ב-2006 הוציאה הוצאת גורדון, את “האוניברסיטה הקטנה”, ספרון של ידע טריוויה מהסוג שאי אפשר למצוא בגוגל. כלומר, כמובן שאפשרי למצוא אותו בגוגל אבל לא בניסוח הקליל, ההומוריסטי והערוך-בצורה-מדודה שהספר הציע, אחרי הכל ויקיפדיה היא לא ספר קריאה. וזה גם מה שהפך את הספר הזה להצלחה, היתרונות שלו והעובדה שכל שוחר טריוויה שרוצה לדעת ישכיל יותר אם יקרא אותו כך ולא בתפזורת באינטרנט. אלא שאז הספר היה מתורגם וגם פרי עבודתם של שלושה אנשים שהטריוויה היא המקצוע שלהם, אנשי הבלוג-מגזין “mental floss” שחיים את התחום והוציאו את הספר כבדרך אגב, כהרחבה למה שכבר מופיע בבלוג. אבל הוצאת גורדון ספרים לא שוקטת על שמריה ומוציאה את הספר השני ב”סדרה” (עד כמה שאפשר לקרוא לזה סדרה אם הספר הראשון בעצמו נלקח מסדרה של “מנטל פלוס” כאמור) – והפעם ספר דומה שעוסק במקום בכלל המדעים, מדעי הרוח ומדעי הטבע, רק במדע שימושי. מי שאמון הפעם על הספר הוא רן לוי, כותב ומרצה פופולרי בנושא המדע הפופולרי בארץ, סוג של מישהו שטריוויה הומוריסטית היא המקצוע שלו ויכול לתת מענה לספר הראשון המצוין. למרות שלדעתי הוא שם אותו בכיס הקטן, ואני לא יודע אם זה משהו מהותי בו או פשוט כי הוא נכתב במקור בעברית עבור קוראי עברית שמרגישים שמדברים אליהם בגובה העיניים עם אותם ניואנסים קטנים של הומור שלא עוברים טוב בתרגום ברוב המקרים, כי החדות של ההומור בטקסט מסורסת בשפה אחרת. “האוניברסיטה הקטנה של המדעים” היא ספר שבולעים, ואחר כך נשארים רעבים, והנה יתרון עיקרי שיש בספר על פני אינטרנט: האינטרנט הוא כמו חנות ממתקים עבור ילד תאב, שיימאס לו מהסוכר באיזה שהוא שלב, הספר הוא כמו קופסה שסבתא קנתה לילד, רק כדי שיטרוף ויתגרה מכך שהוא רוצה עוד. נהניתי מאוד.

הסוגיה בנושא אישיותו של יוסף בן מתתיהו וצדקת דרכו בזמן המרד הגדול, בעת שחבר אל הרומאים והפך לבן חסותם, האם היה בוגד או לא, נדונה באין ספור חיבורים. הספר “הבוגד בירושלים” (הוצאת דביר, תרגום ספרו של דזמונד סיוורד) לא יחדש דבר, הוא סוקר בקצרה את שלל העמדות ומספר בשפה השווה לכל נפש את העלילה כפי שנובעת מממצאים, הנחות והצלבה בין ספריו. מי שמחפש ספר פופולרי ולא אקדמי, ספר שכתוב בעברית מודרנית ולא ארכאית, ללא הערות שוליים רחבות וללא ארשת מחקרית, מוזמן לקרוא את הספר הזה. מעבר לכך? גם הספר הזה לא מגיע למסקנה. אולם, למרות הערפול (הרי בכל זאת, הספר נקרא “הבוגד”) אני יכול לרקום איזו שהיא מסקנה מנקודות שהספר מדגיש: הרוח היהודית שאבה ממיתוסים קדומים ועוצבה על ידיהם. הקנאים ניסו להדמות למקבים שמרדו באימפריה הגדולה באותה התקופה בשם ה’ ולאחר ניצחו אותה בניגוד לכל הציפיות, הביאו עצמאות על יהודה. ואם ללכת אחורה יותר, אז הקנאים ניסו להדמות לחילות חזקיהו המלך, שכמו אצל המקבים נעזר בהתערבות שמימית שהביאה על אויבי ירושלים מפלה, והתעקש שלא להכנע להם עד שראה בתבוסתם. בתוך כך ניסו להעמיד את יוסף בן מתתיהו בתור רבשקה, שבגד בבני עמו ושירת את הצרים על ירושלים מבחינה מוראלית וטקטית. יוסף בן מתתיהו לעומתם ניסה לראות עצמו כירמיהו שניבא את מפלת ירושלים אם תמרוד, וניסה להניא את העם ממרד מפני שכניעה תעשה עימו רק טוב. בעזרת תמיכתו הוא קיבל חנינה מצבאות הצרים, וראה אמנם בחורבן עירו אך עודד את היהודים לאחר מכן, תוך דבקות במסורתו (אפשר גם לראות ביוספוס את יכניה שהמלך נשא את ראשו ושם את כסאו מעל המלכים אשר אתו). כמובן שגם בהיותו נביא הזעם הוא גם קיבל את הסמכות לכתוב את ההיסטוריה היהודית, את מגילת החורבן ואת ספר דברי הימים. בשני המקרים היהודים נתלו בנבואות, הם ידעו שיש נחמה, אבל השאלה היא את מי לקחת כמודל, את ישעיהו (זמן חזקיה) או את ירמיהו (זמן יכניה).