא ברור אם ילוקטו מאוחר יותר למשהו שכן ייצא בצורה רשמית, "אלא אם יהיה ביקוש שאי אפשר להתגבר עליו". מה שכן צפוי מאוחר יותר כאלבום, החמישי בסך הכל, הוא אלבום המשך לזה שיצא לפני כשנתיים, "ילדים גדולים" שיכלול את כל שירי הכיסויים לשירי הילדים שלא נכללו אז, כולל "הדרדסים", "פרפר נחמד" ורבים אחרים וטובים. אתם יכולים לבדוק לבד מה לא היהשם ולהתחיל לפנטז ולהעלות ריר נוסטלגי ומתוק.
Continue reading

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

יזע, אש ותמרות עשן

דם, יזע, דמעות, אש, תמרות עשן ומלא תאורה. ערב עמוס בכל טוב עבר אמש על מי שהגיע בזמן לגני התערוכה בתל-אביב. במבט לאחור נדמה שכל חובב מוסיקה שיש בה קצת אתגר, קיבל איזו פנינה שיכלה להשביע את הרעב שלו. זה עוד בלי להתייחס כמובן למעריצים האמיתיים של ניין אינץ' ניילס.

בלוקיישן פתוח ולא הכי שגרתי, בין ביתנים ועצים, בחרה ההפקה למקם את ההופעה. העובדה שהערב התקיים בחוץ, חייבה את המארגנים לסיים את העניינים עד 11 בלילה, ככה שהכל התחיל די מוקדם. אולי אפילו יותר מדי מוקדם. באתר של אורנג', שלקחה חסות על המופע, פורסם כי מופע החימום של אנקל יתחיל ב-8 ואילו ניין אינץ' יעלו ב-9 וחצי. אכזבה לא קטנה ציפתה למי שדייק והגיע ב-8, כשגילה שמופע החימום החל 10-15 דקות לפני כן, בניגוד לפרסומים, ואנקל כבר ביצעו את ""Chemistry, אחד הקטעים היותר טובים מהאלבום האחרון שלהם. גם כשמנסים לעשות את זה כמו שצריך, מסתבר שסוגיית הזמן בהופעות עדיין לא נפתרה בישראל.

אנקל, בכל אופן, עלו לבמה בהרכב מלא שכלל 2-3 גיטרות, מתופף, קלידן ואת שני הקודקודים ג'יימס לאוול וריצ'ארד פייל. הם נתנו סט של 40 דקות שהורכב בעיקר משירי האלבום האחרון. הבעיה עם הרכבי מפיקים היא שיש להם מלא זמרים אורחים וקצת קשה לצאת לטור עם שמות כמו איאן בראון, ג'וש הום או איאן אסטברי. התוצאה – כמו במופע דומה של קולד קאט שהתקיים בארץ לפני שנה ומשהו – היא שאת הזמרים החליפו פלייבקים ווידיאו שלהם הוקרן על מסכים. זה פיתרון סביר, אך עדיין קצת מבאס. שלא תהיה טעות – אנקל ניגנו לא רע בכלל, וכשלאוול שר בעצמו זה היה מופע החימום הראוי לו ציפינו.

אבל בואו ניגש ל-אירוע של הערב. בלי הכנה מוקדמת, עלו לפתע הנגנים של ניין אינץ' לבמה (בערך ב-21:15) ונתנו אינטרו מכוסח קצר שבישר על תחילת ההופעה. שנייה וחצי אחרי טרנט רזנור מצטרף לחבריו ופותח עם השיר הסמלי "The Beginning of The End" מתוך האלבום החדש "Year Zero". משם המשיכה הלהקה לסט ארוך של כמעט שעתיים עם שירים ספורים משני אלבומיה האחרונים, כשרוב ההופעה מוקדשת ללהיטים הגדולים. המעניין הוא שתצוגת הוידאו-ארט הפומפוזית הייתה ברובה דווקא בשירים החדשים יותר, ובישנים הלהקה הרשתה לעצמה פחות לעשות דאווינים ויותר לתת בראש. ניין אינץ' לא קיפחו אף אלבום, נתנו ביצועים לרוב השירים הבולטים מהאלבומים הראשונים שלהם (לאו דווקא סינגלים) ואפילו הרשו לעצמם להשחיל באמצע ההופעה צלילות פתאומיות אל בלדות כמו "Something I Can Never Have", רק כדי לעלות לשיאים גבוהים עוד יותר.

עוד לפני שהתחיל החלק הויזואלי המרהיב של הערב, כבר היה ברור שניין אינץ' הולכים לתת שואו רציני, לתפוס את הקהל בשיניים ולא להרפות עד סוף ההופעה. רזנור והגיטריסט ארון נורת' עולים עם כמויות אדירות של אנרגיה על הבמה. רזנור רץ מצד לצד, מטיח את הסטנד של המיקרופון שוב ושוב, נורת' משתולל, מעיף את הרגליים באוויר ורק חסרה איזו סלטה כדי להשלים את מופע האקרובטיקה שלו.

התאורה והמסכים הם ללא ספק אחד החלקים החזקים בערב. קשה לחשוב על מופע ויזואלי כל כך מושקע שהיה כאן בשנים אחרונות, למעט אולי ההופעה של U2 בזמנו. תאורות מחליפות צבעים, הבזקי אור אקסטטיים ומסך הלדים המטורף שירד באמצע ההופעה מלפני ומאחורי הלהקה. אותו מסך הציג בהתחלה צלליות ירוקות וכחולות ("Me, I'm Not") ואחריו רקע לבן בוהק שהתחלף לפי הקצב במין קטע אלקטרו-אינדסטריאל מדהים. אחד השיאים היה כשהלהקה נעמדה דווקא מאחורי המסך שהציג מין "שלג" טלוויזיוני וביצעה את "Only" מאלבומה הקודם.

המעריצים של ניין אינץ' קיבלו, פחות או יותר, כל משאלה שיכלו להעלות על דעתם, באחת ההופעות הארוכות שנתנה הלהקה בסיבוב הנוכחי: "Down in It", "Survivalism", "Piggy" וכו'. האחרים שמכירים פחות, קיבלו מנה מדודה של חומרים שקלעו לציר מוסיקלי רחב – החל מרוק בסיסי, בלדות, אלקטרו, אינדסטריאל, אוונגרד ועד לרוק כבד ומכוסח. יש להודות שהמקום לא היה מפוצץ עד אפס מקום וחלק מהקהל קצת איבד מסבלנותו בשלב מסוים. בשורה התחתונה זה קצת פגע בחוויה ובסחף של המופע הזה שהתקשה לשמור על רמה אחידה לאורך כל הערב. גם הלהקה איבדה מעט את הריכוז בחלק האחרון של ההופעה ולא הצליחה לשחזר את ההתלהבות של השיא, בייחוד כשנתקלה בבעיה טכנית עם הבסיסט, התחילה והפסיקה שירים ודילגה על אחד. זו הופעה לייב, טעויות קורות אבל זה די הפריע לרצף המעולה שהיה עד אותו השלב. עם זאת, רזנור והלהקה לא נפרדו בלי להשאיר את הקהל עם טעם טוב של "Head Like A Hole" ו-"Hurt" שזכה לביצוע מרטיט עם תאורה מקסימה של כוכבים והלוגו שחתם את הערב במילה אחת – NIN.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks