רוקח לנו להיט

אל תטעו לחשוב ששיתוף הפעולה בין אבי מסיקה לדורון רוקח מנסה לרכוב על ההצלחה של "כוכב נולד" ועל הבאזז שעורר מי שצופים לו גדולות ונצורות. השיר עצמו הוקלט שנה וחצי לפני התוכנית והתחרות, הוא אפילו ראה אור לפני שרוקח נחשף, שבועיים לפני עליית העונה האחרונה, ובעצם גם למה לשגר את הקליפ אליו כמעט חודש אחרי התחרות? למה בעצם לא תוך כדי התחרות? זאת בדיוק הנקודה, וכאן טמונה התשובה לשאלה למה רוקח עצמו לא מופיע בקליפ. "את דורון הכרתי במועדון הסטייג' בת"א", מספר מסיקה, "הוא שר שם הרבה קריוקי, שמעתי, נדלקתי, והחלטתי להזמין אותו להקליט שיר. נהיינו חברים לא רק ברמה המקצועית. אני מניח שאם הוא לא היה הולך לכוכב נולד הוא היה הופך למין 'בן טיפוחים' שלי, היינו מופיעים ביחד, הייתי דוחף אותו כמו אחרים שטיפחתי – שורטי, דני-דין ועכשיו ג'ורג'".

ואז הגיע הסינגל, שיצא כאמור שבועיים לפני שרוקח יצא אל האור ככוכב בפריים-טיים. "אפילו לא ידעתי שהוא ניגש לאודישנים, ובטח לא שהוא עבר אותם. ברגע שהבנתי שהוא התקבל, חשבתי שזה יהיה מעניין לקדם את השיר. רצינו להפיק קליפ, אבל טמירה ירדני לא הסכימה, אפילו לא לתת אישור בשבילו להגיע למסיבת ההשקה. בסך הכל אני לא כועס, אפילו די מבין. היא לא יכלה להרשות לו להוציא חומרים שיתנו לו חשיפה חיצונית, כדי לא לקדם אותו תוך כדי תחרות יותר מאחרים, למען ההוגנות" (תגובה בנוסח זהה התקבלה גם מטדי הפקות: "במהלך התוכנית, על מנת לשמור על תחרות הוגנת בין המתמודדים. אנו מנסים ליצור אחידות בחשיפה התקשורתית שלהם").

עיכובי המו"מ, הנגישות לירדני והזמן שלקח לאישה העסוקה עד שנאותה להשיב, הם ההסבר לאי-ההשקה של הקליפ בסמוך לצאת הסינגל. מסיקה, שהחליט שאין לו סבלנות לחכות עד לגמר העונה העדיף לצלם את הקליפ ללא רוקח, והרצון שלא לרכב על הצלחתו של הכוכב שכמעט נולד, לטענתו, הוא הסיבה שחשיפת הקליפ הושהתה. "אם הייתי רוצה להיות חמדן, הייתי מחכה לגמר עם השיר ומוציא אותו יום אחרי שדורון נפל. אבל החלטתי שלא, אני לא רוצה לרכב על גימיק, זה שיר שווה שראוי לתשומת הלב שלו בפני עצמו"

"רכבת הרים" הוא הסינגל הראשון, אם כן, מאלבומו הרביעי של מסיקה, שצפוי לצאת בקרוב. "גם האלבום נקרא 'רכבת הרים', כי הוא באמת מתאר תהליך של התבגרות, מערכת של התמודדויות, עליות וירידות בחיים", מספר מסיקה.

האלבום יכלול 19 שירים, לא כולל מעברים, ויממש את החזון של מסיקה לשדרג את ההיפ-הופ הישראלי לכיוון אלקטרוני יותר, כמו מה שקורה בעולם עכשיו או מה שקרה בסוף שנות השמונים, בעידן ההיפ-האוס. "אני רוצה לשנות את המחשבה שנוצרה לאחרונה, את הטענה שכל ההיפ-הופ העכשווי בארץ ממחזר את עצמו, שזמרים שרים באותם חרוזים על אותם מקצבים. אני מנסה לשנות, שילובים מובילים להתעניינות מוגברת יותר", הוא מספר. "אתה יכול לשלב כל דבר, אפילו לשיר היפ-הופ על וואלס וזה יישמע טוב אם אתה יודע לעשות את זה. באלבום יהיה ניו-יורק האוס, צ'יל אאוט וברייקביט, יש אפילו שיר שבו כל הפלייבק נעשה עם הפה, אפילו לא משהו שאפשר להגדיר כביטבוקס או אקפלה. יהיו גם מקצבים עתיקים יותר, משנות השישים, יהיה אפילו שיר שמזכיר את הלהיט הנוכחי של שון קינגסטון, 'Beautiful Girls'"

במקביל למופע ההיפ-הופ הרגיל שלו (דרך אגב, רק בפריצות למסיבות ולא בפתיחת קופות), מריץ מסיקה בימים אלה סט נוסף ונפרד שכולל קאברים לקלאסיקות ישראליות משנות השישים ועד לאלפיים. בין השאר מדובר בחידושים לשירים כמו "אור" של שושנה דמארי, "קשה בלעדייך" של שרון ליפשיץ, "אולי עוד קיץ", "פנים אל מול פנים" ועוד. החומרים האלה לא צפויים להכלל באלבום, ובכלל לא ברור אם ילוקטו מאוחר יותר למשהו שכן ייצא בצורה רשמית, "אלא אם יהיה ביקוש שאי אפשר להתגבר עליו". מה שכן צפוי מאוחר יותר כאלבום, החמישי בסך הכל, הוא אלבום המשך לזה שיצא לפני כשנתיים, "ילדים גדולים" שיכלול את כל שירי הכיסויים לשירי הילדים שלא נכללו אז, כולל "הדרדסים", "פרפר נחמד" ורבים אחרים וטובים. אתם יכולים לבדוק לבד מה לא היהשם ולהתחיל לפנטז ולהעלות ריר נוסטלגי ומתוק.
Continue reading

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

יזע, אש ותמרות עשן

דם, יזע, דמעות, אש, תמרות עשן ומלא תאורה. ערב עמוס בכל טוב עבר אמש על מי שהגיע בזמן לגני התערוכה בתל-אביב. במבט לאחור נדמה שכל חובב מוסיקה שיש בה קצת אתגר, קיבל איזו פנינה שיכלה להשביע את הרעב שלו. זה עוד בלי להתייחס כמובן למעריצים האמיתיים של ניין אינץ' ניילס.

בלוקיישן פתוח ולא הכי שגרתי, בין ביתנים ועצים, בחרה ההפקה למקם את ההופעה. העובדה שהערב התקיים בחוץ, חייבה את המארגנים לסיים את העניינים עד 11 בלילה, ככה שהכל התחיל די מוקדם. אולי אפילו יותר מדי מוקדם. באתר של אורנג', שלקחה חסות על המופע, פורסם כי מופע החימום של אנקל יתחיל ב-8 ואילו ניין אינץ' יעלו ב-9 וחצי. אכזבה לא קטנה ציפתה למי שדייק והגיע ב-8, כשגילה שמופע החימום החל 10-15 דקות לפני כן, בניגוד לפרסומים, ואנקל כבר ביצעו את ""Chemistry, אחד הקטעים היותר טובים מהאלבום האחרון שלהם. גם כשמנסים לעשות את זה כמו שצריך, מסתבר שסוגיית הזמן בהופעות עדיין לא נפתרה בישראל.

אנקל, בכל אופן, עלו לבמה בהרכב מלא שכלל 2-3 גיטרות, מתופף, קלידן ואת שני הקודקודים ג'יימס לאוול וריצ'ארד פייל. הם נתנו סט של 40 דקות שהורכב בעיקר משירי האלבום האחרון. הבעיה עם הרכבי מפיקים היא שיש להם מלא זמרים אורחים וקצת קשה לצאת לטור עם שמות כמו איאן בראון, ג'וש הום או איאן אסטברי. התוצאה – כמו במופע דומה של קולד קאט שהתקיים בארץ לפני שנה ומשהו – היא שאת הזמרים החליפו פלייבקים ווידיאו שלהם הוקרן על מסכים. זה פיתרון סביר, אך עדיין קצת מבאס. שלא תהיה טעות – אנקל ניגנו לא רע בכלל, וכשלאוול שר בעצמו זה היה מופע החימום הראוי לו ציפינו.

אבל בואו ניגש ל-אירוע של הערב. בלי הכנה מוקדמת, עלו לפתע הנגנים של ניין אינץ' לבמה (בערך ב-21:15) ונתנו אינטרו מכוסח קצר שבישר על תחילת ההופעה. שנייה וחצי אחרי טרנט רזנור מצטרף לחבריו ופותח עם השיר הסמלי "The Beginning of The End" מתוך האלבום החדש "Year Zero". משם המשיכה הלהקה לסט ארוך של כמעט שעתיים עם שירים ספורים משני אלבומיה האחרונים, כשרוב ההופעה מוקדשת ללהיטים הגדולים. המעניין הוא שתצוגת הוידאו-ארט הפומפוזית הייתה ברובה דווקא בשירים החדשים יותר, ובישנים הלהקה הרשתה לעצמה פחות לעשות דאווינים ויותר לתת בראש. ניין אינץ' לא קיפחו אף אלבום, נתנו ביצועים לרוב השירים הבולטים מהאלבומים הראשונים שלהם (לאו דווקא סינגלים) ואפילו הרשו לעצמם להשחיל באמצע ההופעה צלילות פתאומיות אל בלדות כמו "Something I Can Never Have", רק כדי לעלות לשיאים גבוהים עוד יותר.

עוד לפני שהתחיל החלק הויזואלי המרהיב של הערב, כבר היה ברור שניין אינץ' הולכים לתת שואו רציני, לתפוס את הקהל בשיניים ולא להרפות עד סוף ההופעה. רזנור והגיטריסט ארון נורת' עולים עם כמויות אדירות של אנרגיה על הבמה. רזנור רץ מצד לצד, מטיח את הסטנד של המיקרופון שוב ושוב, נורת' משתולל, מעיף את הרגליים באוויר ורק חסרה איזו סלטה כדי להשלים את מופע האקרובטיקה שלו.

התאורה והמסכים הם ללא ספק אחד החלקים החזקים בערב. קשה לחשוב על מופע ויזואלי כל כך מושקע שהיה כאן בשנים אחרונות, למעט אולי ההופעה של U2 בזמנו. תאורות מחליפות צבעים, הבזקי אור אקסטטיים ומסך הלדים המטורף שירד באמצע ההופעה מלפני ומאחורי הלהקה. אותו מסך הציג בהתחלה צלליות ירוקות וכחולות ("Me, I'm Not") ואחריו רקע לבן בוהק שהתחלף לפי הקצב במין קטע אלקטרו-אינדסטריאל מדהים. אחד השיאים היה כשהלהקה נעמדה דווקא מאחורי המסך שהציג מין "שלג" טלוויזיוני וביצעה את "Only" מאלבומה הקודם.

המעריצים של ניין אינץ' קיבלו, פחות או יותר, כל משאלה שיכלו להעלות על דעתם, באחת ההופעות הארוכות שנתנה הלהקה בסיבוב הנוכחי: "Down in It", "Survivalism", "Piggy" וכו'. האחרים שמכירים פחות, קיבלו מנה מדודה של חומרים שקלעו לציר מוסיקלי רחב – החל מרוק בסיסי, בלדות, אלקטרו, אינדסטריאל, אוונגרד ועד לרוק כבד ומכוסח. יש להודות שהמקום לא היה מפוצץ עד אפס מקום וחלק מהקהל קצת איבד מסבלנותו בשלב מסוים. בשורה התחתונה זה קצת פגע בחוויה ובסחף של המופע הזה שהתקשה לשמור על רמה אחידה לאורך כל הערב. גם הלהקה איבדה מעט את הריכוז בחלק האחרון של ההופעה ולא הצליחה לשחזר את ההתלהבות של השיא, בייחוד כשנתקלה בבעיה טכנית עם הבסיסט, התחילה והפסיקה שירים ודילגה על אחד. זו הופעה לייב, טעויות קורות אבל זה די הפריע לרצף המעולה שהיה עד אותו השלב. עם זאת, רזנור והלהקה לא נפרדו בלי להשאיר את הקהל עם טעם טוב של "Head Like A Hole" ו-"Hurt" שזכה לביצוע מרטיט עם תאורה מקסימה של כוכבים והלוגו שחתם את הערב במילה אחת – NIN.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

עשר מעשר

אייל גולן חתם אתמול שנה טובה ומתוקה, שהניבה לו מלבד בת חדשה ואתר חדש, את אלבום פלטינה גם לאלבומו העשירי, "בשבילך נוצרתי", כמו לכל אלבום שהוציא עד כה. זהו הישג חסר תקדים במוסיקה הישראלית ובמיוחד בעידן ההורדות הנוכחי, של אמן שמצליח להגיע להישג הזה ולפעמים אף יותר ממנו. אבל מה שהופך מבחינתו את ההישג ליותר נחשב היא העובדה שמדובר באלבום העצמאי הראשון שלו לאל אמרגנו הותיק ישי בן צור.

"הסיפוק פה הוא כפול", אומר גולן, "לא רק העובדה שהגעתי לעצם המעמד, אלא גם זה שעשיתי את הכל לבד. אם האלבום היה נכשל, אני הייתי הראשון שהיו באים אליו בטענות, וכל האחריות היתה עלי. זה היה אמנם הרבה יותר קשה מאשר העבודה על האלבומים הקודמים, כי הייתי מעורב בכל שלבי ההפקה, מבחירת השירים ועד לענייני הדפוס, אבל ככל שזה היה יותר מפרך, כך הסיפוק הוא גדול יותר".

האם מבחינתך ההישג גדול יותר כמי שלא מקבל פרגון יתר לאחרונה מהתקשורת הישראלית?
"התקשורת בארץ היא משהו לא מוסבר. היא אוהבת להמליך מלכים, לטפח אותם ולהעלות אותם לגדולה, ואחרי ש'השתמשו' בהם לתת להם חבטה, אבל מחצי מהחבטות אני לא מתרגש, אני לא לוקח את הדברים האלה ללב וממשיך לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות, וזה להמשיך ולשמח אנשים. עושה לי טוב לראות שהם מעריכים את מה שאני עושה. מספק במיוחד לראות ערבים כמו של אתמול, את כל האנשים שבאים לפרגן ולשמוח בשמחתי, זה כבוד גדול".

ובאמת כולם באו לפרגן, החל מעולם הכדורגל, דרך עולם התקשורת וכלה כמובן בעולם המוסיקה. בין השאר יכולתם לפגוש שם כתף אל כתף את סאבלימינל ואיציק שמלי, את שמעון בוסקילה ורגב הוד, שרית חדד ואמרגנה אבי גואטה, לירן שטראובר ולופא קדוש וכמובן (או לא כמובן?) אורית פוקס ודידי הררי, שהגיש את אלבום הפלטינה והבטיח הפתעה גדולה מאייל גולן עד לסוף השנה, שהוא אמנם מנוע מלספר עליה אך מדובר "במשהו שעוד לא עשה עד כה".

אפשר להעריך שמדובר בהפקת ענק מאחוריה תעמוד חברת ההפקות שלו, "ליאם הפקות". "בשלב זה אתמקד, מלבד במוסיקה שלי, גם בהפקות שונות", הוא אומר, "כבר הרמנו שני מופעי ענק באילת, אחד מהם ששילב גם את עידן רייכל ונאור ציון, ואנחנו ממשיכים להביט קדימה ופתוחים להצעות". אי אפשר, אגב, להעריך שמדובר בדואט עם אשתו, אילנית, שעברה לאחרונה אל הפרונט, "אנחנו לא מלי לוי ושמעון גרשון. כל אחד יתמקד בקריירה שלו, לא נבצע ביחד לא עכשיו ולא בעתיד".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הקיץ של אבי

עוד אי אפשר לקרוא לזה ממש שוך הסערה, מפני שהיא עדיין בשיאה, ואתם בטח שמים לב לכך. אבל עוד לפני שהיא נגמרה, יש מישהו שעשה מבחינתו את שלו ויכול כבר להרשות לעצמו להתרווח על הערסל, לשכב רגל על רגל ולומר "הנה, אתם רואים. אנשים מגלים במוקדם או במאוחר שיש דברים טובים".

"שני השירים מאוד מוצאים חן בעיני, זה דבר יפה ומיוחד. 'עוד נגיע' נשמע חדשני ועדכני למרות שהשירה היא בעצם אותה שירה. אני לא יכול לומר שמבחינתי 'Love Boy' הוא חילול הקודש, הוא תמיד היה בנוי על מידותיו של להיט דאנס, עוד כשהקלטנו את השיר המקורי ראינו בעיני רוחנו את השיר הזה מקבל ביצוע בועט, אז זה עוד היה רוק. פנים אחרות לשיר, כש'מוחות מעוותים' ממנו מה שהוא לא, זה תמיד מגניב"

דו-קרב מתנהל בימים האלה בין שני שירים, מאחורי הקלעים במירוץ לפסגת רשימת ההשמעות הארצית, ולפניהם מעל גלי האתר. המשותף לשני המתמודדים הוא אחד: אבי טולדנו, מי שהיה המבצע המקורי של "ידידי טין-טן" שהפך בקיץ 2007 באדיבותה של דנה אינטרנשינל ל-"Love Boy", ומי שכתב את "עוד נגיע" של ירדנה ארזי, שחזר השבוע בגרסה משודרגת ומהווה כעת את האיום הממשי היחיד על מי ששולט ביד חזקה, חזקה מאוד אפילו, ברדיו המקומי.

"זה מעניין", נדרש טולדנו לסוגיית הסורט-אוף-קאמבק הלא-קרוי שלו. "לפעמים אתה עושה דברים חשובים במשך 30 שנה ודבר עקיף יכול להחזיר אותך לאור הזרקורים. זה יכול להגיע דרך כל דבר אחר, אין פה חוקים, זה מה שיפה במקצוע הזה".

הנקודה כאן היא לא רק שליטתו המוחלטת ברדיו. טולדנו יכול להרשות לעצמו להתענג על התואר הנכסף כמלך הגייז. מספיק להזכיר את העובדה שנה אינטרנשיונל מכסה אותו, אבל גם "עוד נגיע" זכה להיות המנון מצעד הגאווה בשנה שעברה. טולדנו מעדיף להגיב בנונשלנטיות לכבוד הזה, "זה נחמד מאוד לגלות ששיריו מדברים לכלל עם ישראל, על מרכיביו, תכונותיו ונטיותיו".

איך הוא הפך לכזה לא ממש קשה להבין. כבר תקופה ארוכה שהוא מלווה את הופעותיו עם מחרוזת שירי קדם-אירוויזיון בהם נטל חלק ככותב וכמבצע ("עוד נגיע" כמובן, "חי", "הורה","דיינו" וכו') , ונראה כאילו מאז ומתמיד היה מזוהה עם האירוע הטראשי הזה שאומץ בחום על ידי הגייז, "מדי פעם הם גם מזמינים אותי להופיע במסיבות שלהם, פריצות כאלה באמצע הלילה. הם מתים על הדברים האלה"

האם הוא מתכוון לנצל את המומנטום? לא ברור אם אפשר לקרוא לזה ככה, ובכל זאת, הוא מקדם בימים אלה אלבום חדש שייצא בתקופת החגים, מלווה במופע חדש שיכלול רטרוספקטיבה לשיריו ובו יארח שישה זמרים, בוגרי "רימון" ו"בית צבי". 12 שירים יופיעו בו, אחד מהם הוא "אני, את והוא", שיר שנכתב על בתו, הנשואה הטריה ועל "הזר שבא לגנוב אותה".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

יש כבוד

הדמיה חיה של סקס על הבמה והשלכת מעריצים ממנה לא היו אתמול בהאנגר 11. מה שכן היה אלה מערכת תופים חיה, תקליטן ו-MC עם מוהיקן וחצאית סקוטית שנראה מצד אחד כמו כפיל של תומר שרון על ספידים ומצד שני כמו הומו קיצוני מסוף שנות השמונים. וכמובן, אייקון בלי חולצה שקופץ אל הקהל והמעריצים שצובאים עליו כמעט נמחצים, ואז הוא מעלה ילד על הבמה ולרגע אחד יש את הפחד הזה, ורק שלא יאנוס אותו…

כאן גם הנקודה וכאן המקום להוריד בפניו את הכובע. את כל הכובעים בעצם, שיש לכל מבקר. את הכובע כמפרגן על היותו אחד מהאמנים הבכירים ביותר שהגיעו אלינו בשנים האחרונות, ואת זה כמקטרג על היותו אחד מהאמנים הארסיים-לכאורה שהגיעו בתקופה הזו. במקום קיתונות של סקסיזם מצאנו את אייקון מטיף הלוך והכרז מסרים של אהבה ושלום. כולנו בסופו של דבר אחים, שהרי מגזע אחד נוצרנו, בניהם של אותם אדם וחוה, הוא אמר בדברים כגון אלה. הדת היא עניין של אמונה ולא של הפרדה, היא עניין של יחסינו עם האל ולא של יחסינו עם בני אדם אחרים. אפשר להאמין במי ומה שרוצים והעיקר שנקבל את כל אחד, ואם משהו שיכול לאחד את כולם, מעריציו מכל הדתות והעמים, היא המוסיקה. אותה המוסיקה שעל מילותיה דיברנו כה רבות וסיכמנו שנתעלם מהן. אותן מילים שאם נבקש לדייק, הוא אפילו לא שר אותן ונתן לקהל להשלים את השורות שבהן הן מופיעות. הקהל שגדש את המקום הריע לא רק לאייקון, ללהיטיו ותכניו, הוא הריע לרוח שלו, אותה ביקש להעביר בצורה הכי מרגשת וכנה.

השורה התחתונה כמו השורה העליונה: גם לנו זה קרה, כמו לכל מי שביקש להיתפס עם אייקון לקטנות שאפיינו אותו בחודשים האחרונים. אחרי מופע כזה אי אפשר שלא להשתפך. קצר-קצר, שעה על השעון, בלי הרבה מזמוזים (תרתי ותלתי משמע), אבל משאיר הרבה טעם והרבה יותר חומר למחשבה.

ורגע אחד לפני סיום, טוב שמשך ההופעה הופך לאישיו. ובכן, מי שבאמת ציפה לשעתיים וחצי של אייקון, א-לה טורי איימוס, לא ברור למה חיכה. שעתיים וחצי זה אולי זמן הבמה שהיה לתאקט, כי כשמדברים על חצי מהמופע שהלייבל רכש, זו אכן הכוונה, ואנחנו עוד לא מדברים על מופע טרום-חימום, וכל אלה ביחד ברור שלא נכנסים בארבע שעות. אז חצי שעה וקצת יותר של אלון דה-לוקו, ואז מטרו, המספר החדש והצעיר של הלייבל שקיבל חשיפה חגיגית, סיוון בתחפושת של אורית שחר, בוסקילז בקביים, שי 360 ("360 360"), איציק שמלי בלוק וצ'ארם של מלצר ערבי, הצל במצב רוח קיצי משהו וכמובן סאבלימינל – כל אלה ביחד, בהתחשב בכך שיש מקום ללהיטים הגדולים ועוד לאחד-שניים או יותר שירים חדשים, וכבר סגרנו את השעתיים פלוס האלה. ברור אם כך שהשעה המאוחרת שהשאירו לאייקון (23:00) לא הותירה לו זמן להכניס יותר מלהיטיו המוכרים וכמה קטעי מצב-רוח נוספים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks