קורות מבין עיניכם

יעקב שביט ויהודה ריינהרץ הם שני פרופסורים שעשו כבר דרך משותפת בכמה וכמה מחקרים שלא מענייננו, מלבד שני ספרים שיצאו בספריית "הלל בן חיים" של הקיבוץ המאוחד. האחד נקרא "דרווין ובני מינו" והשני נקרא "האל המדעי". שני הספרים הללו יצאו בהוצאה לפני 7 ו-9 שנים ועסקו בספרות חול עברית בתקופת ההשכלה ובדרך שבה המשכילים התמודדו עם החידושים המדעיים ועם העיסוק הכללי בהם בשפה מתה אל עם שמנהיגיו מתנגדים לעצם העובדה שהשפה הזאת תעסוק בנושאים הללו ובני עמה יתנו להם תשומת לב. הפרק הראשון עסק בספרות שעסקה באבולוציה, הפרק השני עסק בספרות שעסקה במדע פופולרי, כעת מגיע הפרק השלישי ב"סדרה" שעוסק בהיסטוריה כללית שנכתבה על ידי יהודים עבור יהודים, "חלון אל העולם".

אז ראשית, זה עדיין תענוג לקרוא על הדברים האלה ב"עברית של שבת", וברגע שזה בא בקונטקסט היסטורי או תרבותי או בלשני, הדבר הזה הופך בצורה די פרוורטית למרתק. אבל נשים את הפטיש בצד. המחקר הנוכחי עוסק לא רק בתופעה של ספרות כללית בשפה העברית, ובזהות הכותב היהודי המשכיל ובקהל היעד שלו. הדבר הזה אכן מקבל פרק נרחב אבל נושאים כגון אלה היו גם במוקד הספרים הקודמים.

מה שמייחד את הספר הזה לעומתם הוא העיסוק שלו לא רק בהיבטים הדתיים והפילוסופיים של קריאה בספרות הכללית ועיצוב דמות היהודי המשכיל. כעת עצם הקריאה בהיסטוריה כללית טומנת בחובה גם היבטים של אסימילציה עם הסביבה, הווה אומר בתקופה של אמנסיפציה, בקיאות בהיסטוריה הכללית משפיעה באופן ישיר על מעמד היהודי בעיני סביבתו. כלומר, מלבד הצידוק התאולוגי הרגיל שבהיבט ההיסטורי נראה כך: שאלות על מרכזיותו האמיתית של העם היהודי בהיסטוריית העולם ותכלית הלימוד של ההיסטוריה הכללית. מלבד זו, העיסוק בהיסטוריה הוא הלכה למעשה הכלי שישמש את היהודים לקבל את זכויותיהם החברתיות, באמצעות מילוי החובה, והחובה היא להכיר את מה שקורה מחוץ לגטו: אם יהודים רוצים להיות אזרחים מן השורה, הם צריכים לפחות לדעת חצי דבר על סביבתם, להבין אותה ולהכיר אותה ברמה כזאת שהספר שמוצע להם יהיה כרטיס כניסה ל"עולם החברתי של המחר".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מכניסי רחמים

היהדות התהדרה בהיותה מונותיאיזם מוחלט, שבו לאלוהים אין דמות וצורה, וגם הוא רם ונישא מכדי להתעסק בבני אדם. הדבר הזה יוצר קושי מפני שבסופו של דבר אלוהים ברא את העולם בשביל שיתעסק בבני האדם. הדבר הזה יוצר קושי נוסף, מפני שאם הוא צריך להתעסק בבני אדם הרי שהוא חייב לגשר על הפער שבין העולם הרוחני שלו שחף מגשמיות לבין עולם בני האדם שלא מסוגל לתפוס קיום לא גשמי. לצורך כך המציאו את המלאכים. המלאכים מסמלים את המתווכים בין העולם העליון לבין הארץ שלא מכבודו להתעסק בה. המלאכים מסמלים גם את הגשר הזה שאותו חוצה המסר בין עולם אינסופי ומופשט, לעולם מוגבל וגשמי. אותו "חלחול" נאופלטוני הוא ירידת המלאכים, ואותה "האצלה" היא עלייתם.

ההצגה הנאופלטונית היא לכאורה הפתרון המושלם, אך הבעיה היא שהיא לא פתרון נתפס. המתח בין האחדות לריבוי, כלומר בין העובדה שהמלאכים הם אלוהים עצמו, לבין העובדה שהמלאכים הם ישויות נוספות לאלוהים, מביאות לידי מצב שהמלאכים יפורשו כאלוהות בפני עצמה, אלוהות פחותה, אך כזו שפותחת פתח לתפיסות המנוגדות למונותאיזם.

לאורך הדורות ניסו הפרשנים להניא את הקוראים מההבנה הזאת בעזרת טכניקות שונות ומשונות [1]. חלקם, אלה שלא חששו שקוראיהם יהיו לא אחראיים בהבנתם, או אלה שחשבו שיש מקום לדקדק בסוגי האינטראקציות השונות שבין שני העולמות, ראו מקום אפילו לפרט יותר והסיטו את הנושא למאגיה, כלומר לתורה העוסקת בדרך שבה ניתן להשפיע ולהיות מושפעים מעולמות עליונים באמצעות המתווכים הללו. בזו ניתן להסביר את נטייתם של פרשנים לכאן או לכאן, במי קהל היעד שלהם, מה מידת האחריות שהם מותירים בקוראים שלהם, מה מידת האחריות שהם עצמם לוקחים על מנת שלא להותיר לקוראים שלהם מרחב טעות וכו'.

"תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה", ספר שיוצא כעת בהוצאת רסלינג, הוא למעשה עיבוד מעבודת דוקטורט של ד"ר יעקב אזואלוס, תחת הנחייתו של אביגדור שנאן, חוקר את הסיפור הזה דרך ה"פריזמה" של התרגומים הארמיים לתורה. הוא לא מתיימר לחדש דבר מלבד להוות מין אנתולוגיה של מלאכים ושל היחס הפרשני אליהם באותם התרגומים, שהיו קובעי סדר היום במיינסטרים היהודי במאות הראשונות לספירה, בעיקר ב"אסכולת ארץ ישראל" – כלומר, ארץ שבה המסורת המיסטית משוקעת יותר, והמרכז החברתי הוא בין הכנסת וטקס קריאת התורה, לצד פרשנות על פי התרגומים הללו. כלומר, הטקסטים הללו שיקפו את העמדה התאולוגית של הממסד היהודי בתקופה רגישה בה הגשמה של האל או פיצול סמכויותיו עמדו במרכז הפולמוס הדתי.

[1] טכניקה לדוגמה: כל דו שיח בין ישות אלוהית לישות אנושית היא תפילה, כלומר "צלי" בארמית. המלאך הוא לא יותר מנושא תפילה, והשליחות שלו היא לא יותר מקבלת התפילה אצל האל והדרך להגשמתה הארצית. התפילה הפכה ביהדות הן לנורמה חברתית, כלומר בבית הכנסת לא רק שומעים את הקריאה בתורה ואת הפרשנות, אלא גם מיישמים אותה הלכה למעשה, מתפללים כדי להשפיע על תהליכים שמימיים. המדרון החלקלק מכאן ועד הפיכה של המלאכים עצמם למושאי תפילה היה מיידי כל כך, שהיה חשוב להעלים כמה שיותר את הזהות של המלאכים. בחיבורים מיסטיים המגמה היתה דווקא לפרט ככל הניתן בזהויות של המלאכים, אך בתרגומים ברוב המוחלט של המקרים לא מזהים אותם משמותיהם, ובמקום שזה מתנגד עם מדרשים פופולריים עושים את הזיהוי המינימלי (תרגום יונתן לדוגמה, משלב הרבה מדרשי אגדה ולכן גם מרבה יחסית לזהות מלאכים בשמותיהם).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

שעת סיפור

לאורך ההיסטוריה התפעמו העמים מכושר ההישרדות של העם היהודי וממסתוריות התופעה החברתית שקוראים לה יהדות, כשהמסתורין הולך ותופח נוכח ההצלחה של היהודים שלאורך השנים גם כעם מדוכא וגם כעם שווה זכויות, הוא הולך ושורד, הולך ותוקע יתד, "הולך וגדול עד כי גדול מאוד".

אך הגדילה הזאת היא חרב פיפיות משום שהיא מגדירה את ה"מתח" היהודי. ככל שעם ישראל גדל כך הוא מתרחק ממה שמגדיר אותו כעצמו, הולך ומתבולל ומאבד כביכול את עצמו לדעת. כלומר, קיים מתח בין הצורך של היהדות להסתגר לבין הצורך שלה להפתח ולתקשר עם הסביבה. ההסתגרות הזאת היא מה שתרם להשרדות של היהודים, אך ללא פתיחות להשפעות חיצוניות הם לא היו יכולים לשרוד גם כן. וכך לא ברור בעצם מה תורם להשרדות, לצאת או להשאר בפנים, ואם יוצאים לא ברור אם ניתן לחזור פנימה, פתיחות להשפעות חיצוניות מאבדת את הייחוד של היהדות ומערערת את יכולת ההשרדות היהודית. כאמור, זהו המתח שהגדילה הזאת של היהודים אוצרת בתוכה.

סיימון שאמה, שבשנים האחרונות כתב טרילוגיה (או למעשה, את החלק הראשון, השני יצא רק לפני כחודשיים, והשלישי נכתב בימים אלה) על ההיסטוריה של היהודים עוסק במתח הזה. מעמדו כהיסטוריון וכפופוליזטור, הפך את ספרו באופן טבעי לעוד אחד מהסרטים הדוקומנטריים שלו ב-BBC. אלא שספרו על היהודים הפך למשהו אחר ומיוחד, לא רק כי שאמה עצמו הוא יהודי והספרים האלה עוסקים גם בפן אישי, אלא כי מבחינת עשיה טלוויזיונית הסרטים האלה נחשבים כמאסטרפיס. ובשל היות הסדרה מבוססת על ספרים, התרגום העברי שלהם, השפה של העם הדובר אותה, נחשבת מאורע. הספר הראשון בסדרה (ההיסטוריה בעת העתיקה וימי הביניים) יוצא כעת בהוצאת "ספרי עליית הגג" ובלי קשר לרושם שעשה בעולם, ולבמה שנותן לצד היהודי האפולוגטי במדינה שלא חפה מאנטישמיות מודרנית ובעולם שלא ניחן באהבת ישראל מרובה, הוא מקיף ומאיר עיניים.

שאמה מנסה למכור את הספר הזה לא כ"היסטוריה של היהודים" אלא כ"סיפור של היהודים", כדי למתוח קו מקשר בין כל החלקים בו. המתח עליו דיברנו ניסח את האתוס ועל פיו ההתבדלות וההסתגרות של היהודים היא מה שתרם להשרדותו, ואת האתוס הזה שאמה בא לסמן ולסתור. כל אחד מהפרקים עוסק בראש ובראשונה במקום ההיסטורי של היהודים בסביבתם, בכמיהתם ליצור מגע עם הסביבה, בקשיים שאפפו את הכמיהה הזאת, באיום הפיזי והרוחני, אבל גם ההשפעה ההדדית של היהודים על סביבתם וסביבתם עליהם, בשבירת מיתוסים על מה שהיה אסור ומותר ליהודים לאורך ההיסטוריה. הספר הזה מנסה להכניס את הקורא את ביתם של היהודים ולסעוד על שולחנם. הדיאלוג שיווצר גורם לקורא לוותר על הצורך שלו לתת ליהודי דימוי של חמור סבר, סגפן, עצור וחסר-חיים. הדימוי הזה והפרכתו, תורמים לדבר הזה להיות חוט שני שעובר לאורך ההיסטוריה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

לראשונה, ספר בעברית על חקר הגנוסטיקה

עד לפני 100 שנה הגנוסיס היה הערת שוליים בספרי ההיסטוריה. העובדה שנצרות ניסתה להעלים כל זכר לכפירה, נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה בצד השני של המחשבה הדתית. בימי קדם, אף אחד לא עסק בשימור כתביה. בימי הביניים, האינקוויזיציה הוקמה כדי לשרש כל מופע שלה. בעת החדשה, היא החרימה כתבים ולעיתים אף העלתה על המוקד אנשים שהתרחקו יתר על המידה מהדוגמה האורדתוכוסית. היהודים כמובן לא תרמו להשארותם של כתבים מהעת העתיקה, וכל מה שנותר מההגות ה"אחרת", הוטמע בכתבי מיסטיקה, בין שאזוטרים יותר ובין שאזוטרים פחות, הווה אומר, הקבלה לסוגיה – תחום שגם ככה בעת החדשה הודר מארון הספרים היהודי מחשש להתפרצות כפרנית נוספת כפי שאירעה במאה ה-17. הקו המחשבתי המאיים על האורתודוכסיה התרכז בחילונות וברציונליזם יותר מאשר בשפה דתית.

ניתן לומר שההיסטוריוגרפיה הרשמית של חקר הגנוסיס החלה כשהנס יונס קשר את האקזיסטנציאליזם והניהיליזם למחשבה הגנוסטית, וגרשום שלום החל במקביל לחקור את הקבלה. ומאז, מאה שנה, החקר התקדם בעצלתיים אך עדיין הופיעו עוד ועוד כתבים. אבל מה בעברית?

פאסט פורוורד לשנות האלפיים. הכתבים היחידים שעוסקים בגנוסיס בספרות הפופולרית בעברית נמצאים בפרקי מבוא לספרי חקר קבלה, בעיקר בנסיונות להתכתש בשאלה מי השפיע על מי, והאם החוטרים הסוררים מהיהדות פיתחו את הקו המחשבתי של הקבלה והסיטו אותו, או שחזרו קווים קיימים שהוסוו והחזירו אותם לחיים. נראה כאילו שחקר הגנוסיס עצמו, ללא הצורך להשוות אותו לזרמים אחרים, ובטח מחוץ להקשר היהודי, לא קיים. גילוי מגילות נאג' חמדי, מהתגליות החשובות של המאה העשרים, כאילו פסח על העברית. עד עכשיו.

הוצאת רסלינג מוציאה לקט של כתבים מתורגמים מאסופת נאג' חמדי, בתרגום ועריכה של ד"ר יונתן כהנא הכולל גם מבוא קצר ואפילוג קצת יותר רחב, תרגום של מאמר מכונן של הנס יונס – שכאמור, שלושת אלה מהווים לדעתי את הפעם הראשונה שהתורה הזאת מקבלת במה מהוצאת ספרים ישראלית, בשפה העברית. נכון, יותם חותם עסק בגנוסיס לפני כעשור בספרו "גנוסיס מודרני וציונות", אבל הוא עסק בעיקר בקו המחשבתי והפוליטי ופחות בקו הדתי. יותם חותם הביא לקורא העברי הד של האסכולה אותה הוביל אריק פוגלין, ועל פיה תורות פוליטיות במאה העשרים שחתרו למשיחיות שאבו את המוטיבציה שלהם מאותו מקור שהגנוסיס שאב אותן. אבל, שוב, בהקשר היהודי. כהנא עושה את זה לראשונה בהקשר שאינו יודוצנטרי. אני חושב שזו בשורה מרגשת. ומי כמוכם יודע שהאתר הזה עוסק בגנוסיס לאורך השנים, וזוהי סיבה למסיבה.

נ.ב את השערתי על העדר מקורות עבריים שעוסקים פרופר במיתוס הבריאה הגנוסטי, מחזקת קריאה שלי בפוסט שפרסם לפני כ-7 שנים תומר פרסיקו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השלמת פערים

מריו ליביו הוא פיזיקאי, איש עולם המדעים המדויקים. עד כה הוא הוציא לא מעט רבי מכר מהתחומים האלה. ועכשיו, לראשונה, הוא מוציא ספר שהוא לא מהדיסציפלינה שלו – פסיכולוגיה וסביבותיה, המדידות והספקולטיביות. נושא הספר: סקרנות. מדעי הרוח אמנם לא זרים לכותב, הוא עוסק גם בהם באופן חובבני, או חצי מקצועי. יש לו אוסף אמנות, והוא אפילו היועץ האמנותי של תזמורת פילהרמונית כלשהיא, אבל אשאיר את הרכילות בצד, וניגש ישר לעניין סקירת הספר.

הספר מתחלק לשניים: רקע תאורטי ומקרי מבחן. מקרי המבחן נוגעים להיסטוריה של המדעים, ולראיונות שערך עם "מודלים" שמצא. האובייקטים למבחן מההיסטוריה של המדעים מתפצלים לקלאסי ולמודרני: לאונרדו דה וינצ'י, וריצ'רד פיינמן. משום מה הוא בחר להביא את מקרי המבחן לפני הרקע התאורטי, אבל בכך יופיו של סיפור, או יותר נכון בכך יופיו של מדע פופולרי, הסיפוריות. דרך הסיפורים על חיים שנמצאים על הגבול שבין גאונות, ורסטיליות, חוסר קשב וכמובן צמא לידע הוא מגיע לסט של "שאלות מחקר", עליהן יענה בפרקי הרקע התאורטי, שנע על הגבול שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה ומדעי המח.

לבד מניתוח כללי של "מפת הסקרנות", והטענה הדי ברורה שעל פיה קיימים כל מיני סוגים של סקרנות, שאפשר לדמות אותם כנעים על שני צירים מרכזיים – נקודת המוצא של חקר הסקרנות היא הוא רעיון מרכזי, אני מניח, שמגיע מעולם האפיסטמולוגיה: קיים אצלנו ידע מוקדם, מעומעם, על פיו בנינו מודל כמו-דטרמיניסטי על איך שדברים צפויים להיות, וברגע שאנו מגלים אנומליה במודל שבנינו לעצמנו, הדיסוננס הזה מגרה אצלנו את האינטלקט.

מדברים על הגירוי הזה בשני אופנים: הנפוץ יותר קרוי "פער המידע", תחושה של אי נוחות או מבוכה מצד אחד, כך שהדחף הסקרני שלו הוא לפתור אותה, להפיג את הכאב, לגשר את הפער ולהביא את המודל לשיווי משקל, שהופר ברגע שמשהו לא התיישר על פיו. מצד שני מדברים גם על תחושה של גילוי, אם לקרוא לזה כך, קונברסיה. לפתע מבינים שהעולם גדול ממי שחשבנו שאנחנו, שיש לנו מה ללמוד, ושאנחנו רוצים לדעת את מה שצריך בכדי להיות עדים לדבר הגדול הזה.

בשני המקרים גם יחד, התשובה לשאלות שעוררה הסקרנות מתקשרת עם פורקן וסיפוק. גם מבחינה מדעית, אדם סקרן שמקבל תשובות לשאלות שלו, רגע ההבנה, יוצר עירור של אותו המקום המעורר ברגעים של סיפוק אחר, פיזי. סיפוק אינטלקטואלי וסיפוק פיזי, שניהם מנגנים על אותו המקום.

ובנקודה הזאת אני לא יכול שלא להפוך לספיריטואליסט ולדבר על המיתוס הידוע ביהדות ועל פיו האדם לפני העולם, היה חשוף לכל הטוב, "למד תורה במעי אימו עד שבא מלאך וסטרו על פיו, והשכיחו את כל התורה". הטראומה הזאת נמצאת בנפשו של כל אדם, וקיימת בו תשוקה לרכוש את הידע הזה מחדש. בין אם הוא צריך גירוי, ובין אם אינו צריך, החוויה הזו של אמת שנסתרה ממנו וכעת הוא מגלה אותה מחדש, מענגת אותו. ליביו מציין את ויליאם ג'יימס כאבי הפסיכולוגיה המודרנית, וכמי שניבא מושגי יסוד שיישארו במרכז הדיון גם מאה שנה לאחריו (כמו לדוגמה התאוריה על "פער המידע"). אבל הקביעה הזאת מבוססת על ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה". הספיריטואליזם הזה מדבר לדעתי דווקא יותר דרך ספרו האחר, "החוויה הדתית לסוגיה".

האמת שלא צריך כלל את ויליאם ג'יימס. המיתוס הדתי הזה, הוא צורה אחרת ומגויירת לטיעון ההזכרות האפלטוני בדיאלוג "מנון". וליביו אכן מציין את הדיאלוג הזה, ובעיקר את הפרדוקס של מנון, בהקבלה למדעי המח: כשאתה לא יודע כלום, אין מה שיגרה אותך לדעת יותר. כשאתה יודע את הכל, אין מה שיקרה אותך לדעת יותר. הגירוי האמיתי הוא רק כשאתה יודע קצת, ויודע שאתה צריך לדעת יותר. מין עקומת פעמון, שמציירת את היחס בין מידת הגירוי למידת הידע. ליביו מגבה את הדבר הזה בממצאים מדעיים, על מעגלי הגמול של המח.

אסיים בשתי צורות נוספות של טיעון ההזכרות ביהדות: אלוהים הוא תבונה אינסופית, נשמותינו אינן אלא רסיסים שנפוצו מאוצר הנשמות, וכל מטרתינו היא לשוב אל כור מחצבתנו, ולהיות צרורים בצרור החיים. הדרך שלנו היא לגלות את אותה התבונה, באמצעות הפגה של המתח שמושך אותנו החוצה, ולהשאב, או יותר נכון לממש את התשוקה אל התבונה. בנוסף: יעקב ירד מצרימה בשבעים נפש והפך שם לעם גדול עצום ורב, ששכח את אלוהי אבותיו. אך הוא מצידו זכר את העם הוציאו ממצרים אל הארץ המובטחת. התלאות היו רבות, ארבעים שנה בארץ ציה וצלמוות. אך השכר היה גדול, ארץ כרמל, טובת פרי וזבת חלב. סקרנות היא דבר מתיש ומתסכל, מלא תלאות. אך הקונברסיה הזאת, הגישור על הפער, ההשלמה של המודל הלקוי היא השכר, שמגולם בפורקן פיזי, כפריון.

הספר "למה" של מריו ליביו מופיע כעת בהוצאת "אריה ניר"/"מודן".

הסרטונים האלה הם טיזרים די ממצים של מה שכתוב בספר.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks