ה-DNA של האסתטיקה

בעידן שבו מידע ניתן לשכפול, מה משמעותו של דבר נדיר? בעידן שבו כל דבר ניתן להשיג ברשתות שיתוף, מהו גם כן דבר נדיר? האם דבר נדיר הוא דבר לא מוכר, או דבר שקשה להשיג? כנראה שבעידן הרשת הנדירות חוזרת להגדרתה האמיתית – דבר נדיר הוא דבר נסתר, מוכר רק ליודעי דבר, כמעט ובלתי ניתן להשגה. אבל רק כמעט, מי שרוצה – יודע. הכל זה עניין של רצון טוב. אויש, שוב אני חוזר למושגים של המיסטיקה. מעט על שיתוף קבצים, תרבות אינטרנט ומימטיקה.

:: . ::

אסתטיקה היא מושג נזיל. מהו הטוב? מהו היופי? מהו המושלם? וברמת הפרקטיקה: מה הופך דבר ליקר או זול? מה קובע את שוויו של דבר – היצע או ביקוש? מה הופך דבר למשהו שאנשים ירצו אותו? מה גורם לכוחות להיאבק על דבר מבוקש? האם היופי שלו, או דווקא הקושי להשיג אותו והרצון לנכס אותו אליהם ולרכז את כל ההון תחת שליטה אחת? אסתטיקה היא המושג שמגדיר את הכלכלה ואת האמנות, את החומר ואת הרוח. את החיים. מי שקובע את יופיו של דבר הוא הזרם המרכזי, הממסד. מי שחותר תחת הממסד, קובע את היופי ההפוך. או שמא קובע את היופי הממסדי כאירוני – ככל שדבר גרוע יותר, ככה הוא טוב יותר. אמת היא שקר. אלטרנטיבה היא מיינסטרים. התרבות האלטרנטיבית מתרכזת בחמש הגדרות אסתטיות עיקריות: Cult, Camp, Kitsch, Rare, Bizarre.

:: . ::

שיווי משקל
בטח תהיתם, מה הופך את שירי האייטיז, לדוגמה, לכל כך קאלט וטראש? לכאן שייכים מושגים כמו טכנולוגיה, ייצור ושיווק. למעשה, שלושת אלה הם המגדירים את ההיצע. את הביקוש מגדיר כמובן הקהל, במין תגובה נגדית. ברגע שקיימת הדדיות בין ההיצע לבין הביקוש, בין היצרן לבין הצרכן – העגלה נוסעת, המיינסטרים מתהווה. כל עוד יש ניגודיות בין שני הרצונות, משהו מתערער. היינו רוצים לקרוא לזה אלטרנטיבה.

כאמור, הטכנולוגיה משחקת תפקיד מרכזי בהגדרת האסתטיקה. יש קשר ישיר בינה, לבין תקשורת, איכות וכמובן ידע ומידע. אם נמשיך את הדוגמא של התרבות הפופולרית בשנות השמונים ומטה: בתקופה זו הטכנולוגיה היתה נדירה, נעשו המוני שירים במכשור פרימיטיבי, כך שהייצור היה יחסית קשה. אבל גם השיווק, השירים הופצו במהדורות מצומצמות מאוד, כך שלעיתים היו מוכרים ליודעי דבר בלבד, ולעיתים היו ידועים לציבור הרחב אבל בלתי ניתנים להשגה. למה? ליוצרים שלהם לא היה מספיק כסף כדי להפיץ אותם בחנויות, להוציא כאלבומים (ולשווק אותם כדי להחזיר את העלות), הכל התנהל באמצעות תקליטי שדרים באיכויות גרועות לגמרי. הסיפור הזה מוכר לכם מהאיטלו דיסקו – "יצירות אמנות" כמו שירים מצחיקים לגמרי, לא יצאו מהאיזור הגיאוגרפי שלהם, לעיתים מהמועדונים שניגנו אותם, בגלל יכולת שיווק לא אופטימלית. אי יכולת, ברוב המקרים. מחסור במשאבים.

:: . ::

צרכנות נבונה
אנחנו – הצרכנים: צרכני תרבות, מקבלי שירות, קניינים ולקוחות – "נלחמים" כולנו על הידע, דווקא הקושי להשיג דברים הופך אותם למבוקשים יותר. להשיג זה להכיר, להשיג זה לדעת. אנחנו עסוקים במלחמה מתמדת של חיפוש, איתור ודרישה. חיפוש אחרי האמת, דרישת האמת והידע. לדעת ולהכיר, לדעת ולאחסן, להיות רכושני ולאגור מידע. המלחמה הזאת היא מה שמגדירה דברים כנדירים, היא מה שמגדירה דברים כפחות נדירים אך עדיין בעלי דרישה כקאלטיים. קאלט הוא ידע מסוג מובחר, הוא ידע שההאדרה שלו בלתי מוסברת. הנהירה אליו היא אובססיבית, אדוקה, כמעט אירוטית. האם קאלט הוא האמת המהותית ביותר?

:: . ::

האותנטיות והחמלה
האמת גורמת לנו להנאה, לשחרור. היא גורמת לנו לחייך. היא מצחיקה אותנו, בין אם במובן הנפוץ והבידורי של המילה, ובין אם במובן האחר – היא גורמת לנו לחדוות המשחק, חדוות החיים. החיים הם משחק וכל אחד מאיתנו שחקן. החיוך הוא הרגש, שיא הרגש הוא החתירה התמידית. כשהשיא הזה מזויף או מוגזם, נעקם את האף. זו לא תהיה חוויה אמיתית, זה יהיה קיטש. זו תהיה אמנות סינתטית, אמנות זבל – טראש. אנחנו אוהבים את המוצרים שלנו באיכות המובחרת ביותר, לא נסתפק בחוויה דהויה, חסרת ברק ואור. אנחנו מחפשים את הטעם הטוב, טעם חסר או רע – יגרום לנו להחמיץ פנים.

אבל יש גם חוסר טעם אנין. זוהי אירוניה, גם כדי לעשות דברים גרועים צריך להיות מוכשר, כי יש אנשים שיודעים לעשות דברים גרועים בצורה גרועה כל כך, שהם ממש גרועים. הדבר הוא גרוע בצורה גרועה כל כך, שהוא טוב. יש גם אנשים שמתקשים לעשות אמנות גרועה בהפוך על הפוך, ואז הם הכי גרועים, ופאתטיים. הם מגוחכים. אבל דווקא הגיחוך הזה הוא מצחיק, הצחוק יתבטא בחיוך. אנחנו אוהבים לחייך, אנחנו אוהבים קאמפ.

:: . ::

הזר המסתורי
המיינסטרים הוא קונפורמיות, ללכת עם הזרם ולזהות את היפה כמי שיש לו ביקוש והכשר ממסדי. אבל מיהו הממסד ואילו אינטרסים יש לו? האם יופי הוא דבר אבסולוטי? האם משהו בעולם הוא בכלל אבסולוטי? האם הגדרתו של דבר כיפה הוא מחייב? האם ההגדרה הקולקטיבית של היופי, אינה אלא כפיית אסתטיקה על הפרט? מסתבר שטעם הוא דבר אינדיווידואלי, כל אחד אוהב דברים אחרים, לכל אחד הרצון שלו והאמת שלו. לחלק מהאנשים הרצון להגיע אל הדבר האחר, הלא מוכר, המסתורי. למעשה, לכולנו. המסתורי הוא הרי האמת שאנחנו דורשים, הדבר הבלתי מושג. הדבר שיש המנסים למנוע מאיתנו ולהחביא, לגרום לנו לא לדעת על קיומו. הסיבה היא ברורה – יש בו משהו זר ומוזר, מאיים. האם הוא אכן מאיים? האם אינו אלא אמת אחרת וצרופה יותר, מהשקר שאליו אנחנו חשופים? האדם הוא סקרן מטבעו, ונמשך אל הזרות הזאת. זר הוא מעניין, לא נורמלי רק בגלל שהקונפורמיות היא עניין יחסי ותלוי חברה ותרבות. האם אנחנו קסנופוביים כלפי תופעות חברתיות משונות? מי אמר שהן באמת משונות, אולי אנחנו המשונים? סקרנות ובדיקת גבולות שכזו מגדירה את הביזאר.

:: . ::

הגן האנוכי
האדם הוא סקרן וחוקר את האמת. הוא שואף להכיר דברים חדשים, כדי לנכס למחשבה שלו כל פיסת מידע שקיימת. בטח אם זו פיסת מידע שאף אחד לא מכיר, מפני שרק אז הוא יוכל להתפאר בקניין הרוחני הזה. כן, קניין. אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את הידע הזה. האדם מנכס לעצמו כל דבר שהוא נחשף אליו, זוהי אינה בעלות במובן המקובל של המילה. הוא לא ידרוש עליה תמלוגים מפני שאין לו את הזכות המוסרית לעשות את זה, אבל ברגע שהוא ינסה להעביר את הידע הזה אל מישהו אחר הוא יעשה את זה. הדרישה שלו תהיה בהסכם לא כתוב – יחסי תן וקח. אני תורם לך חוויה של ידע, אתה תתן לי משהו אחר – ידע נוסף, שכר על הטרחה שלי, חברות היא גם סוג של שכר. החלפת חוויות היא מסחר בידע. אני מספר לכם, אני דורש תגמול. התגמול הוא פידבק טוב, הוא התביעה לספר לאנשים אחרים ולהעביר את הרעיון הלאה. לשכפל. זוהי המימטיקה, רעיונות שעוברים ממח אחד לאחר, כמו וירוס. רעיונות עוברים בהבל פה, בטלפתיה. בעזרת סימנים שונים כמו שפה, כתב, או מחוות שונות – כולל גופניות. יש אנשים שהדרישה שלהם אינה מיידית, יש להם סבלנות ואולי גם ויתור, למען הקרדיט. העיקר שמי שחווה את הרעיון לאחר זמן יזכור ממי הוא קיבל את זה, החקיקה הזאת בזכרון היא השכר.

:: . ::

הקפיטליזם של הידע
יש גם כאלה שרוצים לשמר את הידע לעצמם, ומקשים את העברתו. הם סוחרים בו בעבור הון חומרי, ידע עולה כסף. הרבה כסף. האקדמיה, למשל. הממסד האקדמי ידרוש ממך להמיר את הטובין שלך בעבור הרעיונות שהוא מספק לך. למה כל כך הרבה כסף? מפני שהידע הזה הוא ממסדי. הוא עבר עיבוד וקיבל תו תקן, הכשר. הידע המועבר אליך הוא תקין וכשר, הכשר של קונפורמיות. זהו ידע אמיתי. ושוב אנחנו חוזרים לשאלת האמת, ושאלת הממסדיות. הי, אני יודע כבר את מה שאתם רוצים ללמד אותי בעבור כסף, למה שאשלם לכם? התשובה ברורה: בעבור התעודה, שתעיד על ההכשר הממסדי לדעותיך. עם תואר תוכל להעביר את הרעיונות שלך לאנשים שיעריכו אותך, ללא תואר יהיה לך קשה. תוכל להעביר רק לאנשים שאינם חלק מהממסד. אנשים שהם חלק ממנו יזלזלו בך. ההסברים שלהם יהיו שונים, אבל מאחוריהם עומדת אמת אחת: האמת שלך היא אינה האמת שלהם, האמת שלך היא שקר בעבורם. האמת שלהם היא אמת, ורק עם הכשר מהממסד האמיתי שלהם, הם יוכלו לאמת את דעותיך. בלעדיו אתה הוא אויבם, האמת שלך הופכית – היא שקר.

:: . ::

הנשמה הדיגיטלית
האסתטיקה מלאה בניואנסים, שבעזרתם ניתן להסביר התנהגויות של אספנים, אותם האנשים שמחפשים כל פיסת ידע מתועד, לא משנה מה איכותו. טובה או גרועה ככל שתהיה, היא עדיין מידע. היא עדיין רעיון שנחקק בזכרון הקולקטיבי, תיעוד כזה תורם לשלמות אותו הזכרון. ברגע שהשלמות הזאת תושג, העולם יגיע אל תיקונו. ההתנהגות שלהם, על פניה, היא מופרכת. מה לעזאזל הם עושים, למה ולשם מה הם מנסים להנציח אמנות גרועה? נכון, אמנות גרועה היא לא משהו אבסולוטי ואוניברסלי, אסתטיקה היא משהו אינדיווידואלי. אבל גם אם האסתטיקה הפרטית תגדיר דבר כגרוע, ללא גרוע אי אפשר להגדיר את הטוב. אמנות היא אמנות. וככזו יש לה ערך. העקרון שווה להומניזם שטוען כי האדם באשר הוא אדם ראוי לכבוד. כל עוד הוא שומר על צלם כמובן, אבל בואו ננסה להגדיר מהו צלם אמנותי, שירים הם קול ודברים. מנגינה היא צליל. הקלטה היא תיעוד של מנגינה או שיר. הקלטה, פלסטיק צרוב, היא דבר יקר. על עצמי אני יכול להעיד שאני לא מסוגל לזרוק את הפלסטיק הזה. כואב לי, בעיקר על האובדן.

:: . ::

מידע הוא הון
וכמובן שקיים מושג השכול, הידע שאבד ולא ישוחזר. הידע שגם אם ישוחזר, לא יהיה אותנטי. הסדר ייהרס, וגם אם הוא ישוב אל תיקונו, הוא דרש משאבים. והמשאבים מוגבלים, וספר שהלך לאיבוד ידרוש קניה חוזרת – וזה כסף וזיעה. וקובץ שנמחק ידרוש גישה אל הרשת, חיפוש והורדה. ואחר כך מיון, גזירה ותיוג – סוג של זיעה, ועל כל מקרה שלא יהיה, סמטוכה. זה זמן שהוקדש לדברים שנעשו, זמן הוא גם כסף. את הזמן הזה יכולנו להשקיע בדברים חדשים ולהוסיף מידע, ובמקום זה אנחנו עסוקים בלשחזר. לא חבל? כנראה שלא, אנחנו רוצים עוד מידע. מידע משוחזר הוא כנראה מידע חשוב, כי כל מידע הוא קנייני ובעל ערך. השאלה היא מהו ערך ומי בעצם מעריך? כן, גם הערכה היא אינדיווידואלית. מה שאנחנו לא מעריכים, נוותר עליו כי כנראה שהוא לא חשוב. כנראה שהוא חשוב אבל בזמן שהיינו משקיעים בו, ניתן היה להשיג דברים שווים ממנו. אנחנו תועלתניים, ובמשאבים הנתונים שלנו מנסים להשיג את המירב.

:: . ::

הפיזיקה של המידע
כשהמידע נפוץ, לא צריך להשקיע מאמץ רב בשחזור שלו, או בהשגה ראשונית. אבל שוב – מה זה נפוץ? אנחנו חיים בתוך אוקיינוס של מידע, ואמורים למצוא את האיים הבודדים האלה של המידע המבוקש. שגם לא תמיד זמין. ובכדי להדגים את אי זמינות ואת המושג "יקר המציאות" נכיר את הנדירות הקיצונית יותר – Scarce. משאבים מוגבלים, אם מתוקף היותם טבעיים – זה מה שהטבע נתן ועוד מעט כבר לא יהיה, ואם מתוקף היותם מצומצמים, מלכתחילה נתונה מהדורה מוגבלת. אנשים נלחמים על משאבים, כל אחד טוען לבעלות ורוצה לרכז את ההון תחת רשותו. והמלחמה הזאת היא גם בתחום האמנות: אם נקח שוב את המוסיקה הפופולרית, ה-Scarce הוא כל דבר שבצורה הפיזית שלו נותר out of print. וזה כולל סינגלים שהודפסו רק במהדורה אחת, פרומואים שיצאו בתפוצה מצומצמת רק לאנשי מקצוע, מהדורות שנגנזו או הופסקה הפצתם אם לדוגמה לא היו זכויות יוצרים מתאימות וכו'.

פעם היינו צריכים ללכת לחנויות יד שניה ולחפש במחסנים שלהן כדי למצוא "מציאות". היום יש לנו את האינטרנט, למוסיקה אין צורך בקיום פיזי וגם לא בבזבוז כסף על עטיפה, פלסטיק ויחצ"נות – לשים את זה על כל שולחן של עיתונאי ותקליטן. מספיק לתת לו לשמוע את זה באתר, ואם הוא באמת רוצה, מספיק לשלוח לו את זה במייל. הוא גם יכול להוריד את זה בעצמו באינטרנט, אם יתאמץ. נייר ופלסטיק זה גם לא ידידותי לסביבה, לעצים ולחור באוזון. אלה חומרים שאינם מתכלים, ושוב – אין להם קיום כאמנות פיזית.

אבל זה שהדברים האלה קיימים באינטרנט אומר שהם כבר לא ספורים? הכל תלוי בכמה לאנשים קל למצוא אותם ואם הם יהיו זמינים. ומה אם לפחות מדי אנשים שנמצאים אונליין יש אותם? ומה אם אנשים בודדים שמחזיקים בקובץ מסוים הם אונליין אבל יש להם תור ארוך? נדירות היא עניין יחסי, דברים נפוצים יכולים להיות באלפי עותקים, אבל במקרה כל היוזרים שמחזיקים אותם, מחזיקים בעוד מיליוני דברים – ועדיין יש להם תור. וגם דבר נפוץ יהיה קשה להשגה. לא משנה כמה ליברלים ואלטרואיסטים הם יהיו, יהיה בלתי אפשרי להוריד מהם. כי זה אתם ועוד מאות יוזרים אחרים שמתחרים אתכם על המקום בתור – ושוב זוהי מלחמה עד מידע. בהחלט, הדברים היום זמינים להורדה ברשת, בטורנט או בשרת ציבורי, לא רק ברשתות שיתוף. ועדיין: המבחר הוא מכוון ולא אקראי, ובעיקר פגיע מאוד. הרבה ממנו זמין באופן לא חוקי ולכן הוא חייב להיות מוסתר. ולכן מידע סודי ונסתר הוא עדיין נדיר. תצטרך להיות מספיק זריז או בר מזל, הידע נמצא שם לזמן מוגבל. רק דברים נפוצים באמת נמצאים במספיק מירורים בכדי שתהיה להם "חיות" ארוכה יותר. דברים ישנים, דברים נידחים, דברים פופולריים אבל לא פופולריים מספיק, באיזה שהוא שלב נעלמים.

:: . ::

עולם מתוקן
הגישה אל הנדירות היא פחות עניין של כח ופוליטיקה, ויותר עניין של חושים טובים. אתם יודעים מה? זה עדיין עניין של כח ופוליטיקה, אבל מסוג אחר לגמרי. כמה שאתה אלטרואיסט, זה כמה שתקבל בחזרה. יש לך טריידרים? זה לא סתם, כנראה שיש לך מה לתת להם, והם נותנים לך פריוריטי. אתה עוקף את התור של ההמונים שצובאים על המבחר העצום שלהם. תוכנות השיתוף הן גן עדן ל-Scarce, אבל בכדי להשיג אותו עדיין צריך להשתדל. כן, האינטרנט הוא סוג של עולם עם מוסר מתוקן – אין מתנות חינם. יש רצון להועיל לאחרים ולשתף בעבורם את הידע. יש רצון להשיג על ידי תרומה, פרגון שווה פרגון. תרמתי ללא דרישה לתגמול, אבל את התגמול הזה אקבל בצורת חברות שאולי תניב פירות בעתיד. האולי הזה, התקווה והאמון. מה יותר מוסרי מזה? האינטרנט הוא מרחב אופטימי, מרחב של בטחון. ברצון הטוב, בטבע האדם. האדם רוצה לתרום, התרומה היא שיתופית. אני תורם לעצמך ואני תורם באותה הזדמנות גם לעצמי, מפני שזהו התגמול שאקבל – תרומה נגדית עתידית. ההדדיות הזו היא אוטופיה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה