עץ הדעת הפסיכדלי

אני קורא כעת ספר בשם "הבשורה הפסיכדלית" שהזמנתי מאמאזון. המחבר טוען ששימוש בפטריות פסיכדליות היה נפוץ בפולחן הנוצרי בימי הביניים המוקדמים, ובאופן כללי רוב החוויות המיסטיות שתוארו היו תחת השפעה של סמים. אבל הקטע הזה הוא לא העיקר, ההשוואה בין החוויה הפסיכדלית ולחוויה המיסטית. העיקר הוא שהאינקוויזיציה, שניסתה לעקור כל גילוי של כישוף, בעקבות גילוי אמריקה, ראה בשימוש בפטריות פסיכדליות סוג של כישוף ועבודת אלילים. מאז ירד קרנן של הפטריות ושל הסמים בכלל. המחקר ממוקד באמנות (איקונוגרפיה) הנוצרית, והוא מביא לא מעט דוגמאות של ציורים של טקסים מקודשים שמשולבים בצמחים בעלי כיפה. מאז המאה ה-15 התדירות של הופעתם של הצמחים ירד כמעט לחלוטין. 

הדיון הזה כמובן לא מגיע יש מאין. בראש ובראשונה המחבר רואה את עצמו כממשיכו של גורדון וואסון, המערבי הראשון שהשתתף בטקס שמאני והביא את בשורת הפטריות למערב. וואסון לאחר זמן כתב מחקר בו הוא מגיע למסקנה שמקור הדתות בהתנסויות פסיכדליות, והדרך של הקדמונים להתמודד עם החוויות והפחדים שלהם מההתנסויות הללו. מוזר בעיני המחבר שלטענת וואסון ההיסטוריה של האנתאוגנים נגמרה יותר מ-1000 שנה לפני הספירה, ולטענתו וואסון התחמק בצורה פחות מדי אלגנטית מלהכליל את התאוריה שלו על מקור הדתות, גם על הנצרות המוקדמת. הוא סובר שוואסון עשה את זה כי הוא היה מאמין ומגדיר את המתח הזה בין אמונה דתית לבין ההשערה על המקור הפסיכדלי של הדתות, כ"פרדוקס של וואסון", והוא בא לפתור אותו.

אבל וואסון הוא לא כל הסיפור. המחבר בא גם להמשיך את דרכו של ג'ון מרקו אלגרו שקשר בין הופעתן של פטריות ביצירות אמנות נוצריות לאורך השנים, לטענה שהנצרות אינה אלא דת פריון פסיכדלית וישו אינו אלא מטאפורה של פטריה פסיכדלית. בשונה מאלגרו שסבר שמכאן שבהכרח ישו לא היה אדם אמיתי והנצרות כולה היא הונאה, שמסתירה את הדבר האמיתי, המחבר לא מבקש לעקור את השורש של הנצרות אלא דווקא לעשות סינתזה. הנצרות היתה בשורה אותנטית, אך דרך הפולחן הפסיכדלית טושטשה והודרה במשך ההיסטוריה.

מה מטרת הספר? לדעתי המחבר לא מנסה לעודד אנשים לצרוך סמים כדי להגיע לחוויה דתית, אלא לשבור את המיתוס שעל פיו ההתנגדות לסמים מגיעה על בסיס דתי, ושהקונוטציה של סמים היא שלילית, פוחזת וחוטאת. אני לא בטוח שהמוטיבציה שלו היא לעשות דמוקרטיזציה של החוויה הדתית. במבוא של הספר הוא מפציר בקוראים לא לשפוט את הספר כנקיטת עמדה לכאן או לכאן. זה מתיישב לי מאוד נכון שההתנגדות המערבית לסמים מקורה ביחס שלילי כלפי התרבויות שאינן נוצריות. השימוש בסמים נחשב גם כחוויה דתית לא רצויה מפני שהם היו עובדי אלילים, וגם לא בריא כי בסופו של דבר הם גם מתו ממחלות. את זה שהאדם הלבן הדביק אותם במחלות מהעולם הישן, הם לא ידעו אז. הם חשבו שהמוות הוא עונש מאלוהים, בדיוק כמו שה' "שלח את הצרעה" לפני שבני ישראל הגיעו לארץ כנען ודאג לפנות אותה מיושביה.

וכשאני מתפלפל אני יכול להוסיף: פטריות, נחשבו לא רק משנות מצבי תודעה אלא בעיקר רעילות. גם ארס הנחש נחשב רעיל. הרתיעה של התורה מהנחש היא בגלל רעילותו, אך לעומת זאת הנחש נחשב גם סמל מיסטי שמהווה את פסגת התודעה. אני מניח שפרי עץ הדעת יכול להתפרש בצורה הזו כפטריה פסיכדלית, והאסוציאציה שלו עם הנחש היא מפני שגם הוא וגם הפטריות היו רעילות עבור אלה שלא מיומנים בזיהוי, ומרוממות עבור אלה שכן. אני מניח שיש קשר בין הקונוטציה המרוממת של הנחש, לבין זה זה שעישון ארס של עקרבים נחשב נפוץ באסיה שהיא אגב אותו המקום שבו חיו העמים הארים שהחשיבו את הפטריות כ"סומה".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

התחום האפור

בשני מקומות בתלמוד, במסכת נזיר ובמסכת הוריות, ישנה סוגיה שעוסקת בחשיבות הכוונה שבמעשים ומגיעה למסקנות פרדוקסליות. על פי הסוגיות, לפעמים הכוונה כל כך חשובה שניתן באמצעותה להכשיר מעשים שנוגדים את הנורמות הרצויות, ובמילים אחרות עבירה שנעשתה לשמה עדיפה על מצווה שנעשתה שלא לשמה. וכאן נשאלת השאלה: האם בעצם יש כאן הכשר לביצוע עבירות, ומה בעצם מהות העבירה והמצווה אם שתיהן מקובלות באותה המידה, והאם בעצם עבירה היא מקובלת באופן כללי או שרק באופן מוחרג. בשאלות אלה עוסק "עבירה לשם שמיים", מחקרו של יובל בלנקובסקי, שעיבוד לדוקטורט שלו מופיע כעת כספר שיוצא בהוצאת מאגנס.

המחקר מתחלק לכמה מישורים: א. מה הכוונה "לשמה", לשם מי או לשם מה? ב. עד כמה חשובה הכוונה אל מול המעשה. ג. איזה מקום יש לפיקוח החברתי על מעשיו של היחיד, ובאיזו מידה הוא יכול לשפוט את מעשיו. ד. אילו תחומים מקובלים בלי עוררין בעבודת האל, ואילו תחומים בעייתיים ("בכל דרכיך דעהו", באילו דרכים?)  ה. תחומים שנחשבים בעייתיים, מה הדרך הנכונה להתעסק בהם.

אחרי שמקבלים תשובה לכל השאלות הללו רואים כמו תמיד איך הממסד הדתי מבדיל בין התנהגות של "גדולים" והתנהגות של "קטנים". קודם כל, אל תראו עצמכם כגדולים אף פעם, ראו עצמכם תמיד כקטנים, אנחנו אלה שנחליט מי הגדולים. אחר כך, נאמר שרק הגדולים יכולים להיות אחראיים מספיק כדי להלך בין הטיפות ולדעת להתנהג כראוי, כי הם הונחו. אם הם סטו מהנורמות כנראה שהם ידעו מה הם עושים, ואם הקטנים שמו לב שהיתה כאן סטיה מהנורמות יש לנו הממסד ברירה, או להצדיק את היותם גדולים ולכן לפרק את המעשים שלהם לגורמים ולהוכיח שהם נהגו כמו שצריך, או לשלול מהם את התואר גדולים, מפני שלא הצליחו להמנע מהגילוי של מעשיהם. כלומר, בהתנהגותו של הממסד יש אלמנט של הסתרה ואפליה, לאו דווקא במובן השלילי – כמו בשדה מוקשים, אנשים מהשורה, אסור להם להכנס. חבלנים ייאלצו להכנס וינווטו בפנים בזהירות על מנת שלא יתפוצץ שום דבר. שימת הלב של הקטנים היא פיצוץ שהתרחש והדין של הממסד היא היחס לאותה התפוצצות, האם החבלן פוצץ את המוקש באופן מבוקר ורצוי או שמא ברשלנות, תוך סיכון אחרים.

כדאי גם לציין את שלוש המשפחות של הפרשנויות למונח "עבירה לשמה" שמונה בלנקובסקי: הראשונה, "מצווה דוחה עבירה", או "המטרה מקדשת את האמצעים" – אם יש לך מעשה שכרוכים בו ערכים סותרים, לעיתים יהיה מקובל שלשם הערך המקובל תנקוט בערך הלא מקובל, כלומר יהיה מקובל שלשם המצווה תבצע עבירה, בדיוק על אותו עקרון שפיקוח נפש דוחה שבת. המטרה היא הצלת נפשות, האמצעי הוא חילול שבת, והצלה חשובה יותר משמירת השבת. אגב, חשוב לציין את המילה "לעיתים", שמציבה סייגים: הדבר אמנם יהיה מקובל אבל עדיף להמנע ממנו, והוא יוכשר רק בדיעבד. כאן המשפחה השניה מגיעה, אם כבר קרה, אז אפשר במבט לאחור להכשיר את מה שקרה, אבל לכתחילה יש לנקוט אך ורק בדרך המקובלת. הדבר הזה חשוב כדי למנוע תופעות כמו זו שבאופן שיטתי המחקר נמנע מלעסוק בו (מלבד בפסקאות קצרות בפרק המבוא), וזו הגישה השבתאית שהכשירה לכתחילה ביצוע עבירות משום שעבירה לשמה אינה אלא התעמקות בפן המקודש הגלום בעבירה, כלומר בעצם הכוונה בביצוע העבירה להשפיע כלפי מעלה יש את אותו האפקט שהמצווה עושה. וכאן מגיעים לגישה השלישית שמדגישה את הכוונה, אדם שמבצע עבירה מתוך כוונה חיובית, נחשבת העבירה מעשה חיובי.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

קורות מבין עיניכם

יעקב שביט ויהודה ריינהרץ הם שני פרופסורים שעשו כבר דרך משותפת בכמה וכמה מחקרים שלא מענייננו, מלבד שני ספרים שיצאו בספריית "הלל בן חיים" של הקיבוץ המאוחד. האחד נקרא "דרווין ובני מינו" והשני נקרא "האל המדעי". שני הספרים הללו יצאו בהוצאה לפני 7 ו-9 שנים ועסקו בספרות חול עברית בתקופת ההשכלה ובדרך שבה המשכילים התמודדו עם החידושים המדעיים ועם העיסוק הכללי בהם בשפה מתה אל עם שמנהיגיו מתנגדים לעצם העובדה שהשפה הזאת תעסוק בנושאים הללו ובני עמה יתנו להם תשומת לב. הפרק הראשון עסק בספרות שעסקה באבולוציה, הפרק השני עסק בספרות שעסקה במדע פופולרי, כעת מגיע הפרק השלישי ב"סדרה" שעוסק בהיסטוריה כללית שנכתבה על ידי יהודים עבור יהודים, "חלון אל העולם".

אז ראשית, זה עדיין תענוג לקרוא על הדברים האלה ב"עברית של שבת", וברגע שזה בא בקונטקסט היסטורי או תרבותי או בלשני, הדבר הזה הופך בצורה די פרוורטית למרתק. אבל נשים את הפטיש בצד. המחקר הנוכחי עוסק לא רק בתופעה של ספרות כללית בשפה העברית, ובזהות הכותב היהודי המשכיל ובקהל היעד שלו. הדבר הזה אכן מקבל פרק נרחב אבל נושאים כגון אלה היו גם במוקד הספרים הקודמים.

מה שמייחד את הספר הזה לעומתם הוא העיסוק שלו לא רק בהיבטים הדתיים והפילוסופיים של קריאה בספרות הכללית ועיצוב דמות היהודי המשכיל. כעת עצם הקריאה בהיסטוריה כללית טומנת בחובה גם היבטים של אסימילציה עם הסביבה, הווה אומר בתקופה של אמנסיפציה, בקיאות בהיסטוריה הכללית משפיעה באופן ישיר על מעמד היהודי בעיני סביבתו. כלומר, מלבד הצידוק התאולוגי הרגיל שבהיבט ההיסטורי נראה כך: שאלות על מרכזיותו האמיתית של העם היהודי בהיסטוריית העולם ותכלית הלימוד של ההיסטוריה הכללית. מלבד זו, העיסוק בהיסטוריה הוא הלכה למעשה הכלי שישמש את היהודים לקבל את זכויותיהם החברתיות, באמצעות מילוי החובה, והחובה היא להכיר את מה שקורה מחוץ לגטו: אם יהודים רוצים להיות אזרחים מן השורה, הם צריכים לפחות לדעת חצי דבר על סביבתם, להבין אותה ולהכיר אותה ברמה כזאת שהספר שמוצע להם יהיה כרטיס כניסה ל"עולם החברתי של המחר".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מכניסי רחמים

היהדות התהדרה בהיותה מונותיאיזם מוחלט, שבו לאלוהים אין דמות וצורה, וגם הוא רם ונישא מכדי להתעסק בבני אדם. הדבר הזה יוצר קושי מפני שבסופו של דבר אלוהים ברא את העולם בשביל שיתעסק בבני האדם. הדבר הזה יוצר קושי נוסף, מפני שאם הוא צריך להתעסק בבני אדם הרי שהוא חייב לגשר על הפער שבין העולם הרוחני שלו שחף מגשמיות לבין עולם בני האדם שלא מסוגל לתפוס קיום לא גשמי. לצורך כך המציאו את המלאכים. המלאכים מסמלים את המתווכים בין העולם העליון לבין הארץ שלא מכבודו להתעסק בה. המלאכים מסמלים גם את הגשר הזה שאותו חוצה המסר בין עולם אינסופי ומופשט, לעולם מוגבל וגשמי. אותו "חלחול" נאופלטוני הוא ירידת המלאכים, ואותה "האצלה" היא עלייתם.

ההצגה הנאופלטונית היא לכאורה הפתרון המושלם, אך הבעיה היא שהיא לא פתרון נתפס. המתח בין האחדות לריבוי, כלומר בין העובדה שהמלאכים הם אלוהים עצמו, לבין העובדה שהמלאכים הם ישויות נוספות לאלוהים, מביאות לידי מצב שהמלאכים יפורשו כאלוהות בפני עצמה, אלוהות פחותה, אך כזו שפותחת פתח לתפיסות המנוגדות למונותאיזם.

לאורך הדורות ניסו הפרשנים להניא את הקוראים מההבנה הזאת בעזרת טכניקות שונות ומשונות [1]. חלקם, אלה שלא חששו שקוראיהם יהיו לא אחראיים בהבנתם, או אלה שחשבו שיש מקום לדקדק בסוגי האינטראקציות השונות שבין שני העולמות, ראו מקום אפילו לפרט יותר והסיטו את הנושא למאגיה, כלומר לתורה העוסקת בדרך שבה ניתן להשפיע ולהיות מושפעים מעולמות עליונים באמצעות המתווכים הללו. בזו ניתן להסביר את נטייתם של פרשנים לכאן או לכאן, במי קהל היעד שלהם, מה מידת האחריות שהם מותירים בקוראים שלהם, מה מידת האחריות שהם עצמם לוקחים על מנת שלא להותיר לקוראים שלהם מרחב טעות וכו'.

"תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה", ספר שיוצא כעת בהוצאת רסלינג, הוא למעשה עיבוד מעבודת דוקטורט של ד"ר יעקב אזואלוס, תחת הנחייתו של אביגדור שנאן, חוקר את הסיפור הזה דרך ה"פריזמה" של התרגומים הארמיים לתורה. הוא לא מתיימר לחדש דבר מלבד להוות מין אנתולוגיה של מלאכים ושל היחס הפרשני אליהם באותם התרגומים, שהיו קובעי סדר היום במיינסטרים היהודי במאות הראשונות לספירה, בעיקר ב"אסכולת ארץ ישראל" – כלומר, ארץ שבה המסורת המיסטית משוקעת יותר, והמרכז החברתי הוא בין הכנסת וטקס קריאת התורה, לצד פרשנות על פי התרגומים הללו. כלומר, הטקסטים הללו שיקפו את העמדה התאולוגית של הממסד היהודי בתקופה רגישה בה הגשמה של האל או פיצול סמכויותיו עמדו במרכז הפולמוס הדתי.

[1] טכניקה לדוגמה: כל דו שיח בין ישות אלוהית לישות אנושית היא תפילה, כלומר "צלי" בארמית. המלאך הוא לא יותר מנושא תפילה, והשליחות שלו היא לא יותר מקבלת התפילה אצל האל והדרך להגשמתה הארצית. התפילה הפכה ביהדות הן לנורמה חברתית, כלומר בבית הכנסת לא רק שומעים את הקריאה בתורה ואת הפרשנות, אלא גם מיישמים אותה הלכה למעשה, מתפללים כדי להשפיע על תהליכים שמימיים. המדרון החלקלק מכאן ועד הפיכה של המלאכים עצמם למושאי תפילה היה מיידי כל כך, שהיה חשוב להעלים כמה שיותר את הזהות של המלאכים. בחיבורים מיסטיים המגמה היתה דווקא לפרט ככל הניתן בזהויות של המלאכים, אך בתרגומים ברוב המוחלט של המקרים לא מזהים אותם משמותיהם, ובמקום שזה מתנגד עם מדרשים פופולריים עושים את הזיהוי המינימלי (תרגום יונתן לדוגמה, משלב הרבה מדרשי אגדה ולכן גם מרבה יחסית לזהות מלאכים בשמותיהם).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

שעת סיפור

לאורך ההיסטוריה התפעמו העמים מכושר ההישרדות של העם היהודי וממסתוריות התופעה החברתית שקוראים לה יהדות, כשהמסתורין הולך ותופח נוכח ההצלחה של היהודים שלאורך השנים גם כעם מדוכא וגם כעם שווה זכויות, הוא הולך ושורד, הולך ותוקע יתד, "הולך וגדול עד כי גדול מאוד".

אך הגדילה הזאת היא חרב פיפיות משום שהיא מגדירה את ה"מתח" היהודי. ככל שעם ישראל גדל כך הוא מתרחק ממה שמגדיר אותו כעצמו, הולך ומתבולל ומאבד כביכול את עצמו לדעת. כלומר, קיים מתח בין הצורך של היהדות להסתגר לבין הצורך שלה להפתח ולתקשר עם הסביבה. ההסתגרות הזאת היא מה שתרם להשרדות של היהודים, אך ללא פתיחות להשפעות חיצוניות הם לא היו יכולים לשרוד גם כן. וכך לא ברור בעצם מה תורם להשרדות, לצאת או להשאר בפנים, ואם יוצאים לא ברור אם ניתן לחזור פנימה, פתיחות להשפעות חיצוניות מאבדת את הייחוד של היהדות ומערערת את יכולת ההשרדות היהודית. כאמור, זהו המתח שהגדילה הזאת של היהודים אוצרת בתוכה.

סיימון שאמה, שבשנים האחרונות כתב טרילוגיה (או למעשה, את החלק הראשון, השני יצא רק לפני כחודשיים, והשלישי נכתב בימים אלה) על ההיסטוריה של היהודים עוסק במתח הזה. מעמדו כהיסטוריון וכפופוליזטור, הפך את ספרו באופן טבעי לעוד אחד מהסרטים הדוקומנטריים שלו ב-BBC. אלא שספרו על היהודים הפך למשהו אחר ומיוחד, לא רק כי שאמה עצמו הוא יהודי והספרים האלה עוסקים גם בפן אישי, אלא כי מבחינת עשיה טלוויזיונית הסרטים האלה נחשבים כמאסטרפיס. ובשל היות הסדרה מבוססת על ספרים, התרגום העברי שלהם, השפה של העם הדובר אותה, נחשבת מאורע. הספר הראשון בסדרה (ההיסטוריה בעת העתיקה וימי הביניים) יוצא כעת בהוצאת "ספרי עליית הגג" ובלי קשר לרושם שעשה בעולם, ולבמה שנותן לצד היהודי האפולוגטי במדינה שלא חפה מאנטישמיות מודרנית ובעולם שלא ניחן באהבת ישראל מרובה, הוא מקיף ומאיר עיניים.

שאמה מנסה למכור את הספר הזה לא כ"היסטוריה של היהודים" אלא כ"סיפור של היהודים", כדי למתוח קו מקשר בין כל החלקים בו. המתח עליו דיברנו ניסח את האתוס ועל פיו ההתבדלות וההסתגרות של היהודים היא מה שתרם להשרדותו, ואת האתוס הזה שאמה בא לסמן ולסתור. כל אחד מהפרקים עוסק בראש ובראשונה במקום ההיסטורי של היהודים בסביבתם, בכמיהתם ליצור מגע עם הסביבה, בקשיים שאפפו את הכמיהה הזאת, באיום הפיזי והרוחני, אבל גם ההשפעה ההדדית של היהודים על סביבתם וסביבתם עליהם, בשבירת מיתוסים על מה שהיה אסור ומותר ליהודים לאורך ההיסטוריה. הספר הזה מנסה להכניס את הקורא את ביתם של היהודים ולסעוד על שולחנם. הדיאלוג שיווצר גורם לקורא לוותר על הצורך שלו לתת ליהודי דימוי של חמור סבר, סגפן, עצור וחסר-חיים. הדימוי הזה והפרכתו, תורמים לדבר הזה להיות חוט שני שעובר לאורך ההיסטוריה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks