ממשיכה מהסוף

"הסוף של הסיפור" הוא אולי רק ההתחלה. ההתחלה של ההמשך, של רגע ההוכחה אחרי הבום של האלבום הראשון. כמעט שנתיים אחרי הפריצה שלה, איה כורם מרגישה בשלה ובטוחה יותר. התקופה הזאת עזרה לה ללמוד את השטח יותר, להשתפשף ובעיקר לדעת מה הקהל שלה רוצה, ואיך תוכל לגעת בו יותר, לקראת האלבום השני שלה, ממנו היא מוציאה היום סינגל ראשון.

"אני חושבת שההופעות עשו בשבילי את השינוי הגדול. לאט לאט התחלתי להבין מי בעצם הקהל, מה מצחיק, מרגש ומעניין אותו, איך צריך לשמור עליו, והכל במסגרת הופעה", היא אומרת, "האלבום גם קרם עור וגידים בהופעות האלה, במיוחד במופעי הפסנתר שעשיתי. הם השפיעו על הצליל שלו שהפך לאקוסטי, פחות אלקטרוני, יותר מבוסס על נגינה ונגנים. העיבודים הגיעו ממש מתוך ההופעות, וזה הקל עלינו לגשת אל האלבום, הרגשנו כבר מוכנים, לא היה צריך ממש לשבת וללמד את הנגנים מה צריך לעשות"

את "הסוף של הסיפור" כתבה בשיתוף עם אריק ברמן. "זהו שיר החמצה, אחד מבין כמה שירים שעוסקים בזוגיות ויופיעו באלבום", היא מתארת אותו, "השיר מתאר סיטואציה בין שני אנשים שהחיים לקחו אותם לכיוונים שונים, הם חוזרים ונפגשים, ושואלים את עצמם כל מיני שאלות".

כורם נמצאת ביצירה מתמדת, והעובדה הזאת הקלה עליה לאסוף את החומרים לאלבום הנוכחי. "אני כותבת כל הזמן. בצורה רציפה", היא מספרת, "באיזה שהוא שלב, בקיץ האחרון, החלטתי שהגיע הזמן להוציא את זה לאור. הרגשתי שאני רוצה להביא משהו חדש כי הדברים הקיימים הפכו ישנים, ופשוט צריך לעשות את זה. חזרתי אל החומרים שכתבתי, חלקם נכתבו בין שני האלבומים וחלקם אפילו לפני כן, כמו השיר הזה. בחרתי מה שטוב בשבילי, ומפה לשם זה התגלגל מהר".

רוב השירים הוצגו לראשונה במסגרת "הפרלמנט", על פניו הפורום בו מנוסחים הפרוטוקולים של זקני רימון, כפי שאוהבים לקרוא לזה. כורם עצמה רואה את זה אחרת לגמרי, הרבה יותר כמנוע לכתוב ולשמור על הצורך הזה לכתוב, לא כאל מקום בו היא וחבריה זוממים להשתלט על הרדיו. בכלל, כל מה שנראה מבחוץ כ'תופעת רימון', הדיבור על קליקה ש'השתלטה על המוסיקה' הוא לא במקום, זה יותר גימיק נחמד שמישהו נתפס עליו והפך את הטפל לעיקר, היא אומרת, "זו הסיבה שהביקורת הזו לא משפיעה עלי כל כך. כשמדברים על תופעה ומשתמשים במשהו שהוא לא יותר מפיקנטריה, אני לא יכולה לקחת את זה ברמה האישית. תמיד היה אפשר לשייך אותי לאיזו קבוצה, גם אם לא נוצרו נסיבות שיגרמו לכך שגם אני וגם אנשים שלמדו איתי נוציא אלבומים באותה התקופה, אני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר"

האם העובדה שכולכם יושבים באותה משבצת מוסיקלית גם לכם לערוך השוואת בין עצמכם?
"התחרויות האלה הן לא הבעיה שלנו, יותר של האנשים שעסוקים בהן. אנחנו לא עסוקים בזה, אין לנו סיבה לעשות אותן בעצמנו כשכולם מסביב מדברים עליהן. העובדה שחלק מאיתנו מצליחים יותר וחלק פחות? אני לא פוחדת על האחרים, אני מאמינה שהם מוכשרים מכדי שלא ישימו אליהם לב בעתיד. בינתיים? ברור שהיינו שמחים אם כולם היו מצליחים אבל זה המקצוע, זה דבר טבעי. תחרות סמויה וקנאה אין בינינו כל כך, אנחנו יכולים להישאר חברים טובים, להמשיך לעזור אחד לשני ולתמוך, זה יותר חשוב. וחוץ מזה, הגלגל תמיד יכול להתהפך. הדבר החשוב הוא שכולנו נשאר שפויים, ושנדע לעמוד בלחצים שמופעלים עלינו"

אלבומה השני של איה כורם צפוי בסביבות פברואר-מרץ, הוא ייקרא "שפה זרה" ויכלול 13 שירים, את רובם כתבה והלחינה בעצמה. האלבום יסמן לטענתה התקרבות לטעם האישי שלה, סינגר-סונגרייטרים קלאסיים ומודרנים, ויגוון בהשפעות שונות, מבלדות ועד קאנטרי וקברט. אורי זך הפיק את כל הקטעים מלבד אחד, שהותיר בידיו של יוני רכטר, היחיד שיש לו רשות לגעת בפרות קדושות כמו 'עטור מצחך', שהשיר שהפיק והלחין מהווה לו מין תשובה נשית שכתבה כורם.
Continue reading

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

פורץ כמו אש

שנה וחצי אחרי להיטו הגדול "אש", שהגדיר למעשה את עידן הזמירים הנוכחי, חוזר משה פרץ – אולי האבא של הז'אנר – בסינגל ראשון מאלבום שלישי. "אש", כשמו כן הוא, הבעיר את השטח, והעלה את הפופולריות של בני הדור הצעיר בזמר המזרחי של היום לרמות שבהן אנחנו מכירים אותם. גם עבור פרץ, שבסך הכל היה אז בשלב האלבום השני, כבר אחרי סיבוב הופעות בחו"ל ובסטטוס כשרון עולה, מדובר היה בקפיצת מדרגה.

"מבחינתי זה הרגיש אז כאילו שאני נמצא באלבום בכורה", הוא מספר, "זה לא שהאלבום הראשון שהוצאתי כבר לא נחשב בעבורי, אבל הוא הפך לסוג של קמע. מבחינה עובדתית השיר הזה הביא לי את הכל, משם התחילו להכיר אותי. הרבה מעבר אליו, אנשים התעניינו גם באלבום, ואפילו יותר בקודמו. התחלתי להופיע יותר, שנה וחצי אינטנסיביות מאוד. אחרי ההצלחה הגדולה של 'אש' ושל הסינגלים הבאים שיצאו אחריו, כשראיתי שהשירים באמת עובדים, קיבלתי את המרץ להמשיך ולכתוב".

פרץ נותן דגש גדול מאוד על הכתיבה, ובאלבום הקרוב הוא אמון על הרוב המוחלט של החומרים. "אם באלבום הראשון ההשפעה שלי היתה מועטה מאוד, כמעט לא הייתי מעורב, ובאלבום השני באתי כבר יותר לידי ביטוי כשכתבתי חצי ממנו, הפעם הייתי מעורב בכל הליך היצירה, מעיבודים, דרך בחירת חומרים ועד לכתיבה עצמה". הוא כתב את כל השירים ונעזר בהלחנה במעבדים תמיר צור ושי ראובני (שני שירים) ובחבר המתהווה דודו אהרון, עימו הידק את הקשר עם השנים, כבר קיים החלפת חומרים עוד באלבום הקודם ("כמו השקט", שכתב אהרון), ואף תרם שני שירים לאלבומו החדש שיצא בחודש שעבר.

"בין דודו לביני יש חברות טובה ואמיתית, הקליק בינינו הוא לא רק מוסיקלי, אנחנו מבינים אחד את השני, יש בינינו כימיה שאפילו אי אפשר להסביר אלא רק להרגיש", הוא מספר על החברות בין שני הזמרים, שלכאורה מתחרים אחד בשני בפופולריות ובהצלחה, אבל מסתבר שלא, "אנחנו מתגוררים בשכנות, מתראים המון, וגם הרבה פעמים כותבים ביחד. אין בינינו תחרות, אף אחד מאיתנו לא מנסה לשמור את השירים הטובים לעצמו, כל שיר שנכתוב יהיה טוב לשנינו, והעובדה היא שזה מצליח באותה המידה. אם הכל בא מאהבה, זה פשוט יילך"

"אלייך", כמו רוב שיריו של פרץ עוסק באהבה, "אהבה היא מושג שאף אחד עוד לא פענח, ומעניין בכל פעם מחדש. היא נמצאת בחיי כולנו, ולכן אני כותב בעיקר עליה", הוא מסביר, "אני כותב בדרך כלל על נושאים שמחים, גם כשמדובר בשירים שקטים. אני חושב שמוסיקה צריכה לרגש, לעשות טוב על הלב, להזכיר תקופות יפות, של שמחה ואהבה"

אלבומו השלישי של פרץ ייצא באביב הקרוב, יכלול בסך הכל 11 שירים, אחד מהם הוא גרסת הכיסוי הקבועה, ויקדימו אותו שני סינגלים נוספים. "הוא יהיה מגוון ויפה, עם כמה שירים שקטים בסגנון רוק", מבטיח פרץ ומכין את כולם להפתעה, "לא אשתגע, והקו יהיה די דומה, אבל שינויים קטנים יכולים להיות משמעותיים".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

פסטורליה

אורטל אופק אולי לא תצליח להשתחרר כל כך מהר מהצל הכבד הזה עידן רייכל, אבל העובדה שכבר היום היא עומדת בפני עצמה בלי הצורך להיתלות בו, מספיקה לה. חודשיים אחרי צאת סינגל הבכורה שלה, "בשדות של המושב", וכבר היא מוכתרת בתור ההבטחה הגדולה הבאה, עם פלייליסט מיידי באמתחתה ועם הרבה כוונות טובות. "התחושה שדבר כזה שעשיתי לבד מתקבל כל כך, היא הכי מתוקה שאפשר", היא מתארת את האופוריה, "זו התרגשות מטורפת, איזה שהוא ביעבוע לא מוסבר. זה נותן מענה לרעב מסוים שיש לי כאמן, שעושה, יוצר וזקוק לחיבוק. לדעת שהאמנות שלי נגעה במישהו, המענה הזה שאני מקבלת, זה כמו לחם לנשמה הרעבה שלי".

והנשמה שלה היתה באמת רעבה, "זו היתה אותה הבחירה שלי אם להמשיך עם הפרוייקט של עידן רייכל או לפרוש לדרך עצמאית", היא מספרת על 'מדברים בשקט', השיר שהוציא אותה אל האור לפני ארבע שנים כסולנית, ועל הברירה שעמדה בפניה. "זו בחירה לא קלה. הרי הפרוייקט הצליח מאוד, והמשך היה דבר מתבקש. אבל היה לי חלום אינדיווידואלי ופרטי. אנחנו רודפים אחרי החלומות האלה כל החיים. דווקא ההצלחה של השיר עזרה לי להחליט שאין זמן יותר טוב בשבילי כדי להתחיל מאשר אז. זה הגיע ממקום מאוד חזק, אמרתי שאאזור אומץ ואנסה להמשיך את החלום".

Continue reading

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מנצחים ביחד

מושיק עפיה חוזר לשתף פעולה עם שלומי סרנגה בפעם השלישית כי הרכב מנצח לא מחליפים. שש שנים אחרי להיט העל "חלום מתוק", שהחל את הרומן ביניהם ונמשך אל חברות ותיקה, ושנתיים אחרי פרק ב', הריאליטי ושיר הנושא שלו "פעם בחיים", הם חוזרים בסינגל משותף שצפוי לשרת את שניהם באלבומים הבאים – עפיה לקראת אלבום מס' 12 שלו, סרנגה לקראת אלבום עברי ראשון, שניהם צפויים רק חצי שנה קדימה, באביב.

אלא שאם בפעמים הקודמות היה מדובר בלהיטים מיובאים שמקבלים תרגום עברי (או חצי כיסוי יווני, תלוי את מי שואלים), "גן העדן שבליבך" הוא שיר ישראלי מקורי. מאחוריו הפעם עומדים ב-100% יוצרים ישראלים: צ'ולי זכאי שכתב את החלק העברי, אתי אשקלוני את היווני, ושי ראובני, המעבד הצמוד של עפיה מימים ימימה שעושה גם כאן את העבודה פלוס לחן. "זה גם מה שמיוחד בשיר הזה", אומר עפיה, "מלבד העובדה שהוא גם שיתוף הפעולה הראשון בינינו שהוא קצבי, שמח, עשיר יותר – עם כנרים. הכל מגיע ממקום של חברות, אני ושלומי חברים טובים, מאז 'חלום מתוק' ובמשך השנים, והחברות שלנו עובדת גם במובן המקצועי"

עפיה עלה לאחרונה לכותרות בתור הקול המוביל את הטוענים לקיפוח הז'אנר הים-תיכוני בטקס פרסי עמ"י, וצוטט כמזלזל במועמדים שנבחרו בסופו של דבר לפרסי המוסיקה. על שלומי שבן אמר "הסטרטר של האוטו שלי נשמע יותר טוב", את עידן יניב תיאר "כבדיחה הכי גדולה". לא משהו שישרת את טענתו יותר מדי טוב. וכאן ראויה הבהרה: "אני חושב שקצת הקצנתי עם שלומי שבן. הקליפ שלו היה בסך הכל אחלה עד שהוא פרץ בסריה של קללות, זה משהו שאני לא יכול לפרגן לו. אמנם כל אחד חופשי לעשות מה שהוא בוחר, ובכל זאת"

אז בא ותנסה לנסח את המסר שלך בצורה יותר "תקינה".
"בגדול, מה שאני מנסה לומר הוא שאנחנו מדברים על טקס. מכיוון שיש הרבה סגנונות ולא מעט אמנים, אני חושב שזה לא הוגן שכל הסגנונות נמצאים שם חוץ מהמזרחית. אתה רוצה לומר עידן יניב? אני לא יכול להגדיר אותו כמזרחי. אני לא מדבר ברמת המועמדים, מפני שכאן ההחלטות הן של הועדה. אני מדבר על הערב עצמו. הכל יהיה שם חוץ מהמזרחית, אני חושב שזה לא פייר".

כלומר, ההבהרה שלך היא שמדובר רק על החלק האמנותי בטקס?
"כן. ברמת המועמדויות, ההחלטות כאן הן של הועדה וירון אילן באמת היה שם כדי לאזן. לא הייתי איתו בישיבה, אני לא יכול להתערב בשיקולים שלו ובכלל אני לא מנסה לתקן את העולם. אני רק אומר: עשיתי דרך לא קלה כדי להגיע לאן שהגעתי, אני חושב שהוכחתי את עצמי. אני ועוד הרבה זמרים שעשו כברת דרך לא קצרה. אני חושב שאנחנו ראויים להופיע. אני מדבר על להשתתף בערב, זה ערב מוסיקה – למה אין מזרחית? אני חושב שזה יכול לתרום לערב, זה חלק מהמוסיקה. אני לא אומר את זה בטון עצבני אפילו, ובטח שלא ממורמר. אני חושב שהטענה צודקת, ואם הייתי אני בונה את הערב הייתי דואג שתהיה גם מוסיקה מזרחית. אני חושב שהכל שם אחלה חוץ מפרט קטן ושולי – כשזה מגיע למזרחית, זה בעצם לא מגיע".

האם תגיע לטקס?
"עזוב אותך. בשבילי זו הפקה לצאת מהבית. אם אני לא מופיע כנראה שאצפה בטלוויזיה".

מהכתבה היה אפשר להבין כאילו שמוסיקה 24 לא מפרגן למוסיקה מזרחית. האמנם?!
"זו הבעיה כשדברים עוברים בטקסט. אני צופה הרבה בערוץ, ומאוד מרוצה ממה שיש שם. התארחתי ב'מנטה' לאחרונה, במקרה הייתי עד השבוע לכך ששידרו אותי פעמיים רצוף. הרבה טענות לערוץ אין לי אבל אני חושב שיש מקום גם לסנן. כלומר, בכל תחום יש קליפים ראויים יותר ופחות. מה שכן, אם נקח את טבלת השידורים, ראוי שיהיה יותר מזרחי".

ומה לגבי זה שלפעמים חומרים מזרחיים לא ראויים לשידור, לא עומדים בסטנדרטים?
"יש דברים שלא ראויים לשידור, מה שראוי לשידור צריך לשדר אותו ומה שלא, באמת לא. אני חושב שצריך להיות סטנדרט מסוים שכולם צריכים לעמוד בו. אולי צריך להביא את זה לידיעת האמנים, ולעורר אצלם את המודעות לזה, שאנשים יקחו לתשומת ליבם. חבל, הם משקיעים בזה המון כסף. על דבר כזה, של דברים שלא עומדים בסטנדרטים אין לי טענות. אני יודע שבתעשיה הזאת יש לא מעט חומרים שלא ראויים".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

להתפייס

כשהמוזות שותקות התותחים רועמים, ובמקרה של אריאל זילבר המוזות אולי שתקו יותר מדי. ובהעדר מוזות הברירה היחידה היא לעורר סערה, כי אין דרך אחרת להתמודד עם הילד הסורר שאריאל זילבר הוא. האש עדיין לא כבתה מאז שערוריית ההתבטאות/לא התבטאות האחרונה שלו, אבל החזית נשארת חמה, האצבע עדיין על הקנה. אריאל זילבר יורה בצרורות ומשחרר קליפ חדש לשיר מתוך אוסף שיוציא בקרוב, כולו שירי מחאה ששחרר בשנתיים האחרונות. התקשורת נמצאת כבר בהיכון להתעלם או לחלופין לעשות בליץ קטן נוסף כדי לסתום את הגולל ולהוציא את זילבר לגמרי "מחוץ לחוק".

בשביל מה אתה צריך את זה, נשאלת מאליה השאלה, אחרי כל השערוריה האחרונה סביבך? בשביל מה להוסיף שמן למדורה שגם ככה הבעירה בעבורך זפת מסריחה? "הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת", אומר אריאל זילבר בפתחון פה ראשון שניתן לו מאז התפוצצות האמירה שלו, "אני צריך את זה בשביל חיי. אם לא הייתי אומר את מה שאני אומר, לא היה לי בשביל מה לשיר ולכתוב. אם הייתי עושה חשבונות של מה כדאי לומר, הייתי נותר אילם. אם הייתי רוצה להיות פוליטיקלי קורקט הייתי צריך לסתום את הפה, לשיר בלי מילים. זו חלק מהמדינה שלי, ואם אני לא רוצה להיות אני אז מי אהיה?"

"פוליטיקלי קורקט" הוא גם שמו של האוסף ונושאו של אחד מהשירים ה"חדשים" (הכל עניין יחסי כמובן) שיכיל, כחלק מקבוצת שירים שהוציא זילבר בשנים האחרונות. מדובר על פרק זמן שהחל בטרום-ההתנתקות, דרך התקופה הסוערת שבמהלכה היה אחד מהאמנים הבודדים שהתגייסו למען הזדהות עם מפוני גוש-קטיף, ועד התקופה נוכחית, השלב בו כל חצי מילה שהוציא מפיו הפכה אותו לנציגו של הימין הקיצוני, על פי התקשורת.

"זה כבר מגיע למצב כזה שכשאני בא להופיע באירועי תרומה תמימים, ובסך הכל לעזור לאנשים מסכנים שמגיע להם, ללא שום קונטקסט, אנשים אומרים לי 'לא תודה, אני לא פוליטי', אבל מה זה קשור לפוליטיקה? אני לא פוליטי, אני מוחה. ואני לא מבדיל בין מחאה למחאה. לא נרתמתי למען גוש קטיף כי זה פוליטי, זה היה בעיני חברתי. זה שהפכו את כל הסיפור לפוליטי, זו כבר הבעיה שלהם. אני לא רואה עצמי פוליטי. אני לא שייך לשום מפלגה, לא תומך באף אחד. אם כבר תומך במישהו, אז אני בעד היהודים".

התבטאותו האחרונה של זילבר, שקראה למתן יחס אנושי בסיסי לאסירים פוליטיים, שמופלים לרעה יחסית לאסירים פליליים ובטחוניים, עברה את כל הגבולות, במיוחד בשל ההקשר והתזמון שהיא פורסמה. מדובר היה בתקופת יום השנה לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, סרטון תעמולה מטעם ארגון ימני קיצוני ערך את דבריו בצורה כזו שתתפרש כאילו שהוא קורא לשחרורו של יגאל עמיר. "לומר שהדברים שאמרתי שהוציאו מהקשרו זה נדוש", אומר זילבר בעניין הסערה שבאה בעקבות הסרטון, והדרישות להחרים אותו על רקע דעותיו, שנלוו אליה, "מה שיש כאן הוא עניין פוליטי, קרדום לחפור בו. מנסים להכניס לאנשים בראש שהימין רוצח בגלל הרצח ההוא, וכשמישהו אומר שזה לא נכון, התקשורת מתקוממת וזועקת 'לוקחים את הנשק שלנו'. אין כאן שום פגיעה ברגשות, זה הכל חרטא. מה שיש פה זו מלחמת אינטרסים. הרי ראינו מה שקרה בין אוהדי בית"ר ירושלים, כשמחנכים בני אדם לעשות מה שהם לא רוצים, זה מה שקורה"

ומה בעניין מה שאמרת?
"אני שלם עם עצמי. לא אבקש סליחה על מה שאמרתי, כי אמרתי דברים שרבים אומרים, ורבים מודים שאני צודק בהם. אבל מה, לא אומרים דברים כאלה בהקשר הזה, אז בהקשר מה אומר אותם? בהקשר פילוסופי? בתקשורת מרשים לעצמם להגיד עלי דברים שאם אני הייתי אומר אותם עליהם, הם היו מנפנפים בתביעות דיבה. אני חושב שיש פה בהחלט איפה ואיפה. הרי אף אחד גם לא הקשיב למה שאמרתי, בעיצומו של הרעש. עובדה שפרסמתי גילוי דעת ואף עיתון לא רצה להדפיס אותו. אלה אינטרסים של מישהו".

לאור הקריאות להחרים אותך, איך אנשים יקבלו את המוסיקה שלך עכשיו?
"אנשים לא רצו להחרים אותי, זו התקשורת. דרכתי להם על יבלת והם לא יכולים לסבול את זה. הבעיה היא שהתקשורת היא לא רוב העם, היא רוצה לחשוב שהיא הרוב אבל היא מיעוט שבמיעוט. היא אמנם משפיעה, ובאמת ביטלו לי הופעות אבל אני לא מחשיב אותה, אני רואה את המציאות בשטח. לתקשורת יש אינטרסים ומה שאמרתי פגע בהם. הטענה העיקרית שלהם היתה שאני זמר שמשתמש בפופולריות שלו, מנצל את המעמד שלו, כדי לקדם משהו זר כמו הדעות שלו. ואני שואל מה עם אביב גפן? ובעצם, מה עם שדרנים שעושים פרסומות? מי שבא לתת גבולות שיציב גם לעצמו – הפוסל במומו פוסל. יש לי כסאח עם התקשורת אבל מה אעשה? אני חושב שהדרך שם מכוונת, ואנשים צעירים נופלים ברשת הזו. אם אהיה חזק ישכחו את זה. סתם הכפישו את שמי, אין להם בסיס. להם יש מטרות פוליטיות".

ומה דעתך בכלל, על החרמת אנשים בגלל דעותיהם?
"זה די טבעי להחרים אמן כשמדובר באמת, כשיש משהו מקומם. אבל במקרה שלי לא עשיתי שום דבר מקומם. אמרתי דברים ברורים לגמרי. לא אמרתי שצריך לשחרר את יגאל עמיר, אבל בכל מקרה אף אחד לא התייחס למה שאמרתי. התייחסו רק לזה שאני עם זקן וכיפה, ושאני מכוער. אם הייתי אומר שהיהודים ילכו לכל הרוחות כי הם גנבים, הייתי מבין אם היו מחרימים אותי, כי הכפשתי אותם. אבל כאן לא הכפשתי אף אחד, זה היה מרושע. וזה התחיל עוד מוקדם הרבה יותר, בתקופת ההתנתקות אמרו לי שאני עוכר המדינה, אמרו שאני בעד אויבי המדינה. אין לי טענות לאף אחד, הרי לא הייתי אומר למישהו לשמוע אותי למרות שאני חושב שהוא חרא. והרי גם מוקי השמיץ את המתנחלים וביטלו לו הופעות בעקבות זאת. זה טבעי מאוד, גם אני הייתי מחרים מישהו אם היה מתבטא בצורה שמכעיסה אותי. אני יכול לומר בעצם, שגם אני שפטתי אדם על פי דעותיו. אחרי שכבר כיסיתי את ההמנון של נטורי קרתא הבנתי שטעיתי. לא ידעתי את משמעותו של השיר, ואחרי שנודע לי הפסקתי לבצע אותו. הבנתי שהם נגדי, נגד המדינה".

אז מה הלאה?
"שנתיים אחרי האלבום האחרון שלי אוציא עכשיו את האוסף, שירים מהתקופה האחרונה וכמה מהאלבום הקודם, את 'בריון השכונה' של בוב דילן ואת 'כריש' של נעמי שמר. במקביל כבר אני עובד על אלבום נוסף, והוא כבר לא יהיה באווירת מחאה. ובעצם מי יודע? אולי יתקבצו לי עוד שירים כאלה, כי בסך הכל תמיד יש על מה למחות, לא חסר נגד מי. למרות שבשלב זה נראה שמיציתי את עצמי בכיוון הזה".

אחרי שש שנים של הפסקה עד לפני שנתיים. פתאום נכנסת לטירוף יצירה?
"אני לא נח לרגע וקופא על שמרי. יש לי הרבה שירים, זה שאני לא מוציא אותם לא אומר שאני לא עובד. אני מנסה שירים בהופעות, מול אנשים. במידה שאני רואה אותם לא עומדים, אני זורק אותם. מדובר אולי על 80%".

איפה אתה נמצא היום מבחינה מוסיקלית?
"אני כל הזמן בקטע של להפתיע את עצמי. אין לי גבולות במוסיקה ואני מרבה להשתעשע עם עצמי ולתרגל את עצמי עם הפסנתר. אני משתדל לא לחזור על עצמי, וכשאני מרגיש שאני עושה את זה, ויוצר דברים שלא מפתיעים אותי אני משאיר את זה בצד. בכל יום אני קם בבוקר עם מנגינה, אני מזמזם אותה ומיד רץ להקליט. כשאני מחפש חומרים, אני חוזר למנגינות האלה ומחליט אם זה שווה, וכך מתגלגל".

בתור יוצר ותיק שנמצא 40 שנה בתחום, מה דעתך על המוסיקה כיום?
"לדעתי איבדנו את ההומור במוסיקה, אני חושב שזה לא קיים וחבל. הכל דרמטי ומכביד, כשאני שומע רדיו די כבד לי, אין דבר שאני יכול לשמוע, להנות ולומר שזה נחמד. אני יכול לומר ש'מה קשור' מצאו חן בעיני מהבחינה הזו, של ההומור. גם דני סנדרסון. יש עוד עניין, הכל נהפך לשבלוני, כולם נשמעים אותו הדבר וזה חבל מאוד. פעם הייתי שומע מוסיקה ונהנה, היום זה נהפך לסטנדרט, יש משהו גלובלי – כולם משתמשים באותם כלים, דגימות, פטנטים. הכל נהפך לקומפרסיה, אין דינמיקה בשירים".

ואתה, אם כך, ממשיך לעשות מוסיקה כזו, בהומור – כמו שאתה מתאר ואוהב?
"אני עושה מוסיקה שרק אני אוהב. כמובן שגם אני עושה את מה שקהל רוצה. אני על תקן בדרן, ותפקידי לבדר את הקהל. כשאני מדבר על הומור, אני לא מתכוון בהכרח על מוסיקה הומוריסטית, קח לדוגמה את 'בטי בם', הוא שיר עצוב אבל נעשה בהומור. הוא קליל, המילים שלו לא קלילות. המוסיקה שלי נשמעת פשוטה אבל אם תנסה לנגן אותה היא לא תשמע פשוטה, כי זו המטרה בעצם".

בשיר החדש שהוצאת, "כמו דג במים", אתה חוזר לפסנתר?
"לא כל כך. זו לא נגינת הפסנתר האופיינית שלי, אני נגן קצב ולא פסנתרן. את הפסנתר שיש בשיר הזה אני לא יכול לנגן בצורה הזו. ובאמת לא אני ניגנתי בו, גם לא כתבתי אותו. אני רק שר בו. שלחתי את הקלטות השירה שלי לקובי קלאר, שמקליט איתי בדרך כלל, והוא עשה את כל היתר. את השיר עצמו כתב בחור בשם אביתר ריפשטיין, ששלח לי כמה שירים לפני שבע שנים. השירים אז מצאו חן בעיני ואמרתי שאעשה משהו, ועבר בינתיים זמן. הוא נכנס בינתיים לאולפן, הקליט סקיצות ושלח לי אותן שוב, ושוב אהבתי. אפילו לא זכרתי את הפעם הקודמת, אבל הוא זכר, ואמר לי 'החזרת לי תשובה פעמיים, אולי תקליט את זה וזהו?'. החלטתי להכליל אותו באלבום כי אני רואה בו קשור לעניין, על פניו הוא לכאורה מאוד פסטורלי, דג שנמצא במים ולא יודע בדיוק מה שקורה מסביבו. אני מאמין שזה בסך הכל מה שקורה איתנו, כל הסיפור הקראווליות/יאכטהווילות האלה".

מתי יופיע האלבום?
"האלבום הנוכחי קצת מתעכב, בגלל שלא ברור המעמד שלי בחברת 'התקליט'. אחרי המקרה האחרון אפילו הם, שאני עובד איתם כבר 35 שנה, אמרו שהם לא רוצים לעבוד איתי. באלבום הקודם הם קיבלו בחזרה חצי סטוק, אחרי שבהליקון החליטו להפסיק להפיץ את הדיסק בטענה שהם לא רוצים להתעסק איתי כי אני נגד המדינה. יכול להיות שאפיץ את הדיסק הקרוב באינטרנט, במידה ולא אמצא מפיץ אחר. אני עוד צריך ללמוד את הדברים האלה, אבל כבר הציעו לי לעשות את זה"

ומה בעניין הופעות?
"אני הולך לפתוח מועדון, וכך אוכל להופיע איפה שארצה, איך שארצה, לא יבטלו לי הופעות ומי שרוצה יבוא לראות אותי. הביטולים הם לא עניין חדש, מאז שהתחלתי להשמיע את הקול שלי התחילו להחרים אותי, כך ששנים אני כבר חושב על זה".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks