המסר הגאולי שבפרשיית ענת קם

או: ענת קם בתפקיד משה רבינו, מוציאה את עם ישראל מארץ מצרים של הצנזורה ; הסיפור סביב צו איסור הפרסום מוכיח שלצנזורה אין כח בעידן הרשת. אבל הוא מוכיח דבר הרבה יותר עמוק: אי אפשר לשמור סודות בעידן הזה, שבו החברה טכנולוגית. הטכנולוגיה סייעה לענת קם להדליף את המסמכים, הטכנולוגיה סייעה לשב"כ להתחקות אחר עקבותיה, הטכנולוגיה שיבשה את התוכניות של המדינה להשתיק את הפרשה. עולם טכנולוגי יותר הוא עולם ללא סודות, לא מפני שהוא מהווה מכשול מפני שמירת סוד אלא פשוט מפני שבסופו של דבר אנשים יבינו שאין להם סיבה לשמור סוד. ושוב, לא מפני שגם-ככה כולם ידעו את מה שהם רוצים להסתיר, אלא מפני שכשאתה מתנהג בסדר אין לך מה לשמור בסוד, וכשאתה מתנהג לא בסדר… אתה למעשה לא יכול להתנהג לא בסדר. האח הגדול צופה בך ומצליף בך בכל פעם שאתה חושב לעשות רע, הוא משגיח שרק טוב יהיה במחשבותיך. חשוב לציין שלא משנה אם הנורמות האלה של הטוב הן הטוב המוחלט, משום שסוף-כל-סוף המושג שסותר את הטוב, הרע, לא יהיה נוכח. בהעדר רע יהיה רק טוב, הטכנולוגיה מייסעת בכך.

בנקודה המוסרית הזאת נגע הספר "עולם ללא סודות" והציג שני תרחישים: אופטימי ופסימי. התרחיש הפסימי דיבר על מערכת נורמות מרושעת, ואח גדול טוטאליטרי. התרחיש האופטימי דיבר על עולם שבו האח הקטן צופה באח הגדול, ולכן יש אנרכיה ושוויון – האח הגדול האמיתי הוא החברה שצופה בכל אחד מהפרטים בה ומשגיחה שהוא מתנהג כיאות, והמשטר לצורך העניין נמצא בדיוק כמעמד של כל פרט ופרט. מיותר לציין ש-א. אני אופטימי, ב. התרחיש הפסימי עשוי להתקיים רק בעולם שבו אנשים מכפיפים את עצמם מרצון כלפי סמכות, כך שהצייתנות הזו היא המפתח. כפי שאני רואה את הכיוון שאליו הולכת החברה, המגמה רק תהפוך ליברלית יותר. אני גם משוכנע שלאחר שחברה שחיה תחת משטר טוטליטרי וזוכרת את תור הזהב של הליברליזם, לא תשלים עם דיכוי שלה ותתקומם באופן ספונטני. העובדה היא שגם בישראל העיתונות התקוממה, ועוד לפניה הבלוגספירה. התרחיש היחיד שבו אוכל לדמיין דיקטטורה הוא מציאותי פחות מדי בעיני, ויכול רק להוות עלילה של דיסטופיית מדע בדיוני – המשטר ימחק לאנשים מהזכרון את הערגה לחברה ליברלית, כך שלא יהיה להם במה להזכר והם יצייתו מרצון.

מיותר לציין שהמיתוס הזה נפוץ מאוד במיסטיקה (היהודית, לפחות), כאילו שלאדם היה זכרון כלשהוא של אוטופיה ומרגע שנולד לעולם חדש הזכרון הזה הושכח ממנו. אומרת הגמרא במסכת נידה (דף ל' עמוד ב'):

אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני". ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר אלו ירחי לידה, ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי, יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה", ואומר: "בסוד אלוה עלי אהלי". מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר?! ת"ש, "בסוד אלוה עלי אהלי", וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ". ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר: "כי לי תכרע כל ברך, תשבע כל לשון". "כי לי תכרע כל ברך" – זה יום המיתה, שנאמר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר". "תשבע כל לשון" – זה יום הלידה, שנאמר: "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה". ומה היא השבועה שמשביעין אותו? "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך 'צדיק אתה', היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך"

והפרשנות היא זו: אין לך ימים שאדם שרוי בטובה כמו הימים שלפני העידן האפל של המשטר הטוטליטרי. בימים אלה, הוא ידע מהי אוטופיה (שם קוד: "כל התורה כולה"). אלא שברגע אחד וטרגי, הכל הושכח ממנו. במקום זכרונות טובים, טפלו עליו צורת מחשבה צייתנית. המשטר עומד עליו עם שוט ומתרה בו: "אם לא תכרע לפני ותציית לי, אהרוג אותך. אני ממליץ לך, ומדבר איתך בינתיים במילים יפות (שם קוד: פה רך), ציית לי ואל תהיה קשה עורף. ואם מישהו בא אליך ומנסה לשכנע אותך שאם לא תציית לי, תזכה לחופש, אל תאמין לו. זאת, מפני שברור לך שאני היחיד שאתה צריך להאמין לו כי אני, המשטר, מגן עליך. אם אתה סומך עלי, החיים שלך יהיו טובים, ואם לא אז אמרתי לך כבר שיהיה לך רע (שם קוד: פרך)".

ניתן לשים לב שהמיתוס הזה מקביל גם למיתוס על השעבוד של בני ישראל בארץ מצרים. גם פרעה "שכח" את יוסף, וגם בני ישראל עצמם שכחו את כל המסורת שלהם (כלומר: את ה' אלוהי אבותיהם) והתמכרו לעבודת אלילים. הם ירדו למ"ט שערי טומאה, והמצרים העבידו אותם בפרך. זאת, אחרי שהיתה תקופה מסויימת שהם התייחסו אליהם מעט יותר יפה, אבל זה היה עניין של זמן עד שבני ישראל (שם קוד: האנשים שמחזיקים ב"ידע הנסתר". לצורך העניין, ליברליות) יהוו איום על פרעה, שמייצג את המשטר הטוטליטרי. הוא רדה בהם, והרג אותם עוד שהם היו קטנים. הוא הפגין אפס סובלנות כלפי כל גילוי של מרידה, והיא רק התחילה בכך שהם התחילו להוות איום דמוגרפי. כלומר, לאט לאט יותר ויותר נתינים של המשטר התחילו להחזיק בדעות ליברליות, והוא התחיל לחשוש מהתקוממות עממית. עד שהוא פשוט לא יכול היה. בשלב זה הליברליות פרצה את הסכר, ונתיני המשטר "נגאלו". הם יצאו ממצרים והגיעו אל ארץ ישראל שמסמלת את האוטופיה.

לסיכום: התנ"ך משקף מיתוס גנוסטי שבו בני ישראל המחזיקים בידע הנסתר של האל הבלתי נשחת, מוחזקים כבני ערובה על ידי הדמיורגוס הרשע, אבל רצונם הטוב והדינמיקה שלו בתוך העולם האימננטי מביאה אותם בסופו של דבר לגאולה שסופה אוטופיה. המיתוס הזה מתגלם גם במערכת האתיקה שטוענת שהעולם הפיזי הוא כלא תודעה, לפני שהנשמה ירדה לעולם היא נמצאה בקשר ישיר עם הטוב וכעת מערכת הנורמות הממוסדת מהווה חיץ בינה לבין הטוב, חיץ שיש לשבור באמצעות אנטינומיזם. אבל אני חושב שלצורך העניין נשכח מהקארמה המיסטית שאני מנסה להטעין על כל הסיפור של האינטרנט ונתרכז בדבר אחד: האינטרנט הוא כלי שמפחית את הכח של שמירת הסודות, הצנזורה ובעיקר הקנאות לפרטיות. ככל שהאינטרנט יתחזק המידע יהיה פתוח עד לרמה שבה אנשים לא ירגישו צורך להגן על הפרטיות שלהם, מהסיבה שפשוט לא יהיו להם סודות להסתיר. הם יתנהגו כמו שצריך, ולכן לא ישנה להם שאנשים יודעים שהם בסדר.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

2 thoughts on “המסר הגאולי שבפרשיית ענת קם

  1. תומר הגיב:

    יפה!
    מה שמעניין כאן שתפקיד הדמיורגוס מופרט: הוא כבר לא בוס כל יודע וכל יכול (בעולמו), אלא קהילה כל יודעת שחלק ממנה משחק כשלטון ורובה כנתינים (או אזרחים). וזה גורם לכך שאף אחד אינו כל יכול.

  2. אבי לבקוביץ הגיב:

    או שמא מי שהוא כל יכול, כל יודע ונמצא בכל מקום הוא הקהילה. או ליתר דיוק, הטכנולוגיה שמהווה את הזרוע הארוכה של הקהילה. המהפכני כאן הוא שההשגחה הפרטית כאן היא לא של כח על-טבעי, אלא של ישות מטאפיזית שמהווה מכלול. משהו בסגנון שפינוזה, כאשר הפונקציונליות של הטבע מתגלמת בטכנולוגיה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.