זרע הפורענות

בפוסט הראשון שכתבתי על "לה מובידה מדרילניה" (כלומר הסצנה של מדריד), כתבתי על להקה בשם "אולה אולה", בעלת הלהיט "נו קונטרולס", שהופקה על ידי נאצ'ו קאנו מלהקת "מקאנו". השמות פחות חשובים. יותר חשוב שבפוסט השני שכתבתי, כתבתי על הסצנה המקבילה מולנסיה "לה מובידה ולנסיאנה" ובתגובות ציינתי בהערת אגב שלמרות שבסוף שנות השמונים היא כבר הרימה ראש אפילו יותר מזו של מדריד, באמצע שנות השמונים היא היתה תלויה בסצנה של מדריד כמעט לגמרי. ציינתי את להקת "וידאו" שפעלה בולנסיה אבל הופקה על ידי טינו קסאל במדריד. אז הנה עוד להקה אייטיזית די מכוננת, שנחשבת לאחת ממייסדות הזרם של ולנסיה למרות שהופקה על ידי נאצ'ו קאנו במדריד.

ובהקשר זה צריך לציין שאחת מהלהקות הראשונות שהביאו את הניו רומנטיקס לספרד, היתה דווקא מולנסיה. להקת "גלאמור". כך שהסצנה בולנסיה לא קמה יש מאין.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

כשסוון ואת' עשה אניגמה שנה שלמה לפני אניגמה

סוון ואת', מיכאל מונצינג ולוקה אנצילוטי עמדו מאחורי ההרכב OFF שב-1987 כבש את אירופה עם הסינגל "אלקטריקה סלסה". ב-1988 ואת' ומונצינג קנו את מועדון האומן והקדישו אותו לאסיד האוס. ב-1989 מונצינג ואנצילוטי הקימו את חברת התקליטים "לוג'יק" וקידמו שם ז'אנרים אלקטרוניים נוספים כמו ההיפ-הופ. ואת' היה בקטע אקספרימנטלי יותר וביחד עם מי שלעתיד יקימו איתו את חברת התקליטים Eye Q, הקימו את ההרכב Mosaic שבו הוציא "צ'יל אאוט", או יותר נכון המוסיקה שואת' שמע באיביזה וכל כך אהב (שזה בתכל'ס מה שקראו לו אז "ניו אייג'", רק במקום שינגנו אותו ב-33, ניגנו אותו ב-45). הקטע הזה "is it serious" יצא כבי-סייד, ב-1989, אבל הלך טוב כל כך שבמאי 1990 יצא מחדש כאיי-סייד. אניגמה, שפעלו גם כן בפרנקפורט, הוציאו את Sadness רק באוקטובר 1990.

זו הגרסה של אניגמה. 5 מיליון עותקים מסביב לעולם. מקום ראשון ב-24 מדינות. מקום ראשון במצעד האירופי הכללי למשך חודשיים וחצי.

הקאבר של מונצינג ואנצילוטי לאניגמה. עם הראפר של לה בוש. פרוייקט נוסף מפרנקפורט. הפעם של פראנק פאריאן. הסנדק של קרטו (אניגמה) עוד מתקופת בוני אם. אז אם אי פעם שאלתם למה הסאונד אוף פרנקפורט והטכנו בכלל כל כך הצליחו בעולם, תענו לעצמכם שלא בגלל שזו מוסיקה טובה בפני עצמה, אלא כי פראנק פאריאן שם על המוסיקה הזו את היד (וגם ברנרד מיקלוסקי מ- ZYX)

והסיבה שהאדוויי הצליח כל כך היא כמובן כי הוא היה הפקה של האמרגן טוני הנדריק שעמד לפני כן גם מאחורי בד בוי בלו, לונדונביט (הצ'ילבות של מילי ונילי של פאריאן),ו-א לה קארט (הצ'ילבות של להקת ערבסק של סנדרה קרטו).

פאסט פורוורד שנה אחר כך – כשסוון ואת' עשה יורודאנס עוד לפני שהמציאו את קופסת הלהיטים. או: מה היה קורה אילולא סוון ואת' היה נוסע לגואה ו"ממיר את דתו" מהאוס לטראנס.

אז מסתבר שאחרי שואת' הקליט את הסינגל הזה ביחד עם שני שותפיו (סטיב בי-צט ו-AC באוצן) והנספח הראפר ציון, השלושה החליטו להקים את חברת התקליטים Eye Q ולהתמקד במוסיקה אקספרימנטלית יותר, ולזנוח את הז'אנר שזה עתה המציאו ויצליח כשהבחורים מעבר לכביש (קפטן הוליווד פרוג'קט לדוגמה, קאלצ'ר ביט) ישכללו אותו ויהפכו אותו לתופעה כלל עולמית ומגדירת תקופה, דהיינו ראפר וזמרת כמו טו אנלימיטד רק עם סטייל ומלודיה ולא סתם כאלה שכל מה שהם יודעים לומר זה "טק נו טק נו טק נו טק נו".

ציון היה אגב הסינגל הראשון בלייבל החדש, והקטע הזה (שהיה אז להצלחה סולידית) ברבות הימים איבד אפילו את מעט הראפ שהיה בו. כמו שאר הקטעים שיצאו בלייבל הזה לעתיד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

ביאושים

המיתוס המצרי על המלחמה של הטוב ברע שמתרחשת בכל לילה, בין שקיעת החמה לבין זריחתה מתואר כמלחמה בין צפרדע לנחש, בין היפופוטם לבז, בין פיל לקוף – וכעת, בין חיפושית לקקי!

נתחיל בזה שאחת מההתגלמויות של אל השמש, רע, היא באל הנקרא חפרי. הנצחון של האור על החושך שמהווה את זריחת השמש, היא ההתגלמות של חפרי בשמיים. ההתגלמות שלו בארץ, היא החרפושית, שכדור הזבל שהיא מגלגלת מסמל את המסע של השמש לאורך היום עד לשקיעתה, שמולידה את המאבק המתמיד בכל אשמורת בוקר.

כדור הזבל מורכב מגללי חיות. כלומר, הצואה שהיא לא רק דבר מאוס ומסריח אלא דבר רעיל. גם מהעובדה שהיא מורכבת מרעלים שסוננו בגוף ונפלטו החוצה, גם מהעובדה שבדרך כלל במיש-מש הזה נפלטים החוצה גם כל מיני מחוללי מחלות, וגם מהעובדה שמחוללי המחלות האלה אוהבים להתעבש ולהירקב בבתי גידול מושלמים שנקראים ביוב. או בקיצור: כל הדברים הרעים שמקושרים אל המוות, שדווקא אותם אוכלת חיפושית הזבל, נזונה מהם, מטילה בהם וקמה לחיים בהם. כלומר, במקום שהחיפושית הזאת תלך ותגווע, במקום המסמל מוות, היא קמה בו לחיים ומתקיימת בו!

הצואה הריחנית יוצאת מנקבים שנמצאים באחורי החיה, אך באורח פלא המצרים התבוננו בחיות שעושות קקי, וגילו דבר מפתיע. במקום שההפרשות שיוצאות מאיזור החלציים של החיות יהיו מסריחות, ישנה חיה אחת שמפריחה ריחות מבושמים כשהיא מסמלת את הטריטוריה שלה בצורה המסורתית: באמצעות שפכיה. החיה הזאת נקראת "זבד", וההפרשה שלה הפכה כבר בימי קדם לבושם מבוקש. עד היום למעשה חלק מהבשמים שאתם ואתן משתמשים בהם, מכילים זבד מעובד.

אבל הדבר המדהים יותר שקדמונינו גילו אפילו לא קשור לקקי. או אולי דווקא הקשר לקקי הפך את החיות האלה לאפילו יותר אלוהיות מכפי שהיו. הזבד הוא אוכל כל, וכחלק מכך הוא נוהג לאכול גם דברים שאף חיה אחרת לא מעזה לעשות זאת מפני שהטרף הזה מסוגל להתגונן באמצעות הארס שלו: נחשים מצד אחד, חרקים רעילים מצד שני. הזבד פיתח עמידות לארס, כמו שעוד כמה חיות מסריחות עשו, הבואש לדוגמה (במיתולוגיה המצרית היתה נפוצה האלה מאפדת, שהתגלמה בנמיות ובחתולי בר והגנה מפני חיות ארסיות. אז הזבד היה אחת מההתגלמויות, וגם הסמור/בואש/גירית הדבש)

אגב, לא רק אלה נחשבים לאוכלי נחשים. כל אוכלי הנחשים נחשבו מקודשים אצל המצרים: תנין, בז, צב, חתול, אנפה. כל אחד וסיבותיו הוא. הזבד, ספציפית גם בשל הקקי. דהיינו: החיפושית מנצחת את הקקי של הזבד באמצעות דימוי כדור השמש, והזבד מנצח את הנחש באמצעות דימוי הארס הממית. דהיינו, כל אופרת הביבים הזאת היא למעשה מטאפורה אחת גדולה למלחמת הטוב והרע. אתה מחרבן והקקי שלך הופך לזבל, לדשן, ומהדשן הזה בסופו של דבר צומחים פרחים ריחניים מניבי פרי, ששוב החיפושיות והחרקים יאהבו לאכול ולהפיק ממנו דבש.

לזבל היה עוד שימוש: דשן. הוא היה בשימוש החקלאים, והעובדה שהחיפושית שכנה בזבל, נתנה לחיפושיות עוד תפקיד אלוהי, היכולת להפוך את הזבל הזה ממבאיש וממית, למחיה ומדשן. ביחד עם מי שנותן את האות לגאות הנילוס המשקה את השדות, מסמל חעפי את הפריון. הדת המצרית, כמו גם הדת הכנענית היתה בשורה התחתונה דת פריון. הבעל היה האל שברצותו הפעיל את השאלטר של הגשם והשקה את השדות.

כעת, אנו שמים לב לדמיון הפונטי בין ה-זבד, חיפושית הזבל, וחיה נוספת שמאפיינת נבלות ורקבון: זבוב. מדוע? ובכן, מסתבר שאחד מהאלילים היותר משוקצים בתנ"ך הוא "בעל זבוב". אותו הבעל היה פסל כלשהוא, שעבודת האלילים היתה לחרבן עליו. הזבובים שהיו נצמדים לקקי היו מזמזמים ומחרחרים ועל פי הצלילים שהעלו, ה"אנליסטים", הכהנים היו מפרשים מי לחיים ומי למוות. משל היו אלה רשרושי העלים והמיית היונים של האוראקל היווני, רק בגרסה הכנענית והפלשתית.

כדי להגיע למקום הזה היית צריך להגיע לסביבה מסריחה מאוד. מה הפתרון? הפתרון הוא לשים בשמים. מה שנקרא בשפה התנ"כית "כחל ושרק". דהיינו, במקום של פולחן הזבובים, שולב גם בושם שקישר את הזמזום של הזבובים (והחיפושיות) עם ה"שריקה". דהיינו, בשפה התנ"כית הקול שמשמיעים החרקים ממעוף כנפיהם נקרא "שריקה".

איזבל נקראת על שם עבודת הבעל, כשאליהו נלחם בנביאי הבעל הוא שואל "המבלי אין אלהים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון?". בעל זבוב נקרא במקומות אחרים בתנ"ך גם "זבול" וגם "זבד". כשלאה יולדת את בנה זבולון היא שמחה ואומרת "זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים".

אנקדוטה קטנה על בעל זבוב ופולחן הקורבנות בבית המקדש: בפנתאון היווני היה אל בשם דאוס אפומיוס ("מבריח הזבובים"), שתפקידו היה להבריח את הזבובים בזמן הקרבת קרבנות חשובים. הרעיון שבבית המקדש למרות שהוא מלא בנבלות של חיות שחוטות עדיין לא מסתובבים זבובים התגלגל גם לבית המקדש היהודי, כפי שכתוב במסכת אבות על כמה וכמה מעשרת הניסים היומיומיים בבית המקדש: "ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא התליע בשר הקדש בירושלים מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים".

מה הרעיון הזה בא לומר? לטעמי הוא בא לומר שעבודת אלילים היא לא דבר אסור ביהדות. היא דבר אסור רק כשזה פיראטי, מחוץ למקום הנבחר. כשזה בתוכו, אז זה בסדר. בערך משהו שאומר יגאל בן נון בספרו "קיצור תולדות יהוה". למרות שהטענה שלי היא פחות להוכיח שבבית המקדש עבדו עבודה זרה, ויותר להוכיח את רעיון ה"אקסיס מונדי" שאני מדבר עליו כל הזמן בהקשר היהודי. דהיינו, הדת היא ממסד שבא "לעשות סייג לתורה", ומי שפורץ את הסייג הזה, "פורץ גדרות". מה שמחוץ לסייג אסור, מה שבתוכו מותר.

כנראה שגם מקור "קטורת הסמים" שהיו מקטירים בבית המקדש כדי שריח הנבלות השחוטות לא יציף את הבית, קשור לזבד. לטענת הרמב"ם אחד מסממני הקטורת, המור, היה "מושק". שזה כמו זבד, רק של איילים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

פולחן הבהמות

תהיתם למה הנחש לא מופיע ברשימה בויקרא י"א? כפי שתיארתי בתגובות לפוסט הקודם, ה"אנקה" מתוארת כנחש, ונקרא כך על שם ה- Ankh. ה- Ankh עצמו סימל את המלחמה הנצחית בין אל השמש לבין נחש הלילה, בין רע לאפפ, בין הורוס לסת, בין האור לחושך, מאבק שחוזר בכל יממה עם שקיעת השמש ומסתיים בנצחון הדחוק של האור עם הזריחה אך מתחדש ביום שלמחרת.

תיאור אחד של המלחמה הזאת הוא זה שכבר תיארנו בפוסט הקודם, בין הנחש לצפרדע. הפרשנים המסורתיים של התנ"ך מרבים לציין את האטימולוגיה של המילה צפרדע דווקא בתור צפר-דע, "יודעת בוקר". דהיינו, המלחמה בין הטוב לרע היא מלחמה בין צפרדע לנחש, והצפרדע יודעת מתי הבוקר ומנצחת.

לעומת זאת במקומות אחרים במדרש מתארים את הצפרדע (ובעיקר את הצפרדע שעלתה מן היאור במכות מצרים) כציפור ששרקה לצפרדעים והעלתה אותם מהיאור. כלומר צפר זה ציפור, בעלת דעה. הציפור הזה מרפררת לבז של הורוס, או לחלופין לתחות-הרמס, שהיה מלווה את המרכבה של רע (רע = אל השמש, שאחת מהתגלמויותיו היא חפרי) במשך הלילה ואם רע היה נפצע במלחמה נגד אפפ, אל הנחש, הוא היה מרפא אותו.

ההתגלמות הנוספת של תחות היתה קוף בבון, שלעיתים סימל את האל רע עצמו, ולעיתים סימל את חפי אחד מארבעת בני הורוס שהיו השומרים על הנחנטים, ומגנים על אבריהם הפנימיים. חפי, להבדיל מחעפי שהוזכר בפוסט הקודם והיה אחראי על הגאות של הנילוס. אבל טוב שאנו מזכירים אותו. חעפי היה האל הראשי של האי יב, שידוע גם כ"אי הפילים".

למה פילים? היסטוריונים מתארים את האי יב כמרכז סחר בשנהבים ואת תצורת הסלעים המעוגלים שלגדותיו כדמויי-הפילים. לטענת מקור השם יב הוא בניב המצרי שהיה נהוג באי, ושהמילה "הב" נהגתה כך, לכן גם החתים של הפיל, השיניים שלו, נקרא "השיניים של הב", שנהב.

אבל למה אתם צריכים ללכת כל כך רחוק? חעפי (אל הגאות) מתואר בחלק מהמקומות כהיפופוטם. היפופוטם הוא גם ייצוגו של סת, בעיקר בתקופה של ההיקסוס, שבה השליטים השמיים הפכו אותו לאל ראשי בשל זיהויו עם אל הסערה הכנעני, הבעל. לפני ההיקסוס סת זוהה עם אל המדבר המופיע מתוך סערה, בערך כפי שהיהודים תיארו אחר כך את יהוה. סת יוצג כחיית מדבר מסתורית ואדומה, "חית סת", בעלת אוזניים מרובעות וחוטם עקום – או בקיצור חדק. דהיינו, פיל.

הפילים המדבריים אהבו לסוך בבוץ, והקרקע שנמצאת באיזור המדבריות המזרחיים, השבר הסורי-אפריקאי, "השילד הערבו-נובי" היא קרקע שמלאה במרבצים של מתכות שנותנים לה גוון חום-אדום. זו גם הסיבה שהים האדום נקרא "אדום".

מהר מאוד נראה שקיים בלבול בין פילים, קרנפים והיפופוטמים. כולן בהמות ענק מגושמות ומפונקות שאוהבות להזיע, לטבול במים ויש להם עור עבה וניבים. כולם נקראים בשם הכולל "בהמות", המתוארות באיוב מ', והניבים שלהם הוא מה שנקרא "שן בהמות". ואגב זעה, ההיפופטמים נוהגים להפריש זעה שנותנת לעור שלהם גוון אדום-ורוד. וכך נולד המושג "פיל ורוד" שבא לתאר את חזיונות התעתועים של המדבר הידועים בשפתנו כ"פאטה מורגנה".

עכשיו מגיע הקאטץ'.

בברייתא בברכות נ"ח עמוד ב' נאמר: "הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך משנה הבריות". מדוע? כי פיל וקוף הן דמויות משונות. האם הן באמת משונות? הרי אנו רואים דימויים שלהם יום וליל. להצלתנו בא המדרש במסכת סנהדרין ק"ט עמוד א', שמספר על האנשים שחטאו בדור הפלגה: אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות: אחת אומרת "נעלה ונשב שם", ואחת אומרת "נעלה ונעבוד עבודת כוכבים", ואחת אומרת "נעלה ונעשה מלחמה".

אלה שרצו לעשות מלחמה העניש אותם אלוהים בכך שהפך אותם ל"קופין ורוחות ושדין ולילין". מה זאת אומרת? ובכן, יש מי שמפרש "לילין" כ"פילים". כלומר, העונש שאלוהים נתן להם הוא שעיוות את הצורה שלהם, והפך אותם לבריות משונות, אדם עם זנב, אדם עם חדק וכו'. נשמע מצוץ מהאצבע? ראו במסכת נידה כ"ג עמוד א', שם דנים באישה שהפילה נפל מעוות שהפרצוף שלו דומה לחיה, האם הוא נחשב בן אדם?

מעוות כמו מי? מעוות כמו פיל עם אף ארוך, כמו קוף. אבל הי, קוף?! מהו קוף, מסתבר שקוף הוא עוף דורס בעל אף מעוקל! התוספות מפרשים, "קריא וקיפופא. ג' מיני קיפוף יש. הכוס והינשוף (ויקרא יא) מתרגמינן קריא וקיפופא והתנשמת" (ואגב, יש עוף דורס לילי בשם לילית, Strix)

כלומר, גם הקוף, גם הפיל וגם העוף הדורס, הבז, מתוארים כחיות מעוותות במראן, מפמלייתם של רע והורוס או מפמלייתם של סת ואפפ. ובכל המקרים התורה הקצתה את החיות האלה כחיות טמאות האסורות במגע, ואם הן מתו אז הנוגע בנבלתם נטמא. לא יד המקרה. היהדות מתפלמסת שוב ושוב עם המיתולוגיה המצרית ועם עבודת האלילים בכלל, ומנסה לשים "סייגים" כדי לומר: הפולחן של האובייקטים הללו אסור כשהוא פיראטי ומותר רק כשהוא ממוסד. העופות הדורסים, הזוחלים המאיימים, הבהמות הגסות – הנשר, הנחש, הבהמות, שור הבר – כולם סמלים מקודשים, אבל רק כשהם חלק ממרכבתו של יהוה.

נ.ב השם של הקיפוד מוזכר שלוש פעמים בתנ"ך, פעמיים בישעיהו ופעם במיכה. בכל הפעמים שבהם הוא מוזכר הוא מתואר כחיה שחיה באזורי חורבן או אגמי מים. היות שזה לא מתאים לקיפוד, הרבה חוקרים משערים שהקיפוד המוזכר בתנ"ך הוא עוף דורס לילה בשם "קטופה מצויה". בלי קשר, בספר ויקרא י"א, רש"י מפרש לגבי ה"אנקה" שזה שם לקיפוד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

פולחן השרץ

האבולוציה לפי המקרא, ובכלל לפי מה שהיה נהוג בעידן האלילי, ולמען האמת גם כיום, הלכה לכיוון אחד: ממצב בו אתה "משריץ" למצב בו אתה "מוליד" בלבד.

הכוונה: ממצב בו כושר ההתרבות שלך גבוה במיוחד, למצב בו כושר ההתרבות שלך הוא גבוה בלבד, למצב בו כושר ההתרבות שלך הוא נמוך. וגם אז, ממצב בו אתה משריץ ולדות חצי אפויים (הווה אומר, פגית, שלב התפתחותי ירוד במחזור החיים), ונותן להם להתפתח דרך כמה וכמה שלבים עד שהם מגיעים למצב של טרום-בוגר ומקבלים את הצורה ה"אמיתית" שהיתה אמורה להיות להם מראש, למצב בו אתה מוליד ולד שהוא אפוי ב-99% וכל מה שנותר לו הוא לשתות קצת חלב, ללמוד את העולם, ולהגיע לבגרות מינית בשלב יחסית מוקדם במחזור החיים שלו.

מה שקרה הלאה פחות מעניין אותנו, וגם פחות עניין את קדמונינו: אסטרטגיות רביה מסוג K או מסוג R שגרמו לולד האדם לחזור להיות אפוי רק ב-75% ולהגיע לבגרות מינית רק במחצית חייו. נכון לאז, כשתוחלת החיים היתה כ-30 שנה…

מה שיותר מעניין אותנו הוא שחיות עתיקות יותר באבולוציה הן חיות שתעזבו דרך הרביה (זיווגית או אל-זיווגית), מה שבטוח שהיא יותר אפקטיבית משל בן האדם. היא מיידית יותר, לא לוקחת 9 חודשים, מס' הוולדות רב יותר ולא רק אחד, מס' הוולדות השורדים רב יותר, ובעיקר מס' היולדות השורדות רב יותר. לא סתם בשמות א' מתוארת הלידה האולטימטיבית כלידה של חיות, "כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". חיות לא נתקללו בקללת האשה הנצחית "בעצב תלדי בנים".

ככל שהולכים אחורה באבולוציה הסיכוי למצוא מוות בלידה הולך וקטן. גם בקרב היונקים, הסיבוכים בלידה נמוכים יחסית לאדם. המצוקה של האדם גרמה לו להסתכל בהשתאות על היצורים הסו-קולד פרימיטיביים יותר, ולהעריץ אותם. וככל שאתה יותר פרימיטיבי, אתה נערץ יותר. אבל הם לא היו מודעים כמובן לסדר הזמנים האבולוציוני. כל מה שהם היו מודעים אליו הוא רק מה שעיניהם רואות, ועיניהם ראו בעיקר דבר אחד: שרץ, שמשריץ מאות וולדות מהלכים, ומאחר שכך הרי שהוא מבורך.

בויקרא י"א התורה ממיינת שלושה סוגים של שרצים:

  1. שרץ הארץ
  2. שרץ המים
  3. שרץ העוף

מה ההבדל ביניהם? האמת, אף אחד לא יודע. ולאף אחד גם לא משנה. במסורת המיתולוגית, גם במיתולוגיה של התורה, לרוב השרצים מחליפים יכולות, וחיים במקומות לא ברורים. נחשים יכולים לעוף, תנין חי גם במים וגם בארץ. הרעיון הוא פחות איפה אתה חי, ויותר שיש לך את המאפיין הזה של "שרץ", ההשרצה. ועל כן אתה נחשב בתורה משוקץ. חוץ מהארבה כאמור, אך הוא מסיבה אחרת.

כל אחד מ-3 הסוגים יוצג על ידי חיה משוקצת אחת:

  1. שרץ הארץ: הנחש
  2. שרץ המים: הצפרדע
  3. שרץ העוף: החיפושית

בשלב זה נציין שבויקרא י"א התורה לא דואגת לפרט מיהו מה. במקרה של שרץ הארץ דווקא כן, אבל מקומו של הנחש, השרץ המשוקץ ביותר, נפקד משום מה: "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ, וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה, וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת". לא משנה למה.

מה שמשנה הוא שכל אחת מ-3 המשפחות היו נערצות על ידי התרבות המצרית. נשים בצד את החיפושיות ואת החרקים, בהם עסקנו בפוסט הקודם. הנחש והצפרדע היו שניהם התגלמויות של אלי הפריון המצרים. האוגדואד, שמיניית אלי הרמופוליס הקדומים, תוארו כנחשים (הזכרים) וצפרדעים (הנקבות). חקת, אלת הפריון המצרית היתה אשה בדמות צפרדע או בעלת ראש צפרדע. חקת היתה אשתו של חנום, אל הבריאה שיצר את בני האדם מהבוץ של הנילוס, ושלט על ה"חעפי", שפלט את המים שהציפו את הנילוס, וביחד איתם פלט אל החוף מאסות של צפרדעים.

סתם. כן משנה למה נחש נפקד מהרשימה בויקרא י"א. "וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא, י"א ל'). תרגום יונתן מתרגם "אנקה": "מינקת חיויא". חיויא כלומר נחש. כעת השאלה היא למה צריך לקרוא לנחש בשם מיוחד. התשובה טמונה בכך שהסמל המקודש למצרים היה האנך, ענח, שהיה קמע שסימל מצד אחד את שלמות מצרים ומצד שני את המפגש בין החיים למוות, או האלמוות.

למה היו צריכים קמע מיוחד שכזה? ובכן, אל הנחש במצרים נקרא אפיפוס, ומתואר כמי שבכל לילה נאבק עם חפרי אל השמש. הנצחון של האור על החושך הוא הזריחה, שהיא ההתגלמות של חפרי בשמיים. ההתגלמות שלו בארץ, היא החרפושית, החיפושית של הורוס, שכדור הזבל שהיא מגלגלת מסמל את המסע של השמש לאורך היום עד לשקיעתה, שמולידה את המאבק המתמיד בכל אשמורת בוקר.

המיתוס הזה אגב השתמר בקבלה בצורה אחרת, עם חיות אחרות. בתפקיד הגואלת ביהדות יש את איילת השחר, שמבשרת לתרנגול שהבוקר הגיע. עיינו בספרו של יהודה ליבס, "פולחן השחר".

ובעניין זה מסייע לנו תומר פרסיקו ברשימתו על הגנוסיס – הגנוסיס כחוט המקשר בין המיתוס המצרי לבין המיתוס הקבלי. הנחש סימל את החושך, את סמאל, הדמיורגוס, שנאבק מאבק נצחי בברבלו, שהנצחון שלו מסומל על ידי הזריחה. המעשה של סופיה שחדרה אל הנחש באמצעות ההתגלמות "זואי", וזרעה את זרעי הגאולה והתיקון לתאונה הקוסמית, היה אותו המעשה הסמלי של נצחון האור על החושך. כלומר, הזריחה היא מין בריאת העולם בזעיר אנפין, ובגאולה יהיה מצב שהוא לא יום ולא לילה, כלומר שמש גם בלילה, שמש נצחית (בראש צלול).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks