Lena Valaitis – Gloria

ב-1982 הפיק ג'ק ווייט הגרמני גרסת כיסוי לשיר "גלוריה" של אומברטו טוצי בביצוע הזמרת לנה ולאיטיס. ולאיטיס ייצגה בהצלחה את גרמניה שנה לפני כן באירוויזיון והגיעה למקום השני, לאחר מכן ביצעה את השיר שליווה את קמפיין המונדיאל של נבחרת מערב גרמניה. לכן השיר הזה גם הפך ללהיט. ואז הוא ראה את הפוטנציאל ונתן אותו שנה לאחר מכן לבת הטיפוחים החדשה שלו, הזמרת האמריקאית לורה ברנינגן. והשאר היסטוריה. בהמשך הפיק ווייט לבראניגן עוד כמה גרסאות כיסוי מצליחות, ועל הגל גם רכבה ההפקה שלו לזמרת פיה זדורה (בלהיטה המפורסם עם ג'רמיין ג'קסון, גם כן באותן שנים).

ואגב לורה ברנינגן וגרסאות כיסוי גרועות וחינניות אתם חייבים לעצמכם את השיר הזה, שהוא שילוב גרוע בין "Self control" לבין "I like chopin".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הכח

כשמדברים על שנות השמונים, מדברים אמנם על מהפכה אלקטרונית שהפכה את התקשורת ליותר מהירה וזמינה, ואת יכולת הייצור ליותר עממית. בהקשר המוסיקלי, המהפכה הזאת אפשרה לחברות תקליטים עצמאיות ולסצנות מקומיות להתקיים, משום שכדי להוציא לאור מוסיקה אתה כבר לא חייב מתווכים בדמות חברות התקליטים הגדולות, ומספיקה לך הרשת החברתית שבנית לעצמך בכדי להזין את עצמה בחומרים מבלי להיות תלויה באינטרסים ובגחמות של קברניטי התעשיה.

אבל בהקשר הגרמני מדברים על היסטוריה רחוקה הרבה יותר. לאחר מלחמת העולם השניה, גרמניה הכבושה חולקה בין בעלות הברית שקבעו ביניהן אזורי שליטה. דרום-מזרח גרמניה הופקד בידי ארה"ב, דרום מערב בידי צרפת וצפון מערב בידי בריטניה. גם ברלין, כעיר מדינה המובלעת בשטח השליטה של ברה"מ, ששימשה בעבר כבירת גרמניה, חולקה לארבעה. בפועל, בשל היותה מובלעת ושטח כבוש, ברלין היתה מנותקת מההוויה המערב-גרמנית, כך שאילולא מאמצים מכוונים היה ניתן לראות בה כמי שהולכת ויורדת מגדולתה. כבירת גרמניה המערבית, שנוצרה מאיחוד שלושת איזורי השליטה "המערביים", נבחרה עיר שנמצאת במערב. בון זכתה בסופו של דבר בתואר, למרות שפרנקפורט כמושב המפקדה האמריקאית וכעיר-מדינה נחשבת בפני עצמה בעבר, היתה המועדפת. אילולא לחצים פוליטיים שכללו לא מעט שוחד ואמוציות, פרנקפורט היתה הופכת לבירה, אבל כדי לקבוע עובדה ולא לתת לפרנקפורט עליונות על פני ברלין למקרה של איחוד עתידי של גרמניה, היא הודרה. כבר בימים אלה התפתחה היריבות הסמויה בין שתי הערים על הבכורה.

גרמניה היתה נתונה בטראומה הן מבחינה מוראלית והן מבחינה כלכלית [1]. בעלות הברית הכינו תוכנית הבראה לאירופה עם דגש על שיקום גרמניה, כשמאחורי הקלעים נעשה כל מאמץ כדי לדכא את המורשת הנאצית ולהשריש את ערכי הדמוקרטיה (ולבער את הקומוניזם). במסגרת זו השתלטו בעלות הברית על כלי התקשורת, וקבעו הלכה למעשה מי ישדר, את מה ואיפה – וכך התחיל למעשה תהליך ארוך של "אמריקניזציה", לאו דווקא במובן של ארה"ב, אלא יותר של השרשת ערכים ואייקונים תרבותיים של אותן בעלות הברית במרחב הגרמני, שבמסגרת חיפוש הזהות או אם תרצו "חרושת התרבות", היה כר פורה לאימוץ אותה התרבות. האנגלית הפכה להיות לינגואה-פרנקה באיזורי השליטה המערביים (בין השאר מפני שהצרפתית הפסידה לה), ובחלק מהמקרים גרמניה הפכה להיות מרכז התרחשות רציני לפחות כמו במרכזים ה"מערביים" המבוססים בבריטניה, ארה"ב וצרפת – בין אם מדובר בג'אז, ברוקנ'רול, במוסיקה הפסיכדלית וכמובן ברוק המתקדם (או במהדורה הגרמנית שלו, הקראוט רוק).

האמריקניזציה התבטאה גם במישור הכלכלי, פרנקפורט הפכה למקום מושבו של הדויטשה בנק, ומאוחר יותר לבירה הפיננסית של גרמניה ואירופה הקונטיננטלית בכלל, ומאחר שבעולם העסקים האנגלית התבססה גם כן, הרי שגם מהבחינה הזאת ההשפעה האמריקאית היתה חזקה. וכך בעצם ההגיון מספר שאם ההתרחשות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית נמצאים בעיר הזו, ביחד עם העובדה שהנוכחות האמריקאית ממשיכה להתבסס בה, הרי שמתבקש שאם משהו יקרה, אז שם.

ההפצצות של בעלות הברית הרסו את מרכזי הערים הגדולות. פרנקפורט נפגעה במיוחד, גם בנפש וגם ברכוש. העיר העתיקה שלה נחרבה כמעט כולה. השיקום של העיר ספציפית כלל בינוי מסיבי בסטנדרטים מודרניים, ונתן בעתיד לפרנקפורט קו רקיע שמזכיר את ניו יורק בגורדי השחקים שלו.

בשנות השבעים התבססה תרבות המועדונים, וב-1978 פרנקפורט ביקשה גם לעצמה "סטודיו 54" משלה שנפתח בדמות ה"דוריאן גריי". מינכן, שהיתה ה"בירה" השניה של איזור ההשפעה האמריקאי אמנם הפכה לבירת דיסקו (ע"ע ג'ורג'יו מורודר, סילבר קונקשן), אבל גם פרנקפורט. בין השאר פעלו שם להקות כגון בוני אם, ערבסק וסופר-מקס.

הצעד החשוב ביותר לכיוון הסאונד של פרנקפורט קרה ב-1983. סרטי ההיפ-הופ הראשונים שיצאו בארה"ב כגון "Beat Street" ו-"Wild Style" החלו להגיע לאירופה, והציתו את שגעון הברייקדאנס [2]. במקביל הם גם הביאו בפעם הראשונה אל המיינסטרים את המוסיקה האלקטרונית. כלומר, גם לפני כן עשו סינתפופ ואיטלו-דיסקו, אבל אם לפני כן הדברים האלה נחשבו "לבנים" ו"שוליים" (כלומר, צ'יזיים או אוונגארדיים), הרי שמעתה מוסיקת ריקודים "שחורה" נחשבה כאלקטרונית. אם מי שביקש לעשות מוסיקת ריקודים "שחורה" עשה עד אז דיסקו "חשמלי", הרי שמאותו הרגע הסינתיסייזר נכנס לאופנה.

בהערת אגב, מעניין האימפקט של הסרטים הללו במזרח גרמניה. הסרטים אושרו להקרנה למרות שהיו מערביים, בעיקר כדי להראות את חוליי התרבות המערבית. בפועל, הם עוררו תרבות נגד שלמה. במערב גרמניה, במקביל, ההיפ-הופ הפך לכלי ביטוי של בני המהגרים (Gastarbeiter), שהשתמשו בו ככלי מחאה בסגנון השימוש של השחורים בארה"ב במוסיקה.

חיש מהר המוסיקה גם מצאה בית חם בסצנת המועדונים של פרנקפורט. ב-1983 קם מועדון בשם "Funkadelic" שהפך למקום המועדף על החיילים האמריקאים ששירתו בבסיסים הסמוכים לפרנקפורט. הם, ובחלק מהמקרים גם התקליטנים שלהם שבאו במיוחד מארה"ב, כמו גם צוותי האירוח והברמנים, הפכו את המועדון הזה ודומיו לאמריקאים ממש. בברלין התפרסם מועדון נוסף בשם "La Belle" דווקא בנסיבות אחרות, ב-1986 עמדה לוב מאחורי פיגוע שכוון כנגד החיילים הללו, שבעקבותיו הפציץ הצבא האמריקאי את בנגזי – אך הוא ודומיו היוו את מרכז הסצנה החדשה, שכיום מכנים כ- G.I Disco. אוסף ברוח זו יצא לפני כמה שנים, מלווה בתערוכה שמציגה מעת לעת.

כאמור, פרנקפורט היתה אחד ממוקדי מהפכת ההיפ-הופ, וכמה מהשמות שניתן לציין בהקשר הזה כוללים את: DJ T, שמאוחר יותר הקים את מגזין ה- Groove, ובשנות האלפיים את הלייבל Get Physical – בשנות השמונים הוא היה רקדן ברייקדאנס מפורסם, ומאוחר יותר תקליטן היפ-הופ בולט (מאוחר יותר כמובן טכנו, והרבה. היה רזידנט במועדון Music Hall). כמו כן, Moses P., אמן הדגל הראשון של מונצינג ואנצילוטי, שהוציא בשנותיו הראשונות כמה להיטי היפ-הופ מוקדמים באנגלית, ובשנות התשעים עבר לעשות מוסיקה בגרמנית עם ההרכב שלו "Rödelheim Hartreim Projekt". את מוזס פי הפיק באותה התקופה ריקו ספארקס, שהיה בן לוויתם של מונצינג ואנצילוטי וכשהם חיפשו ראפר שיבצע בעבורם במקום הסמפלים שלא היה להם רשיון להשתמש בהם, הוא שידך להם חייל שפגש ונודע מאוחר יותר בשם הבמה Turbo B.

שם נוסף הוא אכים פולקר, הקים ב-1984 את חברת התקליטים הבולטת הראשונה של ה"סאונד אוף פרנקפורט", Westside Records, שנתנה את הבמה הראשונה ללהקות של Talla 2XLC ולההפקות הראשונות של מיכאל מונצינג. ב-1988 עמד מאחורי להיט שסימפל את פליטווד מק, Oh Well, ביחד עם פולקר ברבר שניגן וכתב בזמנו למילי ונילי – עוד הרכב עם צליל היפ-הופי. הנגיעה שלו לאופרה היתה בהפקה נוספת שלו לזמרת בשם דבורה ששון. את שתי האהבות – אופרה והיפ-הופ, הוא שילב ב-1996 בפרוייקט שנקרא Rapsody, ואירח אמנים רבי דרג כוורן ג'י, אל אל קול ג'יי, אקזיביט וכו'. קטע מפורסם ממנו היה הסינגל "Prince Igor".

טרנס טרנט ד'ארבי, שב-1984 עוד נקרא דארבי בלי הסימן, התחיל את דרכו באולפנים של פרנק פאריאן בהרכב אלקטרו-פאנק בשם The Touch. אחרי ההצלחה של אלבום הסולו שלו פאריאן הוציא את אלבומה היחיד של הלהקה מחדש תחת השם Early Works מן הסתם כדי לעשות עוד קצת ג'ובות. ד'ארבי שירת בבסיס סמוך לפרנקפורט בתחילת שנות השמונים, אבל בשלב כלשהוא נשר מהשירות. עד לאלבום הסולו שלו ב-1986, שהוציא לאחר שקיבל חוזה בבריטניה, היה שותף להפקות בפרנקפורט.

סידני יאנגבלאד, עוד חייל לשעבר שלאחר השחרור השתקע בגרמניה. בסוף שנות השמונים שיתף פעולה עם מפיק מקומי בשם קלאוס זונדל (ועוד אחד בשם מרכוס שטאב שלמרות שהוא בא מאותה עיר של מייק שטאב וחולק את אותו שם משפחה, הם כנראה לא קשורים. על אף שמתבלבלים ביניהם). זונדל עקר באותה התקופה לאיביזה וקבע שם את מקומו, כדי להפוך ב-1993 לאחד מחלוצי ז'אנר הניו אייג' האלקטרוני במקביל לדיפ-פורסט ולאניגמה, כשעמד מאחורי B-Tribe. מעניין לציין שמאחורי אניגמה עמד מפיק נוסף מפרנקפורט שהפיק בעבר, כמו זונדל, את להקת הסינתפופ Hubert Kah, הלא הוא מישל קרטו. זונדל ושטאב עמדו ב-1995 מאחורי הרכב ניו אייג' מפורסם נוסף, שהרים על נס את המוסיקה של האינדיאנים מאמריקה, Sacred Spirit.

ראפרים נוספים שהצליחו ביורודאנס והתחילו את דרכם כחיילים אמריקאים הם רבים, ובהם ניתן למנות חוץ מאת Turbo B, גם את טוני דוסון האריסון הידוע בשמו Captain Hollywood (שהחל את דרכו כרקדן הברייקדאנס הראשון להופיע בפריים טיים בגרמניה, הוא הופיע עם תלבושת של מלח). Jay Supreme מקאלצ'ר ביט, B.G The Prince Of Rap, ליין מקריי מלה בוש (עוד הרכב של פרנק פאריאן) וגם רוברט היינס שעשה בפועל את הראפ להרכב, וגם היה הראפר של Le Click, פרנקי ג'י (קפטן ג'ק) שגם עושה את הראפ עבור Oh Well לעיל (קליפ), וכמובן הראפר Deskee, שהיה הראשון להוציא להיט היפ-האוס שמקורו מגרמניה ולהצליח במצעד האמריקאי – במקור בהפקה משותפת של היינץ פלבר, התקליטן שייסד את התוכנית Clubnight של טורסטן פנסלאו (ועמד גם מאחורי ההפקות הראשונות של B.G The Prince Of Rap), מפרנקפורט ושל ווסטבאם מברלין. Deskee היה מהריליסים הראשונים של לייבל שלם, לייבל-בת של חנות התקליטים Boy Records שהתמקד בהיפ-האוס ונקרא BlackOut.

רבים מהראפרים הללו הוציאו את הקטעים שלהם בחברת התקליטים Logic של מונצינג ואנצילוטי. החל מ-1988 (אז הוציא Moses P) ועד ל-1993, אז הוציאו Le Click ו- Real Mccoy. ואגב ההרכב הזה, O-Jay, המפיק-ראפר מאחורי ההרכב, נחשב גם הוא חלוץ היפ-הופ שהפיק ב-1987 את ההרכב Masterplan ועמד מאחורי מגזין ההיפ-הופ הגרמני הראשון Fresh Beat Magazine.

מונצינג ואנצילוטי השתעשעו ב-1989 במאש-אפים והפיקו קטע שסימפל את ג'וסלין בראון, הראפר Chill Rob G ומנטרוניקס, תחת השם The Power Jam. מאחר שלא היו להם הזכויות מחוץ לגרמניה להשתמש בסמפלים הללו הם היו צריכים להקליט מחדש את קטעי השירה והראפ, ובצר להם כאמור חיפשו ראפר וזמרת. ריקו ספארקס שידך להם את טורבו בי. צ'ילי רוב ג'י לא היה מרוצה מזה שהוא לא יכול להוציא את הסמפל שלו בארה"ב, אבל זה מה יש בתעשיית המוסיקה. מונצינג ואנצילוטי החליטו לעשות לעצמם רי-בראנדינג, ולקרוא לעצמם בשמות אנגלופוניים (הם לא האמינו שאמריקאים יאמינו שגרמנים עושים היפ-הופ), ואת שם ההרכב שינו למשהו שמתגלגל על הלשון טוב יותר. כך נולד ההרכב Snap! (על שם ציטוט בשיר, שהיה גם בשימוש באותה התקופה בכמה להיטי היפ-הופ, Oh Snap), שכבש את המצעדים בבריטניה (מקום 1), בארה"ב (מקום 2) ובעולם ונחשב שם בדיעבד לקטע המזוהה ביותר עם היורודאנס. (עוד על סנאפ ניתן לקרוא כאן)

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

בעל החלומות

ב-6 בנובמבר 1993 חזר טורסטן פנסלאו ממסע מתיש של קידום מכירות בארה"ב, ונרדם על ההגה. הוא נהרג במקום, על אף שחברתו לחיים יצאה ללא פגע. היה זה רגע השיא של הקריירה שלו בפרט ושל הסצנה של פרנקפורט בכלל, ובזה הרגע איבד עולם הדאנס את אחד מהמפיקים החלוציים ביותר בתחומו ואת אחד משגרירי המדיה המשפיעים ביותר שהיו לו מאז ומעולם. הסצנה תמצא לעצמה גיבורים חדשים, אבל במבט לאחור לא תתאושש לעולם. לא כי היא ספגה מכה קשה מנשוא, היא נשאה את המכה הזאת והמשיכה להכות גלים. אבל מרגע שהאדווקט הגדול ביותר של הצליל של פרנקפורט הלך לעולמו, ומי שהכניס את הצליל למרכז של המרכז של הזרם המרכזי, לא יהיה מי שימלא את מקומו.

בתוך זמן קצר יחסית, עניין של שנתיים, הצליל של היורודאנס (לצורך העניין, החזית של המוסיקה האלקטרונית במוסיקת הפופ) ישתנה מהקצה אל הקצה. הראפר והזמרת שהתרגלתם לשמוע ב"קופסת הלהיטים", יפנו את מקומם להפי הארדקור וה- Tekkno של ברלין וליורו-טראנס של המבורג (שמושפע מהפרוגרסיב האוס). הלייבלים הגדולים של פרנקפורט נחלשו, חלקם יפשטו רגל בכלל או יעברו דירה למקום שבו "הכל קורה באמת" (ברלין). הסצנה של פרנקפורט החלה לרדת מגדולתה מרגע זה ועד שב-1998 ייסגר המועדון Omen, סוון ואת' יעביר את מרכז הכובד שלו לאיביזה, ה- Dorian Gray ייסגר ב-2000, מה שיקום במקומו יהיה נישתי, אזוטרי ומינורי. ברלין תהפוך להיות מרכז ההתרחשות המועדוני, והמבורג תהפוך להיות מרכז ההתרחשות הפופי. פרנקפורט אולי לא מתה, היא בכל זאת נותרה באותו מקום גיאו-פוליטי שלה, אבל בתחום התרבותי, עם דגש על מוסיקת הדאנס, כבר לא נוכל לומר על משהו שהוא ייחודי לה.

אבל ככה זה, דברים באים והולכים. יהיה רומנטי מאוד לומר שהכל קרה כשפנסלאו נהרג, ואנחנו נלך עם הקו הזה. אפשר לפנטז עד מחר במחשבה איך היה נשמע הדאנס אילולא המוות שלו, לאיפה הוא היה מגיע בעולם שבו המצעד של הדי ג'יי מגזין נותן את הטון. פול ואן דייק עשה על זה הרי קריירה. בהערכה זהירה אני סובר, לפי איפה שהרוח הלכה בסוף שנות התשעים, שהסגנון של פנסלאו היה מקדים את ההשתלטות של הפרוגרסיב טראנס בכמה שנים, וכנראה שהוא היה הופך להיות סוג של טיאסטו. אנחנו התרגלנו לשמוע על "אומת הדאנס" כשהיא היתה מבוססת על מועדוני-על ומפומפמת ב-BBC. כשאיביזה היתה נחשבת יעד תיירותי, והמסיבות הכי שוות בעולם היו נמשכות עד 14:00 בצהרים. אבל כל מה שחשבנו שקורה ב-2000 בלונדון, קרה בפרנקפורט ב-1992. אז, פשוט, הבאזז היה יותר מנוון. ומי שניצח באותה התקופה על העניינים היו שניים – האחד, עסקנו בו בפוסט הקודם, סוון ואת', והשני היה טורסטן פנסלאו.

פנסלאו נולד אמנם בבוואריה אבל ב-1981 הגיע לדרמשטט לצורך לימודים. הוא נשאר שם, בין השאר מפני שתפס את העמדה במועדון Lopo's Werkstatt. אל הדוריאן גריי הוא עבר רק ב-1988, המועדונים הגדולים של פרנקפורט (שבעבור דרמשטט היא בערך כמו התל אביב של ראשל"צ) היו התחנה הבאה של התקליטנים הגדולים במועדונים הפרבריים יותר, וכמו שאתם מבינים רבים מהתקליטנים הגדולים של פרנקפורט למעשה בנו את עצמם בערים הקטנות של הסן או של הערים הקרובות אליה. מייק שטאב, לדוגמה, הגיע בכלל מבוואריה, אשפנבורג והמשיך להיות שם גם במקביל לפעילותו בפרנקפורט. גם טילמן אורמאכר, חברו ל- Mysterious Art פעל מחוץ לפרנקפורט, במיינץ (שסמוכה למעשה לבירת הסן, ויסבאדן). אגב, את מקומו של פנסלאו ב"לופו" ירש DJ Wag, שותף נוסף של שטאב ב- Myserious Art.

סגנון התקלוט של פנסלאו התאפיין בריבוי שימוש באקפלות. הוא היה "מחמם" את האווירה ומתכתב עם הקהל שלו באמצעות "ג'ינגלים" שכאלה, והיה הופך את ה"כניסה" לסטים שלו למוסיקה בפני עצמה. הרבה מהקטעים שלו כללו סמפלים שכאלה, והסגנון הזה התחבר באופן טבעי לתחנה הבאה שלו הגשה ברדיו. במאי 1990 הוצע לו להגיש את תוכנית הטכנו ב"רשת ג'" המקומית, HR3. התוכנית נקראה Clubnight, שודרה במוצ"ש בין 21:00 ל-24:00 והיתה למעשה התוכנית הראשונה ברדיו ארצי שהוקדשה לז'אנר הזה. חודש לאחר מכן, אגב, השיקה התחנה המקבילה מריינלנד-פפאלץ RPR1, תוכנית משלה בשם Maximal, שהגיש טילמן אורמאכר.

התוכנית הפכה חיש מהר לבמה עבור הסצנה הרוחשת בפרנקפורט, בהעדרו של פנסלאו הגיש את התוכנית סוון ואת' ומדי פעם התוכנית שודרה ישירות מהדוריאן גריי, כשאת כס המגיש ממלאים מדי פעם שלל התקליטנים המובילים בסצנה (או תקליטנים אורחים מחו"ל, לעיתים). בשיאה, היו לה חצי מיליון מאזינים, והיא שרדה 24 שנה בתחנות שונות מבית תאגיד השידור של הסן (HR).

סגנון התקלוט המדובר של פנסלאו הפך במהרה גם לקטעים מוקלטים, בעידוד של חברו של פנסלאו, ינס צימרמן. השניים יצרו ב-1988 מאש-אפ עם נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג, שהופץ בידי ZYX והפך במהרה ללהיט אנדרגראונד. 50,000 עותקים נמכרו ממנו. הקטע הזה הביא לרומן ארוך של פנסלאו עם ZYX ומאוחר יותר הוא הפך להיות מפיק הבית של חברת התקליטים Dance Pool שהוקמה ב-1989 כשלוחת הדאנס של סוני (אני מנחש, דרך הקשרים עם Mysterious Art שהיו הלהיט הגדול הקודם של הלייבל).

הריליסים של השניים ב-ZYX, ומאוחר יותר גם עם הצלע השלישית שהצטרף אליהם, כותב השירים והסולן נוזי קצמן, נחשבים כיום כאבן הפינה של ז'אנר הטראנס. סביר להניח שהקטע הראשון ששווק ככזה הוא Alone שלהם כ- Abfahrt. הקטע הזה הביא את פנסלאו להבנה שהוא צריך לפתוח גם חברת תקליטים משלו, ב-1989 הוא פתח אולפן הקלטות משלו בשם paraDOX והחל להוציא בחברת תקליטים שנקראה על גם היא Abfahrt בהתחלה קטעים שלו בלבד, ומאוחר יותר גם קטעים של אמנים אחרים שהקליטו אצלו באולפן. ZYX סייעה בהפצה.

חבר האמנים הזה הפך מאוחר יותר גם לבסיס ההפקה של שלל הרכביו של פנסלאו, שהחזית שלו היתה ההרכב Culture Beat. כלומר, ברוב המקרים ידי ימינו של פנסלאו היו אותם אמנים שברבות הימים יהיו אנונימיים, והוא קיבל את הקרדיט כי כלי הנגינה וההכוונה המקצועית היו שלו. ינס צימרמן, אגב, שעד 1991 היה אותו יד ימין בשלל הרכבים (הבולט בהם מלבד קאלצ'ר ביט, ו- Abfahrt הוא Tyrell Corp.), נטש את פנסלאו על הרקע הזה – הוא לא אהב את האנונימיות שלו, שעל חשבונה פנסלאו קוצר את התהילה. אבל גם לו היה תחליף. פיטר צווייר ואלכסנדר אברהם, לדוגמה, ששיתפו עם פנסלאו פעולה גם תחת השמות Klangwerk ו-LDC.

נוזי קצמן נטש את קאלצ'ר ביט לכמה שבועות בשל אותה הסיבה, וחזר. אך מאחר שהוא תפקד פחות כיד ימין של פנסלאו אלא בעיקר ככותב שירים ודיירקטור, התרומה שלו מההיבט ההפקתי פחות ניכרת. קצמן החזיק במקביל קריירה כחלק מהרכב הפקה בשם DMP, שבדיוק באותה התקופה התפרסם בעיקר עם הלהיט More & More של קפטן הוליווד פרוג'קט ששהה 3 שבועות בראש המצעד הגרמני. בית ההפקה הצליח באותה התקופה גם עם הרכבים כגון Loft, Intrmission ועוד. קצמן עצמו כתב עבור אמנים רבים ומצליחים שירים, ובהם ניתן למנות את ג'ם אנד ספון, די ג'יי בובו, סקוטר וכו'.

בכל אופן, ההרכבים הללו ועוד רבים אחרים שפנסלאו היה מעורב בהם, היו להיטי מועדונים מקומיים בגרמניה, כשחלק מהם גם התבטא במכירות והצליח במצעדים. אבל ההצלחות היו מינוריות ולפנסלאו היה חזון להגיע גבוה יותר. ב-1993 זה הצליח, תחת שרביטה של Dance Pool. הלהיט "Mr Vain" שבר את השיא של הצלחות היורודאנס הקודמות, הן מבית והן מחוץ. ברמה המקומית, הוא שחזר הצלחות של הרכבים כגון u96 וסנאפ, כששהה במקום הראשון במצעד 9 שבועות (u96 היו 13), ומכר 750,000 עותקים. ברמה הבינלאומית הוא הגיע למקום ראשון בעוד 12 מדינות, כולל ארבעה שבועות בראש המצעד הבריטי (סנאפ שהו שם 6 שבועות). במצעד האמריקאי הם הגיעו למקום ה-17 (סנאפ הגיעו למקומות ה-2 וה-5). בנקודת זמן מסויימת ההרכב היה האקט הגרמני הנמכר ביותר מחוץ לגרמניה. הכל נראה ורוד. פנסלאו הגשים את חלומו והשיג להיט בינלאומי.

כאמור, בשיא ההצלחה, עם צאת הסינגל השני מהאלבום של קאלצ'ר ביט, במקביל להצלחתה של קים סנדרס שהיתה בת-טיפוחים נוספת שלו, ובהשקת הקמפיין האמריקאי של ההרכב, נספה פנסלאו. הוא לא זכה לראות את עצמו זוכה בפרס מפיק השנה 1993, והחגיגה הגדולה של קאלצ'ר ביט הפכה להיות טקס זכרון למפיק הראשי שלה. פרנק, אחיו הצעיר ומי שירש את אימפריית הדאנס שלו, קיבל בשמו את הפרס על במת ה- Echo. הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה וסדרת החלטות ניהוליות שגויות קברה את קאלצ'ר ביט. הלהקה שרדה בקושי הצלחה של אלבום אחד, וחלפה מהעולם (כעבור עוד אחד). כאן ניתן לקרוא עוד על הסיפור שלה.

מלבד נוזי קצמן שגם ככה היה אאוטסיידר, מפני שביום-יום היה שותף לצוות הפקה אחר, אף אחד מבני לוויתו של פנסלאו לא נותר משפיע, או מפורסם. ההפקות המאוחרות של קאלצ'ר ביט יצאו כבר מתחת ידיהם של אנשי ה"חבורה", כך שלדוגמה את ההרכב בוקה שייד (שבזמנו הפיק את קאלצ'ר ביט תחת השם Perky Park) לא ניתן לכלול בתור הצלחה שקשורה בצורה זו או אחרת לפנסלאו. בסך הכל הסיפור הזה עצוב לא מפני שתהילת עולם חלפה לה באופן פתאומי שכזה, אלא כאמור, כי מסתבר שהסצנה של פרנקפורט לא התאוששה ממותו של פנסלאו. הצל של האיש עצמו היה גדול בהרבה ממה שהיה נראה.

 

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

ארלקינו

סוון ואת' נולד, כאמור, למשפחה בוהמיינית. אורח החיים הראוותני, הווי הבליינות ותדמית המשוגע באופן כללי, לא היו זרים לו מעולם. בגיל 17 (כלומר, ב-1980) נסע ל"טרק" באיביזה ואת הרוח הבליארית החליט לאמץ גם בהמשך חייו – כתקליטן, כאוהב מוסיקה וכבליין. הוא מציין את די ג'יי אלפרדו כמי שגרם לו לרצות להיות די ג'יי, כשיחזור משם. אבל יותר משהביקור באיביזה היה מכונן עבורו, ביקור אחר, כ-10 שנים מאוחר יותר, היה משמעותי.

בעונת 1990-1991 נסע ואת' לגואה. הביקור הזה לא השפיע עליו רק ברמה הרוחנית והבריאותית, אלא בעיקר ברמה המוסיקלית. כשמדובר על הרמה הרוחנית, ואת' החל לתרגל את האיורוודה, ובמסגרת זו חדל להשתמש בסמים (למרות שלא חדל לעשן). לטענתו גם היותו איש משפחה עזרה לו בהחלטה (בתו הבכורה נולדה באותה התקופה), אך המגמה הזאת אפיינה לא מעט אנשים מהסצנה בפרנקפורט שדגלו במה שהיינו מכנים היום "סטרייט אדג'". לא באופן מוצהר, אמנם, אבל לא פעם הם התבטאו בעד מין בטוח, נגד שימוש בסמים קשים, נגד גזענות, בעד אקולוגיה וכו' [1].

הדוגמאות הכי טובות שניתן לציין הן האוסף "No more Ugly Germans", אוסף פרזנטציה של חברת התקליטים Dance Pool שהורכב כולו מקטעים של מיטב האמנים מהסצנה של פרנקפורט בנושאים אנטי גזעניים. סינגל היורודאנס "Love Message" אמנם לא קשור לסצנה בפרנקפורט אבל משקף את רוח התקופה.

מבחינה מוסיקלית, אם עד אז ואת' היה אדווקט של אסיד האוס, וההשפעות שלו היו בעיקר ממוסיקת פופ (הוא "עשה מוסיקה לאיביזה"), לאחר שחזר מגואה הוא הפך ליותר ויותר טראנסי, פסיכדלי ו"עמוק" ("עשה מוסיקה לגואה"). מאז הוא חזר לגואה כמעט בכל שנה, לטענתו, "בכדי למלא את עצמו באנרגיה שפרק מאוחר יותר בפרנקפורט". המוסיקה שהוא יצר וניגן באותה התקופה ניסתה להעביר את אותה האנרגיה שבה הוא נתקל בגואה [2], והדבר ניכר באופן מיידי בשני ריליסים שלו – רמיקס מפורסם לסינגל הבכורה שלו בלייבל Eye Q שנקרא "בחזרה מגואה", והקטע הפותח את אלבום הבכורה שלו "Ritual Of Life", שכלל מוטיבים הודיים רבים.

הסצנה בגואה היתה דומה לסצנה בפרנקפורט אבל שונה. השוני הזה היה כנראה בעובדה שגואה היתה מעבדה מנותקת בעוד שפרנקפורט היתה באותה העת במרכז ההתרחשות המוסיקלית. המוסיקה שניגנו בגואה לפחות מאמצע שנות השמונים היתה אלקטרונית עם נטיה לאגרסיביות וכמה שיותר רחוק מהמיינסטרים. מאוד דומה למה שהתרחש באותה התקופה במסיבות של Talla 2XLC, אבל קיצוני יותר מזה. בפרנקפורט התבססו על רמיקסים והפקות מקור, בגואה התבססו על עריכות מחודשות. בפרנקפורט ניגנו מויניל, בגואה בקסטות. ההיצע בפרנקפורט היה אדיר, החנויות וחברות התקליטים סיפקו את המוסיקה ישירות לתקליטנים. בגואה המוסיקה היתה מגיעה בטפטופים, באמצעות תיירים מזדמנים. המוסיקה הגיעה בעיקר ממרכז אירופה, כך שהמקורות היו משותפים (אנקדוטה שואת' מציין היא, שהוא הופתע לגלות שכולם בגואה מכירים את כל הקטעים של הלהקות שלו מ-1986), אבל ההיצע היה אקראי ביותר ולכן גם אקלקטי ביותר. כלומר, התקליטנים בגואה לא בחלו באיטלו דיסקו לדוגמה, כל עוד ניתן להאט אותו ולהוסיף לו אפקטים שיעטו על זה הילה פסיכדלית יותר – הבליינים טענו שזה הופך את המוסיקה לנשמעת יותר טוב. תחת סמים, כמובן.

ב-1988, כאמור, פתח ואת' ביחד עם מונצינג ומתיאס מרטינזון את מועדון ה- Omen, שהיה המועדון הראשון בגרמניה שהוקדש כולו למוסיקת ההאוס והטכנו. מרטינזון ושותפיו של ואת' ל-OFF הקימו במקביל את חברת התקליטים Logic, שקשרה קשרי עסקים עם BMG, וכך התמסד ואת' לראשונה. במקביל להצלחת המועדון, התחזק גם מעמדו של ז'אנר הטכנו. הדבר קשור בעקיפין גם למקומה של ברלין, הפוליטי והמוסיקלי – חומת ברלין נפלה ב-1989, מזרח ברלין שלאורך השנים התרוקנה מיושביה והפכה לאיזור מבוצר, שומם ואפור. את החלל הזה תפסה מוסיקת הטכנו, שליוותה את הליך הג'נטריפיקציה שעבר האיזור. מזרח ברלין היתה בהתחלה מעוז של סקוואטים ורייבים, ומאוחר יותר הפכה לאיזור בילוי אופנתי.

במקביל, המנהיגים המוסיקליים של המהפכה בראשות תקליטנים כגון ווסטבאם, Tanith, ד"ר מוטה וכו' עשו פופולריזציה לז'אנר, וארגנו אירועים המוניים כגון הלאב פארייד והמיידיי. טכנו הפך דבר נחשב, והמרוויח העיקרי, מן ההפקר, בצירוף עם מקומו בלב ליבה של תעשיית המוסיקה, כשחבריו להרכב (OFF, תחת השם Snap!) מניבים באותה התקופה את הלהיט הטראנס-אטלנטי "The Power" – הוא ואת'. ב-1990 נחשב ואת' לכוכב פופ של ממש. לבד מהעובדה שהוא היה התקליטן הראשון שמחזיק בבעלותו מועדון, הוא היה גם התקליטן הראשון שנחשב למה שהיום מכנים תקליטן-על, כלומר מותג.

ואת' היה פרסונה, צבעוני ואקסטרווגנטי. אנשים באו לשמוע אותו כי הם באים ל"הופעה" שלו. אם נשווה את הכריזמה שלו לזו של דני רמפלינג, נניח, שעמד באותה התקופה שלוש שנים בראש מצעד התקליטנים של הדי ג'יי מגזין, נבין שאין מקום להשוואה. אפילו פול אוקנפולד, שהפך בסוף שנות התשעים למותג, לא נראה כך גם בשיאו. אולי טיאסטו התקרב לכך, במעמד שלו ככוכב פופ. ככל הנראה, הפרסונה של פרנקי וויילד מהסרט "It's All Gone Pete Tong" הושפעה מזו של ואת'.

ב-1991 הקים ואת' את הלייבל Eye Q, שמהר מאוד התפתח לעוד שתי זרועות. האחת Harthouse שהתמקדה באסיד טכנו, כשהיא משאירה את הטראנס ל- Eye Q, והשניה Recycle Or Die שהתמקדה בצד האקספרימנטלי יותר. שני הלייבלים Eye Q / Harthouse הפכו מהר מאוד ליצרני קלאסיקות מיידיות, כשכל השמות המובילים בטכנו הגרמני מתרכזים שם – גם מברלין (Energy 52, שבסוף שנות התשעים התפרסמו עם "Cafe Del Mar", הוציאו את הקטע אצל ואת' במקור) ונורדריין-וסטפליה (Hardfloor) הרחוקות.

בפוסט הבא אכתוב על הלייבלים הללו בהרחבה, וכאן אציין בקטנה כדי להדגים את כוחו של המותג סוון ואת', שב-1993 הוא הצליח רק באמצעות שמו להביא קטע אמביינט מאלבום הבכורה שלו ל-40 הגדולים במצעד הגרמני, את L'esperanza, הישג שאף קטע מהלייבל שלו לא הצליח לשחזר (על אף שכמה רמיקסים של הארדפלור עשו דברים דומים). האלבום עצמו, "Accident In Paradise" נחשב עד היום כאחד מאלבומי הדאנס הגדולים ביותר.

 

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

אות משמיים

הלהיט הגדול הראשון של הסאונד של פרנקפורט היה כאמור "Electrica Salsa" של להקת OFF. נדייק אם נאמר שזה היה הלהיט השני הגדול, מפני שבדיוק באותה התקופה צעד עוד קטע מאותו בית היוצר – בראשית ינואר 1987, בשבוע הראשון ש-OFF נכנסו לטופ 10 הגרמני, הגיע שיר נוסף שלהם תחת שם אחר "16 ביט", למיקום השיא שלו הנושק לטופ 10, מקום 11 לשיר "Where Are You?".

OFF / 16 bit היה שיתוף פעולה בין התקליטנים מיכאל מונצינג, לוקה אנצילוטי וסוון ואת'. מונצינג ואנצילוטי עברו זה עתה לכס המפיקים. לפני כן תפקדו ביחד ובנפרד כרזידנטים במועדון הדוריאן גריי (כאן ניתן לשמוע כמה סטים של מונצינג מ-1983). כעת הורישו את העמדה לתקליטן בשם אולי ברנר, שנפגוש אותו מאוחר יותר בין השאר כמפיק של La Bouche. סוון ואת' היה באותה התקופה רזידנט במועדון המתחרה, The Vogue, ותקליטן מזדמן בדוריאן גריי. מאוחר יותר, לאחר ההצלחה של OFF, תפס ואת' למשך תקופה את כס הרזידנט בדוריאן גריי, לפני שהחליט ביחד עם מונצינג לרכוש את ה- Vogue, לשפץ אותו, ולפתוח במקומו מועדון חדש ומהודר בשם Omen, ב-1988 [1]

אם רוצים לחפש בכל זאת הבדל בין שני ההרכבים, אז אפשר לומר ש- 16 bit היא הפקה נטו של מונצינג ואנצילוטי, כשואת' רק שר וכותב בחלק מהשירים (כלומר, לא הקטעים האינסטרומנטליים), וב- OFF גם ואת' מפיק באופן מלא. אבל ראוי להתעכב על  הבדל נוסף. 16 bit הופקה על ידי אנצילוטי ומונצינג באופן עצמאי. הם הקימו אפילו חברת תקליטים משלהם שתוציא לאור את ההפקות שלהם, בשם Logic. את הסינגל המקורי הם הוציאו שם, בספטמבר 1986. חודשיים מאוחר יותר, Ariola חתמה איתם על חוזה הפצה והוציאה מחדש את הסינגל שלהם בדרך להצלחת מצעדים. ככה זה כשאתה אמן עצמאי. קודם אתה מקליט, אחר כך אתה משווק, לבסוף אתה מוצא חברת תקליטים שתסכים להפיץ אותך.

גם OFF הופקה עצמאית, אך הסינגל (והאלבום) הופץ על ידי ZYX. מעניין לציין שבהמשך לחתימה של 16 bit ב- Ariola, שהיא שלוחה של BMG, נרקמו בינה לבין מונצינג ואנצילוטי גם קשרי העסקים לקראת המשך פעולתה של Logic והפצה סדירה על ידי BMG. כך בעצם גרפו מונצינג ואנצילוטי רווח כפול – גם הפצה של חברה גדולה וגם שליטה מלאה בהחלטות האמנותיות והעסקיות של החומרים שלהם.

הפריווילגיה הזו לא היתה מנת חלקם של כל המפיקים. ברוב המקרים, חברות תקליטים היו מתנות את ההפצה שלהם בקבלת ההחלטות המקצועיות, איך קטע יישמע, מי יעבוד עליו וכן הלאה. כלומר, "פרוייקט" שאתה שותף בו הוא לא פרוייקט שלך, אלא פרוייקט של חברת התקליטים. אתה נשכרת מטעמה, והיא מממנת אותך תחת חוזה ונותנת לך הוראות ברורות של איך החזון שלה נראה ואיך אתה אמור לעבוד לפי ההנחיות שלה . אם אתה רוצה להיות המכווין האמנותי ולנהל את הפרוייקטים האלה בצורה שבה אתה תרצה, אין לך ברירה אלא לפתוח חברת תקליטים משל עצמך, ולהפיץ את החומרים שלך בעצמך. האתוס הזה כמובן לא ייחודי לסצנה הזאת, או לז'אנר הזה, אבל בלט מאוד בפרנקפורט, שם צצו המוני לייבלים קטנים ועצמאיים, לפעמים מתוך לייבלים קטנים אחרים שהתפצלו והתמזגו מתוך עצמם. כי זה שם המשחק, ובמוסיקה אתה שכיר חרב.

דוגמה פשוטה כזאת ניתן לראות ממש אצל ואת'. מרגע שמונצינג הפך טרוד בלייבל וההפקות העצמאית שלו, היה לו ולאנצילוטי פחות זמן להתמקד בהפקה של OFF ולכן הם העדיפו להשאר רק כמקבלי החלטות ונתנו למתיאס הופמן להפיק מוסיקלית את האלבום השני של OFF (שיצא באריולה/BMG). ואת' והופמן, ביחד עם סטפן בריצקה החלו לפעול תחת השם Mosaic והוציאו כמה סינגלים ב- Logic עד שהחליטו לפרוש לטובת הקמת הלייבל שלהם Eye Q. שם יכלו להתמקד במוסיקה מאוריינטציה נסיונית יותר, שחברות התקליטים הגדולות חששו לתת לה במה.

בחזרה למועדון ה"דוריאן גריי", כאמור הוא היה מקום ההיכרות ומרכז הפעילות. כאמור גם ב-1988 ואת' ומונצינג הקימו ביחד את ה- Omen שכמו דוריאן גריי הפך להיות נותן הטון הרשמי של הסצנה בפרנקפורט [2]. הדוריאן גריי נפתח ב-1978 בתור המהדורה המקומית לסטודיו 54, הווה אומר, מועדון עם מערכת סאונד משוכללת, הווי הדוניסטי ושלוש רחבות, כשהמוסיקה שמנוגנת לפחות בגדולה שבהן אמורה להיות מוסיקת ריקודים מיינסטרימית. בשתיים הנוספות ניתן להשמיע מוסיקה באווירה אחרת, כך שבחלק מהזמן מנוגנת שם מוסיקה רגועה יותר ובחלק אחר מנוגנת שם מוסיקה נסיונית יותר. אלה מן הסתם רחבות קטנות יותר, והאירועים שמתקיימים שם הם לרוב אירועים מועטי משתתפים.

אלא שהאבולוציה המועדונית אומרת ככה: באיזה שהוא שלב התקליטנים ברחבה המרכזית מתוסכלים מזה שאומרים להם לנגן מוסיקה שהם פחות מתחברים אליה, ומעדיפים לנגן במועדונים אחרים שיהיו יותר ליברליים או ברחבות הקטנות יותר. אבל אז, מצד שני, הרחבות הקטנות יותר הופכות להיות פופולריות יותר ויותר וכך לבעלי המועדון אין כל כך ברירה אלא לתת את הרחבות הגדולות יותר למה שמביא יותר קהל. וכך, המוסיקה משנה אט-אט את אופיה, וככל שהשנים מתקדמות, המועדון הופך פחות דיסקו ופחות מיינסטרים, והולך יותר לכיוון הנסיוני והאלקטרוני. בסוף שנות השמונים, אם כך, שינה הדוריאן גריי את פניו והפך למועדון שבו הקו האגרסיבי והאפלולי תופס יותר ויותר נפח. את הקו הזה מובילים התקליטנים, שבימים מתפקדים גם כאנשי תעשיה וכמפיקים, וכך הסצנה מפרה את עצמה. הדינמיקה הזו הפכה את פרנקפורט, כמו למעשה כל עיר שמתרכזת סביב מועדוני ריקודים, לשם דבר. לרוב, אגב, הלייבלים העצמאיים בפרנקפורט חיו באקו-סיסטם שלם ונתלוו למועדון כלשהוא או לחנות תקליטים כלשהיא. כלומר אותם אנשים יצרו את המוסיקה, הפיקו אותה, תקלטו אותה ומכרו אותה.

טרם סיום, אשלים את הביוגרפיה המוקדמת של סוון ואת'. ואת' נולד למשפחה בוהמיינית. את הצעדים הראשונים שלו בתקלוט עשה בפאב של הוריו. בגיל 17 (כלומר, ב-1980) נסע ל"טרק" באיביזה ואת הרוח הבליארית החליט לאמץ גם בהמשך חייו – כתקליטן, כאוהב מוסיקה וכבליין. בדיוק כפי שקרה 8 שנים מאוחר יותר אצל פול אוקנפולד, כך קרה גם לסוון ואת', רק מוקדם בהרבה. הזיקה של ואת' לאיביזה נשמרה לכל אורך הקריירה שלו, החל במוסיקה לטינית (כמו לדוגמה הקטע "La Casa Latina") וכלה בתקופה שהעביר באיביזה מחייו כשהריץ את הליין והמועדון מאוחר יותר Cocoon. למען האמת, הזיקה של סצנת המועדונים של פרנקפורט כולה לאיביזה ניכרת הן ברמה השמית והן ברמה המוסיקלית – החל מגיטרות פלמנקו אצל ג'ם אנד ספון, וכלה בהומאז'ים למקומות הבילוי באיביזה.

אחרי הפרק של OFF, הקים כאמור ואת' את ההרכב Mosaic, בזמן שהוא מכנה את עצמו Sam Vision. שני קטעים שלו מוכרים במיוחד. הראשון הוא "Is It Serious" שעשה שימוש ראשון מסוגו במקהלה גרגוריאנית, מה שהפך אחר כך לגימיק של מישל קרטו (איש פרנקפורט נוסף, למען האמת) באניגמה "Sadness" [3]. הקטע השני, והיותר מפורסם הוא "Dance Now" ביחד עם הראפר Zyon, שמאוחר יותר ב-1991 קטע שלו הפך ל- "No Fate", הסינגל הראשון בלייבל החדש של ואת', Eye Q – ובגלגול הבא שלו ב-1992 הפך לקלאסיקת טראנס, שסקוטר כיסו ב-1997. הקריאה של Zyon סומפלה אחר כך גם ל- "U Got 2 Let 2 Music" של קאפלה [4].

בפוסטים הבאים אקדיש פרק נרחב ללייבלים של ואת' Eye Q ו- Harthouse, ולתקופה שבה ואת' הפך לתקליטן המפורסם בעולם, ל"כהן הגדול של הטכנו" (כהגדרת NME), ולכוכב פופ של ממש. כמו כן אכתוב על האבא של הטראנס, טורסטן פנסלאו, ובאגף המיינסטרימי יותר על צוות ההפקה המצליח DMP, ועל ההצלחה של מונצינג ואנצילוטי כסנאפ.

באותם ימים הוציאה להקת Mysterious Art מפרנקפורט, להיט ענק בשם Das Omen ששהה במקום הראשון במצעד שלושה חודשים ב-1989. השיר לא קשור למועדון ה- Omen. או יותר נכון, שניהם נקראו על שם סרט האימה "אות משמיים". הסצנה של פרנקפורט השתמשה כמה וכמה פעמים בהומאז'ים לסרטי אימה. כמו לדוגמה הלייבל Clockwork של להקות CCCP ו- Beat-A-Max, או קלאסיקת הטראנס של מתיאס הופמן ורלף הילדנבויטל, שותפו לאולפן של ואת' – The Orange Theme. שניהם קרויים על שם "התפוז המכאני".

ראוי לציין עוד מועדון, XS, שפתח מארק ספון, מאוחר יותר בג'ם אנד ספון, ולפרקים גם תקליטן ב- Omen. ב-XS תקלט DJ Dag, איש Dance 2 Trance. החוליה החסרה, ששיתף פעולה הן עם DJ Dag והן עם מארק ספון, הוא רולף אלמר הידוע בשמו Jam El Mar, תקליטן בדוריאן גריי.

כפריט טריוויה ניתן גם לציין שספון עצמו ב-1990 שימש גם בתור ה- A&R של Logic ולזכותו נזקף הגילוי של ד"ר אלבן. ספון תרם שני רמיקסים (לשירים "No Coke" ו- "Hello Africa") שחיממו את הקרקע לקראת הכיבוש של "It's My life". ג'ם אנד ספון גם הוציאו באותה התקופה את אלבום הבכורה שלהם ב- Logic. מאוחר יותר הם חתמו ב- Dance Pool, לייבל הדאנס של סוני, שם גם התפרסמו באותה התקופה שני הרכבים נוספים: Culture Beat של טורסטן פנסלאו ו- Mysterious Art של מייק שטאב – שניהם גם כן רזידנטים בדוריאן גריי (שטאב, ליתר דיוק, "שגריר" זמני מבוואריה הסמוכה, ששהה רבות בפרנקפורט בנסיבות מקצועיות).

מונצינג ואנצילוטי מיהרו להחזיר את הגימיק למגרש שלהם. שבועיים לאחר שהסינגל של אניגמה יצא, כבר הוציאו בלייבל שלהם עיבוד היפ-הופ לקטע הזה ביחד עם הראפר העתידי של Le Click (פרוייקט נוסף של אולי ברנר דלעיל, ביחד עם הסולנית של La Bouche – אגב, הרכב של אמרגן ידוע מפרנקפורט, הלא הוא פרנק פאריאן)

הראפר של קאפלה, ריקרדו אוברמן הידוע בשמו MC Fixx It היה הראפר המקורי של ההרכב ההולנדי Twenty 4 Seven בלהיט "I Can't Stand It", שמרגע שעזב את ההרכב הם נאלצו למלא את מקומו בקפטן הוליווד. שנתיים לאחר מכן קפטן הוליווד עצמו שיתף פעולה עם צוות הדגל ביורודאנס מפרנקפורט – Cyborg + DMP, האחראים להפקות כגון Captain Hollywood Project, Loft, Intermission וכו'. שני חברים ב-DMP הם נוזי קצמן, שפעל ביחד עם טורסטן פנסלאו בשלל הרכבים (כמובן שגם בקאלצ'ר ביט), אך חשוב יותר לדעתי הוא תורסטן אדלר, חצי מההרכב Arpeggiators, כשהחצי השני הוא DJ Tom – רזידנט גם הוא בדוריאן גריי.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks