תיבת לילה

לפני 25 שנה הוציאה להקת נייט-ארק את אלבומה הראשון, והפכה מאז לאחת מהמעצבות של הפיוז'ן המזרחי-מערבי במוסיקה הפופולארית. האלבום "Picture", הציג לעולם שילוב חלוצי בין המסורת הארמנית-אנטולית השורשית לבין ג'ז ורוק, והפך במהרה לקלאסיקה שהיוותה השראה מאוחר יותר לאלפי מוסיקאים מסביב לעולם. ארא דינקג'יאן, מנהיג ההרכב ומי שאמון על רוב לחניו, הפך לכותב שירים מבוקש. אנחנו, הישראלים, מכירים שני שירים שלו במיוחד: "זה הזמן לסלוח" של יואב יצחק, שהינו למעשה גרסת כיסוי לשיר הנושא מהאלבום הנ"ל, ו-"Homecoming" שהפך לקטע הפתיחה של החמישייה הקאמרית ועיבוד ווקאלי שלו הפך לאחד משירי הפופ האהובים ביוון בשנות התשעים, ומאוחר יותר גם בוצע מטקס הסגירה של אולימפיאדת אתונה.

דינקג'יאן עצמו, גם מעבר לפועלו במסגרת הלהקה, נחשב לאחד מנגני העוד המובילים בעולם, וכבעליו של התואר היחיד מסוגו בארה"ב (ולמעשה בעולם כולו, עד היום), שמתמחה בכלי הנגינה המסורתי הזה, שמכונה "מלך הכלים הערבי". בקריירת סולו מצליחה שנמשכה מאז הפסיקה הלהקה את פעילותה לפני 11 שנה, הוא הוציא שלושה אלבומים – אחד עם אביו, זמר העם הארמני המפורסם, אוניק דינקג'יאן. שלושתם, במקרה או לא, הוקלטו במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי שנערך מדי שנה בירושלים. ארא דינקג'יאן כיבד את הפסטיבל בנוכחותו כבר ארבע פעמים ויצר איתו קשר מיוחד מספיק כדי שיוקיר את הפסטיבל בשנתו ה-11 באחד מהמחוות המתוקות ביותר שיכול הקהל הישראלי האוהד לבקש: איחוד חד-פעמי של הלהקה האגדית אותה הוביל.

"ההרגשה להופיע בפסטיבל העוד היה כל כך טובה, שממש רציתי לעשות את זה", הוא אומר בשיחת טלפון מביתו שבניו ג'רזי, "אפי בניה, המנהל המוזיקלי של פסטיבל העוד ומנכ"ל בית הקונפדרציה, שאל אותי אם בא לי לאחד את הלהקה לכבוד הפסטיבל של השנה. האמת שלא חשבתי לרגע שנתאחד, אבל הבקשה הגיעה ונעתרתי ברצון. אני חושב שזו מחויבות אישית לפסטיבל, לעיר, לקהל"

לדינקג'יאן רומן ארוך עם העיר, בה ביקר כבר חמש פעמים ב-12 השנים האחרונות במסגרת הופעותיו. הראשונה מהן התקיימה עם נייט-ארק, במסגרת פסטיבל ישראל 1998, וליוותה את צאת אלבומם השלישי. מאז 2005, הוא מופיע בפסטיבל העוד כמעט בכל שנה, משהו בהופעות הופך אותן לשוות מספיק כדי שיהפכו אחר-כך לאלבום הופעה, לפעמים אפילו בצורה לא מכוונת. "כזה היה אלבום הסולו הראשון שלי, ב-2005. לא ידעתי מלכתחילה שההופעה בכלל הוקלטה, ורק כמה ימים לאחר מכן קיבלתי הקלטה שלה מטכנאי הסאונד של הפסטיבל", הוא מספר, "מסתבר שלפעמים אתה לא שומע את מה שאחרים שומעים. כשאתה מנגן מול אנשים אתה נמצא במימד אחר, הופעה היא עניין של השתתפות והיא נשמעת אחרת מאולפן. ההופעה אז הייתה פשוט טובה, עד למצב שבו לא הצטרכנו את הקלטות האולפן הסטריליות הללו של הבית חולים, בכדי להוציא אלבום".

עד כמה היתה לקהל הישראלי השפעה על טיב ההופעה?
"הקהל הישראלי מהבחינה הזו הוא מצוין. הוא יודע מה שהוא עושה. אם אתה לא מנגן טוב הישראלים יודעים את זה מיד, כשאתה מנגן בשקט הם חשדנים וקשובים, כשאתה מנגן בצורה אנרגטית הם שמים לב לזה מיד".

ממה נובעים הסנטימנטים המיוחדים שיש לך לעיר ירושלים עצמה?
"מעבר לקהל ולפסטיבל, כמובן, יש לי יחס של כבוד לעיר. אישית, אני חושב שכל אחד צריך לבקר בה פעם אחת בחייו לפחות. זו לא הייתה רק חוויה אישית נפלאה, לביקור שלי יש גם משמעות תרבותית ודתית. כארמני, כשהייתי שם, הרגשתי פתאום שכל מה שקראתי בספרי ההיסטוריה עומד מול עיני. נדהמתי כשהבנתי עד כמה עמוק ומשמעותי היה החלק של הארמנים בהיסטוריה של העיר הקדושה הזו. ניגנתי בכנסיה ארמנית למשך 37 שנה, אבי היה זמר-עם שביצע ליתורגיה ארמנית, גדלתי על התרבות הזו, שלקחה חלק חשוב בחיי. בכל ביקורי במדינות העולם, ביקרתי תמיד בכנסיות ארמניות, אבל באף אחת מהן לא הרגשתי את הקדושה המיוחדת כמו בכנסיות בירושלים"

ב-2008 ערך דינקג'יאן במסגרת הפסטיבל הופעת "שלום", ביחד עם הרכב נגנים יהודים, ערבים, טורקים, יוונים וכמובן הוא הארמני – מופע שנקרא "Peace on Earth", והפך גם הוא לאלבום מאוחר יותר, מופע שביקש לגשר על פערים וסכסוכים בין העמים במזרח התיכון ובעולם כולו. כזה גם היה המופע שהתקיים שנה מאוחר יותר, מפגש פסגה בין שלושה מנגני העוד המובילים בעולם – תייסיר אליאס הערבי-ישראלי, יורדל טוקצ'אן הטורקי והוא עצמו. "אני חושב שהמוסיקה מטרתה לא להדגיש מוקדים לקונפליקטים שמעבר אליה. אם כבר צריכה להיות משמעות שמעבר, היא צריכה להיות באפקט המאחד. השפה המוסיקלית היא אחת, וזה מה שעשינו. עבדנו ביחד, ישבנו כמו אחים, ניגנו וזה היה המסר שלנו. זה מה שצריך להיות, זו בעצם הסיבה שלי להיות מוסיקאי"

האחדות הגלובלית הזו, היא גם מה שמקשר אל הרפרנס התנכ"י שבשם הלהקה, שם שמייצג לטענת דינקג'יאן את פועלה. "העולם נעשה קטן, ומבחינתי הדרך לסמל את ההתכווצות הזו של הגבולות והמרחקים, היא על ידי שילוב של הרמוניות מערביות בצלילים המזרחיים", הוא מסביר, "כך אני גם 'מציל' את התרבות הארמנית משכחה, וזה מביא אותי בחזרה אל סמל התיבה שמשמשת להצלה. הקשר לארמניה הוא משום שתיבת נח נחתה על הר אררט, שהוא סמל ארמני"

ההיתוך המזרחי-מערבי הזה מגולם גם בשמה של היצירה החדשה של נייט-ארק, שהולחנה לכבוד הופעת האיחוד הקרובה. "הקטע נקרא 'Semi-Semai', והכוונה ל'חצי סמאיי'. סמאיי הוא תבנית מוסיקלית במוסיקה הטורקית הקלאסית (saz semai), ה'חצי' הוא בגלל הפיוז'ן עם ההרמוניות המערביות"

נייט-ארק, הלהקה הארמנית-אמריקאית האגדית, תתאחד לרגל פסטיבל העוד ה-11 במופע הפתיחה שלו שייערך הערב,  ה-11.11 באולם שרובר שבתיאטרון ירושלים. ארא דינקג'יאן יערוך ביום שלמחרת כיתת אמן בבית הקונפדרציה. הפסטיבל עצמו יימשך בשבועיים שלאחר מכן עד ל-26.11 בבית שמואל ובתאטרון ירושלים, וכן בשלוחה הנצרתית שלו, במרכז מוואל לאמנות.

פורסם גם במאקו – 11.11

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה