תהום מחשבה

אם נבקש לצמצם את כל הפילוסופיה לשאלה אחת, נוכל לבחור את השאלה הבאה: האם מותר האדם מן הבהמה, ומהו. כלומר, האם משהו ייחודי בחשיבה האנושית על פני חשיבה של כל חיה אחרת. אם האדם הוא בשר ודם בדיוק כמו חיה, והוא מציית לכללי הביולוגיה, מה גורם למחשבה שלו לנהוג על פי כללים אחרים מאלה של החיות? כאילו שיש לו עוד משהו שאין לחיות, איזו נפש מיוחדת שפועלת בצורה אחרת מהן? נקודת המוצא של הפילוסופים היא שכן – האדם הוא מוסרי, יש לו אחריות למעשיו, הוא חושב ומבין, הוא לא רק מגיב ופועל. פרופ' רון אהרוני בא לתקן את הטעות הזאת, לדידו. היא שבסופו של דבר מעוררת את הפרדוקסליות שבפילוסופיה, משום שהיא מצריכה את האדם להתבונן בחשיבה שלו עצמו, ומאחר שהאדם לא מסוגל להיות במקרה הזה אובייקטיבי הרי שהוא מגיע למבנה חשיבה מעגלי ומסתובב סביב הזנב של עצמו. הפתרון הוא אם כך לא לחקור את האדם כשנוגעים בסוגיות של חשיבה, אלא לחקור את מה שאינו האדם, כמו לדוגמה את החיות (או רובוטים). אבל אז זו כבר אינה פילוסופיה אלא זואולוגיה (או מדעי המחשב, בהתאמה), ובדיוק על הנקודה הזו מסמן פרופ' אהרוני – הפילוסופיה מאבדת את הפילוסופיוּת שלה וערוותה מתגלה: אין כזה דבר פילוסופיה באמת, כל מקורה של הפילוסופיה באותה הטעות שיש לתקן, באותו הבלבול בין החוקר לנחקר שמוביל לחשיבה המעגלית. יש לדייק בכוונותיו של אהרוני בספרו החדש "החתול שאיננו שם" שהופיע לאחרונה בהוצאת מאגנס. אהרוני לא בא לתקוף את הפילוסופיה, הוא בא לחקור אותה. הוא מגיע למסקנה שכל הבעיות הפילוסופיות, כולל הארכיטיפיות שבהן, נובעות מאותו הבלבול. הוא לא אמור לפתור את הבעיה, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר להמנע מהבלבול הזה. הוא רק בא לסמן אותה, כדי שנבין את המגבלות של החשיבה שלנו. ליתר דיוק, הוא בא לפשוט את מעטה המסתורין שיש סביב הפילוסופיה, באומרו כי כל התחושה המיוחדת הזו שנקראת "פילוסופיוּת" אינה אלא אשליה שנובעת ממבנה החשיבה שהוא מגלה כאן. מדובר אמנם בתזה פשטנית מאוד, אם זה כל כך פשוט איך זה שאף אחד עד אליך לא עלה על זה? לא מדויק כמובן לומר שאף אחד לא עלה על זה, אהרוני מביא שלל ציטוטים של פילוסופים גדולים מהעבר (שם הספר לקוח מציטוט של וויליאם ג'יימס, שטוען ש"הפילסוף הוא עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם". הגישה שציינתי כאן תואמת את הביהביוריזם הלשוני של רייל) שרומזים שכל הדרמה היא מדומה. ובכל זאת, כל מי שמתעניין בפרדוקסים לוגיים בפרט, ובפילוסופיה בכלל, ימצא עניין בספר הזה.

הערה: כדי לחדד את התזה של אהרוני, באשר לבלבול בין החוקר לנחקר נדמה לעצמנו את הדוגמה שהוא אוהב להביא: משחק כדורגל שבו אחד מהשחקנים מנסה להיות גם הפרשן של המשחק. בראשית ספרו הוא מציג את זה בצורה אחרת. משטר שצריך לבקר את עצמו, או חברה שממנה את מנהל החשבונות שלה להיות מבקר חיצוני. כלומר, האדם גם חושב וגם מנסה לתאר את החשיבה של עצמו בצורה אובייקטיבית, הריחוק הזה בין האובייקט לסובייקט – שרבים וטובים עמדו עליו – הוא המחולל את הפילוסופיה, הוא שגורם לפרדוקסים המחשבתיים. חוסר היכולת של האדם לחקור את עצמו, וחוסר היכולת שלו להשלים עם העובדה שצורת החשיבה שלו לא שונה מהותית מצורת חשיבה של כל מחשב או חיה, שהרי אין להם תודעה והם לא באמת "חושבים", מה שהאדם ברור שעושה!

תוספת: הנקודה, כפי שביקש פרופ' אהרוני להסביר (כך נודע), איננה היעדר אובייקטיביות של הפילוסוף כלפי המחשבה האנושית, אלא העובדה שמצב שבו מערכת מתארת את עצמה אינו אפשרי. הבלבול בין חוקר לנחקר, לא רק שאפשר להימנע ממנו, הוא אומר, חובה להימנע ממנו. וכשנמנעים מן הבלבול, הפילוסופיה נעלמת. ועל כן לי יש להעיר על כך: מסתבר שמצב בו מערכת מתארת את עצמה אפשרי אם מחזיקים בתפיסה הניאופלטונית, ולפיה כשאדם מגיע לאיחוד אקסטטי עם האחד זה מצב התודעה היחיד בו הוא באמת יכול לזהות בין החוקר לנחקר. החוקר הוא הנשמה והנחקר הוא האחד, אבל במצב של איחוד שניהם מהווים ישות אחת. המצב הזה אבסורדי ונוגד את ההגיון אבל בדיוק כאן נכנס אלמנט האמונה או יותר נכון התקווה. כאילו שהרוח האנושית מייחלת בכל מאודה להגיע אל המצב הזה, מתוך תקווה שהיא תצליח "לפרוץ את הגבול" הזה.

במילים אחרות, המצב הזה של הכרה עצמית היא תכליתו של הדיון הפילוסופי, היא המצב שכל פילוסוף מנסה להגיע אליו (או לצורך העניין מיסטיקן, הרי אנחנו מדברים על ניאופלטוניזם). הפילוסופיה עיקרה "השתדלות" להגיע אל המצב הזה, ודווקא הפרדוקסליות שהיא מעוררת מהווה את המכשול. הפילוסופים יכולים היו להתייאש, אבל משהו בתוכם עדיין מקווה לכך שהפרדוקסים האלה יפתרו לאחר שהרוח האנושית תגיע אל היעד. ביהדות התקווה הזאת נקראת תיקו.

אני רואה אם כך את הפילוסופיה כאויב שצריך להשלים איתו. אפשר אמנם לחיות במצב של אי השלמה ושל ויתור, אבל אז כל הסוגיות שבהן הפילוסופיה עוסקת מאבדות את התוקף שלהן. למעשה, כפי שטוען אהרוני בספר. אלא שאז, ננסה לתאר לעצמנו מצב שבו המוסר מאבד את תוקפו, ואין לו משמעות. זה מצב שהרוח האנושית חרדה ממנו ועל כן היא ממשיכה להתאמץ ולעסוק בסוגיות חסרות הפתרון הללו. כאן כבר נכנסת אמונה דתית-כמעט בפילוסופיה, אם לא נתייאש ונמשיך להאמין בפילוסופיה בסופו של דבר נצליח להגיע אל המצב הזה.

כלומר, שוב, השאלה היא אם אפשר להמנע מהבלבול הזה ואם צריך להמנע ממנו: לפי התפיסה שפוסלת מראש את האפשרות של האיחוד הטרנסצנדנטלי המדובר, צריך להמנע כי זה בלתי אפשרי. לפי התפיסה שמודה שזה אבסורדי אבל מקווה לפתרון על-טבעי, אסור להמנע כי אם נמשיך לנסות בסוף נצליח. לדעתי סביב הדיון הזה נסובה כל הפילוסופיה שבאה אחרי קאנט (או שמא אחרי הגל). אני מחזיק משום מה בתפיסה שזה אפשרי, ומודה שגם אני לא יכול להסביר איך.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה