מביטים מלמעלה

51%51% לא רוצים לכנות את עצמם כוו טאנג-קלאן הישראליים ולא רק מפני שהם לא מתוייגים כילדים רעים. ההרכב הוא אמנם סופרגרופ, אבל לא נוצר מתוך כוונה להיות כזה, אלא רק בדיעבד, חברים שמצאו את עצמם עובדים ביחד. גם האלבום שהוציאו לפני כמה חודשים לא נוצר מלכתחילה כתהליך מחושב, הוא נבנה משיר ועוד שיר, עד שהתגבש בסופו של דבר לאלבום.

51% שהם 50% תשוקה ו-1% שפיות, כוללים את ארבעה ראפרים, כשמו של הסינגל הראשון שיצא מאלבומם. טאבו+ הוא אחד מהם, מי שהוציא כבר אלבום ב-NMC בשם "החיים עושים אנשים קשים, רוצה להפגש?". צ'ה, חבר נוסף, הוציא סינגל לפני שנתיים, "לא תקנו אותי בכסף". שני החברים הנותרים נקראים שניהם אבי, הגדול והקטן, וביחד "הארכיון". הם שיתפו פעולה בעבר עם סאבלימינל באלבומו "האור והצל" והופיעו גם באלבומו של אבי מסיקה, אלבומם הראשון ייצא בקרוב. את הארבעה מפיק ג'וזף, מי שעבד עם שי 360, איזי ומשיח. שי פישמן, מי ששר את פזמון הסינגל הנוכחי שלהם "מביט למעלה" ואף הפיק אותו, הוא נספח של ההרכב ונטל גם חלק משמעותי באלבום. כעת נמצא בארה"ב ועובד על פסקולים לסרטים לאחר שבארץ עבד בהפקות תאטרליות-מוסיקליות שונות.

"'מביט למעלה' מדבר על הדרך והשאיפות, לא לעשות את מה שכולם עושים, שזה פחות או יותר מה שאנחנו עושים באלבום", אומרים חברי ההרכב, "הוא מתאר את המאבק של היוצר, כל יוצר ובמיוחד יוצר מוסיקה". האנימציה, מין תמה ביצירה של 51%, מתחילה בארטוורק של האלבום, עוברת באתר ונמצאת גם בקליפ. בקליפ עצמו מופיעות בו שתי דמויות, ילד וילדה, שמטיילים בעולמות שלהם ובסופו של דבר מגיעים ליקום בו הם מסתברים כיחידים, גם כשהם עומדים להפגש הם לא עושים את זה. "כוכבות הקליפ הן המילים", הם מסבירים, "הדמויות הן רק סבלים שתפקידם להביא את המילים להפגש ביחד".

את אלבומם של 51% ניתן לרכוש בהופעות ההרכב, עליהן בונים בעיקר החברים מתוך כוונה ליצור קשר ישיר עם הקהל. מי שלא יכול להתאפק יכול להאזין לו במלואו באתר שלהם. ההופעה הקרובה שלהם תתקיים ב-29.8 בברבי בת"א, במקביל אליה ולאחריה ממשיכים כל אחד מחברי ההרכב לעבוד בנפרד למרות שהם מצפים להמשיך את שיתוף הפעולה גם הלאה. אלבומם הראשון של הארכיון צפוי כאמור גם הוא בהמשך.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

זועף

יוני רועה מוציא בימים אלה את אלבומו הרביעי, "זעפרן" שמונחה בידי קו מוסיקלי המשלב בין מזרח למערב, ומלווה מנגינת תזמורת ערבית ולהקת רוק. האלבום מגשים למעשה את חזונו של רועה ומחבר בין שני הסגנונות המוסיקליים שהוא מייצג, אוהב וגם גדל עליהם, המוסיקה הערבית הכבדה והרוק הכבד. מהבחינה הזאת, הוא אומר, מדובר גם באלבום הקרוב ביותר לליבו.

אם לתאר את הצליל של האלבום, ובמיוחד את זה של השיר הפותח אותו, "המעגל שבור", מדובר בסוג של "קשמיר" של לד זפלין. ולא בכדי מדובר בלד זפלין, ליוני רועה קשר עמוק וארוך עם הלהקה. נתחיל בזה שהחומרים שניגנה הלהקה הראשונה שלו, "נערי החוף", היו קאברים לשירים של לד זפלין.

מאוחר יותר (1983) הצטרף רועה כסולן בכמה הופעות איחוד ללהקת "גן עדן", להקה שגם היא החלה כלהקת קאברים ללד זפלין, הושפעה ממנה לכל אורך דרכה, ובעצמה נקראת על שם שיר שלה, "מדרגות לגן עדן". שני חברים מהלהקה מלווים את יוני רועה עד היום, וניגנו גם באלבום הזה, דורון פיקר ומישל עמר. גם החברים האחרים בהרכב הנוכחי שמלווה אותו ניגנו בלהקות קאברים ללהקה. אפשר היה לומר שגם שם האלבום, "זעפרן" אמור להיות משחק מילים על השם "זפלין", למרות שרועה טוען שאם כבר משחק מילים, אז "זעף רן", שכן יש באלבום המון זעף וכאב.

העבודה על האלבום, אותו הפיק בעצמו, נמשכה כשנתיים ותועדה בסרט ששודר ביום שישי (ובשידור חוזר ביום ראשון) בערוץ מוסיקה24.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

חדר הצ'יל אאוט האינטימי שלי

בשנים האחרונות זה כבר מקובל, אלבום כיסויי נושא לשירים מז'אנר מסויים. הדוגמא הכי מוכרת, לפחות עבור קהל המיינסטרים הם כיסויי הבוסה נובה לקלאסיקות גל חדש של Nouvelle Vague. אני יכול למנות ככה בשליפה לפחות את Eldissa עם אותו הקונספט רק ללהיטי דיסקו או את  Barefoot, כיסויי הג'ז המעושן לקלאסיקות מועדונים, מה שיחבר אותי לאלבום נוסף כזה שמגיע עכשיו. האמת לא כל כך עכשיו, עכשיו זה מגיע בהוצאה הישראלית שלו, באיטליה זה יצא כבר לפני שנתיים והפך במפתיע לרב מכר שגרר לאחריו תפוצה כל-אירופית.

שגיא ריי הוא שמו, שגיא רייטן יותר נכון, שגיא בהטעמה מלעיל, במקור תל אביבי שחי ופועל כיום באיטליה. העובדה שהוא ישראלי בטח עזרה לאימוץ החם שלו על ידי הממסד הרדיופוני, כולל פלייליסט לשני שירים שלו בגלגל"צ. האלבום שלו,"Emotional Songs", שיוצא היום בהוצאה הישראלית שלו (פונוקול), הוא אלבום של כיסויים אקוסטיים לקלאסיקות דאנס מיינסטרימיות. בין השאר מדובר בשירים כגון "Rhythm is a Dancer" של סנאפ (אתם בטח מפזמים את זה מתוך שינה), "Freed From Desire" של גאלה, "What Is Love" של האדוויי, ושירים נוספים של אלכס פארטי, ג'ם אנד ספון, רובין אס, אולטרה נטיי, ג'יג'י ד'אגוסטינו, בילי ריי מרטין (דווקא כיסוי מצוין!) ועוד.

אגב, בעוד שבארץ יוצא כעת האלבום הראשון, באיטליה הקרקע מוכנה ליציאת האלבום השני שלו שנקרא באותו שם, רק חלק ב'. הפעם הוא כולל כיסויים לקלאסיקות של בין השאר קריסטל ווטרס ("Gypsy Woman"), הכל פרט לנערה ("Missing"), דד אור אלייב ("You Spin Me Round"), אייס אוף בייס (""All That She Wants) ועוד. שאת האלבום השני מוביל סינגל שהוא כיסוי לשירם של אלקזאר, "Crying At The Discotheque".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

צח זמרוני וונאבי

האמת היא שהוא סתם צח-זמרוני וונאבי, אבל הוא אחראי לאחת מהמהפכות הראשונות של שנות האלפיים. למען האמת את המקום שלו הוא קנה אפילו לא בגלל שהוא המציא משהו, הוא לא המציא כלום. את המקום שלו הוא קנה רק בזכות היכולות השיווקיות והיחצ"ניות שלו, והדרך בה ניצל את הכלים שעמדו ברשותו לטובת הפצת רעיון שנתפס אליו.

והמחיר בו הוא קנה את מקומו, הוא בסך הכל אחד: טביעת המונח שהפך למילה הנרדפת לתחילת שנות האלפיים בסצנת הלילה העולמית – אלקטרוקלאש, שהרבה יותר ממונח, זו תנועה שלמה, שבסופו של דבר שינתה את פני הדור הנוכחי של המוזיקה, צעד אחד אחורה לכיוון האלקטרו, הדיסקו והפּאנק של התפר בין סוף שנות השבעים לתחילת השמונים ושני צעדים קדימה לכיוון העתיד.

שמו: לארי טי – יזם, יחצ"ן ותקליטן, שלמען האמת התחיל את הקטע שלו הרבה לפני שנות האלפיים. אושיית לילה ניו יורקית גם בשנות התשעים שבסך הכל רכבה על גל מסוים ותוך כדי כך הפכה אותו למוסד. גל קווירי, אקסצנטרי וזוהר, שהפך במשך הזמן לאבטיפוס של הפרוייקט המאוחר יותר שלו. מה שלארי טי עשה היה לבנות על משקל סקס, סמים ורוקנ'רול, סוג של תערובת מקושקשת של דראג, סמים ומוזיקה אלקטרונית בליינים שהריץ, כבר משנות התשעים המוקדמות ועד לתחילת שנות האלפיים.

שם מתחיל הסיפור שלנו, ברגע שהוא שומע את הרכב הרטרו לאייטיז פישרספונר, מתלהב ומחליט להריץ אותם ועוד הרכבים דומים חזק. חזק עד כדי הרמת פסטיבל למוזיקה אלקטרונית כזו שנקרא, איך לא, אלקטרוקלאש (זהו מקור המונח) שהפך בסופו של דבר מפסטיבל לאוסף המתעד את הפסטיבל, ומאוסף המתעד את הפסטיבל לסדרת אירועים נודדת בין בירות הדאנס בעולם. זה הרגע שבו הוא עשה נפשות לזרם המוזיקלי הזה ומצא כר חם מעבר לים, משהו שהפך ללהיט, במיוחד בגרמניה, שם הוא מצא את International DJ Gigolos, שהפכו לשותפים טבעיים להפצת הרעיון ולהנחלתו, והפכו את האלקטרוקלאש ללהיט כלל אירופי ולז'אנר השולט ברחבות הריקודים הטרנדיות בשנים הבאות של תחילת העשור.

עם הזמן איבד האלקטרוקלאש את משמעותו מבחינת סיווג מוזיקלי, מפני שהספקטרום שהוא כיסה היה כל כך רחב, עד שאותם הלייבלים החתימו הרכבים מקצוות מוזיקליות שונים ולכאורה זרים, טכנו מצד אחד ופוסט-פאנק מצד שני. במשמעותו החדשה היה האלקטרוקלאש יותר לתֶמה מאשר לכיוון מוזיקלי, הוא שידר ראוותנות ובעיקר מיניות, פוזה הפכה לשם המשחק. אלה שהתעקשו על סיווג מוזיקלי היו יכולים להשתמש בהשאלה משם קבוצת דיון ביאהו בשם זהה, במונח ElectroDiscoPunks, ז'אנר מטריה שהתנהל סביב שלוש סקאלות עיקריות שהיוו את ההשפעות עליו (אלקטרו, דיסקו ופּאנק) וכיסה גם את האזורים האפורים שביניהם.

ובעוד האלקטרוקלאש הפך לצו האופנה, השפעות ממנו זלגו גם לפופ. יותר מזה, הוא הפך לסוג של מילה נרדפת לראשית שנות האלפיים בפופ העולמי. החל ממדונה וקיילי מינו וכלה בפרנץ פרדיננד והארקטיק מאנקיז, כולם שאבו בסופו של דבר את השראתם מאותם המקורות באותה התקופה. רק לזכור: הכל התחיל מטירוף של בן אדם אחד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הכל התחרבן, בוגי בן

בעוד כשבועיים (27.5) יעלה אל אקרני בריטניה (בארה”ב הוא עלה כבר ב-22.4) סרט שדיג’יי מגזין צופה לו הצלחה מסחרית ענקית ומגדיר אותו כסרט הקלאבינג הטוב ביותר אי פעם וכסרט תרבות הנעורים הבריטי הגדול ביותר מאז “טריינספוטינג”. הסרט נקרא “It’s All Gone Pete Tong“, על פי סלנג של קלאברים ל”הכל התחרבן” (”it’s all gone wrong”) ; הסרט הוא mockumentary על תקליטן-על באיביזה ובמסגרת היותו כך הוא כולל הופעת קמאו של כל המי ומי: פיט טונג כמובן (שגם הפיק ומראיין בסרט את התקליטן), טיאסטו, קארל קוקס, פול ואן דייק, לול האמונד (דראם קלאב), ברי אשוורת’ (הדאב פיסטולס) ועוד. הוא יתלווה מן הסתם גם בפסקול להיטי-קלאברי, באדיבות לייבל-על בפני עצמו, פוזיטיבה, שמן הסתם יתרום גם להצלחה מסחרית של הסרט. מה שעוד מוסיף לפופולריות של הסרט הוא העובדה שאת התפקיד הראשי בו מגלם פול קיי, מי שמוכר לבריטים כ”דניס פניס”, הדמות הסרקסטית והמתעללת בסלבריטאים מהסאנדיי שואו ב-BBC2, שעל פי הביקורות לפחות הופך לבדו את הסרט לראוי לצפיה, וגם זכה בפרס השחקן הטוב בפסטיבל הקומדיה האמריקאי והביא שבחים דומים בפסטיבלים נוספים שבהם הוצג, כמו לדוגמה פסטיבל טורונטו האחרון (הסרט נעשה ע”י צוות משותף שחציו קנדי, לא רק בריטי).

פרנקי וויילד הוא התקליטן ה”אגדי” הפיקטיבי, שהפך לנושא של סרט התעודה (הפיקטיבי, הכל פיקטיבי) הזה ולשלושה ספרים נוספים. הוא תואר בתור “המייקל ג’ורדן של התקליטנות” ו”אחד מהתקליטנים שהגדירו את תרבות הדיג’ייז”. במהלך שנות התשעים הוא הפך לאחד מתקליטני -העל המפורסמים בעולם, ואחד המוכשרים שבהם. הוא הסתובב בכל העולם אבל בעיקר איביזה היתה המקדש שלו. מיטב התקליטנים ואנשי התעשיה מתארים בסרט את היכולות הפנומנליות שלו “לנגן” את הקהל. הוא הצליח לא רק לעשות לעצמו שם, אלא גם הצליח מסחרית, בשנות התשעים הוא הריץ סדרת אלבומי מיקס מצליחה בשם “Fundementals”, האלבום “OTAY” שלו, שיצא ב-2000 תואר בביקורות כ”פט סאונדס” של ההאוס, והלהיט “Everything is OTAY” כבש את העולם במקביל. וויילד זכה בתואר אמן השנה של מגזין הספינר וגם בפרס התרבות הספרדי.

אבל כל התארים האלה לא שווים שום דבר לעומת הסיפור שמגיע כמה שנים מאוחר יותר, פרנקי וויילד אינו רק התקליטן הטוב ביותר בעולם בשנותיו הגדולות – פרנקי וויילד היה גם בעל יכולות תקלוט כאלה שאפשרו לו להפוך מאוחר יותר לתקליטן הרבה יותר אגדי ממה שהוא היה, תוך שהוא מנצל גימיק ייחודי שבהתחלה הוציא אותו כמעט מכלל שליטה ומאוחר יותר רק העצים את המיתוס שהוא. במהלך התקופה הוא הרי התמכר (כתקליטן סטריאוטיפי) לאלכוהול ולקוקאין. ביחד עם בעית שמיעה מולדת שדגרה, עם הזמן זה הפך יותר ויותר לחרשות מוחלטת. וויילד נכנס לדכאון עמוק, שהשמועות סיפרו שהפך כמעט לנסיון התאבדות, והסתגר בביתו שנה שלמה. בתמיכה של החברים שלו הוא ניצל את הכשרון שלו שאפשר לו ללמוד את הקטעים, ועשה קאמבק כתקליטן החרש הראשון אי פעם!

אלא שאז, בשיא ההצלחה, אחרי הפריחה והשקיעה והזריחה המחודשת… הוא שוב נעלם, והפעם לתמיד. אף אחד לא יודע איפה הוא היום, אחרי התעלומה הזאת עוקב סרט התעודה הזה, שהוא חצי תיעודי וחצי עלילתי-קומי. בסופו של דבר, מה שקורה כיום – יש המאמינים שהוא מת, יש המאמינים שהוא מופיע תחת שם אחר ויש המאמינים שהוא פרש לגמרי. אלה שמאמינים שהוא עוד חי מאמינים שהוא מסתתר בין השאר בגלל בעיות כספיות שנותרו לו עם אשתו-לשעבר, אשתו לשעבר היא הדוגמנית סוניה סלווינסקי, שמגלמת קייט מגוואן, שגם מככבת בקליפ של “OTAY” ובקרדיטים שלה נמצא גם “אנשי המסיבות”.

“It’s All Gone Pete Tong” מגיע כמעט חמש שנים אחרי “קווין ופרי קורעים את איביזה”, בנסיונו לשווק את איביזה לשוק האמריקאי, הפעם כאמור צופים לו הצלחה גדולה יותר. הישג, עד כמה שניתן לקרוא לזה, אפשר לראות בהכנסות פר בית קולנוע. בשבוע צאתו הוא צבר 19,717$ בבית הקולנוע היחיד שהוקרן בו, והגיע למקום השני בסה”כ בממוצעי ההכנסות לבתי קולנוע אחרי “Kung Fu Hustle” הלהיטי. אח”כ הוא הורחב ל-16 בתי קולנוע וצבר עד כה בסה”כ 55,000 דולר. סכום די נאה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks