בגידתו של עלה התאנה

מַכְּתוּבּ (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא הבטחה שמקיימת. אין בי ספק כי עוד ידובר רבות בחומרים שמעלה ספרה של איליה-כהן – המתח בין אשכנזים למזרחיים, התובנה הפוליטית-חברתית הקורעת ומנגסת בתרבות הישראלית, הרבדים של הזוגיות והאהבה המטלטלים בין מסירות להתמסרות.

ובתוך אלה – תהיות על מהות הסליחה, תשוקת ושקיקת החיים, חברוּת ומשמעותה, והיום-יום שאינו כלה במדינה המטורפת שלנו. ובתוך אלה – דקוּת השפה, שרטוט הכתיבה, והספרים. והקריאה. והסופרים.

וכל אלה, הנפרשים כרשת מגע כנפי פרפר, כל כך מדויקים, מרהיבים במעופם. יפים גם כשהם בועטים, עדינים גם כשהם אלימים. הם נפרשים – מטה מן ההתרחשויות, מעלה מן המסופר, בעבודת אריגה חכמה, אומנותית. ואני, ברשומה זו, מכל העושר, רוצה לספר על שניים.

עירית, המספרת – מהלכת אותנו מימי ילדותה עד לאחר לידת בנה השלישי.
עירית: צמח רב-שנתי ממשפחת השושניים, המגיע לגובה של 1 מ'. הצמח מאכלס בארץ שטחים פתוחים בחבל הים-תיכוני, עם חדירה עמוקה גם לאזורים המדבריים של הארץ. שורשיו דמויי אצבעות או גזרים, צבעם חום והם מלאים במוהל עסיסי. עליו ארוכים, ומזכירים במידת-מה את עלי הבצל. בעונת האביב מתפתח מבין העלים גבעול, המסתעף בחלקו העליון; על הסעיפים נישאים הפרחים באשכולות או במכבדים. הפריחה בחודשים פברואר-מאי. צבע הפרחים לבן-ורוד, ובמרכזו של כל עלה עטיף פס כתום-חום. הפרי הוא הלקט דמוי ביצה הפוכה. בתלמוד כונה הצמח – יבלית, ואכן ברפואה העממית הוא משמש לטיפול ביבלות קשות הגדלות בין פרקי האצבעות בידיים וברגליים.

וזו עירית, המספרת את אשר כתוב. כמו העירית של הטבע, של היקום, מחוברת עירית בחבל הטבור אל ה-ים תיכוני, תרתי ותלתי משמע. הווייתה הארץ ישראלית מקועקעת בה מרגע שנולדה. ואת סיפורה עם בָּעת הים – היא תחדד לאורך הספר, עד כי נטבע בעצב הנוראי של היתמוּת. וגם יתמוּת זו – מרובת קטיעות וגדיעות היא.

את אצבעותיה משלחת עירית אל ה-מִדבר במובנו המיתי. אצבעותיה חופרות חולין ודִבֵּרים. ועל המתח העמוק, הפילוסופי, היקומי הנמצא ביניהם. עירית המסתובבת בין הצבעים – של צבעי העור, של צבעי ההסוואה, של צבעי האמירה, נמהלת בעסיסיות אל גדילתה, אל צמיחתה, ובד בבד – אל שורשיה. התנועה הארוכה הזו – מן הפנים אל החוץ, ומן המסביב אל הבתוך – היא תנועה מרתקת, יוצרת שיקופים על גבי שיקופים, עד שנדמה כי כמו הטבע – עירית והסיפור שלה – הם אינסופיים. הם לא רק אינסופיים, לא חלים עליהם חוקים וכללים. מגדרות, הגדרות וגבולות. עירית אינה נתונה למסגרות מקובלות – למרות – שכל חייה הוכתבו בידי אלה, למרות שכל חייה למדה אותם, את כללי המשחק. ולמדה לתהות בהם.

וכמה נכון הוא כי עליה של עירית דומים לעלי הבצל – הקילופים התת עוריים, הדקים, המעוגלים, הנחתכים, והדומעים, דומעים, דומעים – אלה חפונים, מטעים – בין ירוק לבין לבן. מתעתעים. וכפי שלא ייתכן תבשיל ללא חיתוכו של הבצל, כך לא היה יכול הספר להיות ללא הצורב והשורף את רשתיות העין של הסיפור. של עירית.

ומאחר ואנחנו בלב ליבתו של הטבע – זה שהוא גם עלום, מסתורי, בלתי מוסבר – הרי שהזמן (ועוד אגע בכך)- עוטף וחובק את עירית ואת הספר. אבל אין זו עטיפה חיצונית מרשרשת – נהפוך הוא – זו אמירה. אמירה של נשימה – כמעט ואין פעימה לסיפור, לעירית, ללא הזמן. זה – אימננטי לכתוב. וכל כך מעט הם הספרים היודעים להביא מבע בנביעה התוכית, הגרעינית, האטומית של הסִפֵּר.

אזי, בעונת האביב פורחת עירית. אך היא קורלטיבית לחילופי זמני השמיים – הקיץ הוא עת קמילה, הסתיו משליך, החורף מבעת ומקפיא ומשליג ובאביב – עולה הפריחה ומסתעפת לאשכולות. פסים פסים בפירותיה של עירית – אלא שהפס הכתום-חום – הוא השובל המצייר את חופתה.

ובתלמוד כונתה העירית – יבלית. וכמה משלים הוא, שצמח העירית משמש לרפואת היבלית. נדמה כי כך פוסע הספר כולו – כמסע מַרְפֶּה, כמסע מְרַפֵּא. מאותה יבלת שיער מקורזל אל פְּנים יובלי הנימים הנפשיים העורמים על עצמם גבעות קטנות, מעיקות ודחוסות של קושי מטלטל, ועד ליבלת שאני כמעט יכולה לראותה, יבלת האצבע – החזקת העט הכותב.

חברתה הטובה של עירית היא רוזי, השושן הצחור. הצל, התשקיף והתשליל של עירית. וגם – שילדיות ההשלמה שלה. רוזי, הרקדנית – המשפטנית, המנערת והמעוררת, חריפת הלשון וחדת הריאליזם ממזגת ונמזגת אל פינות הסיפור של עירית שרק לה מותרת ומאושרת הגישה אליהם. אליה וקוץ בה – רוזי ועירית. עלה והשורש הדומע – עלי הכותרת והפרח, עירית ורוזי.

אליה-כהן היא סופרת תובענית, קודם להכל – מעצמה. היא לא הייתה מניחה לטבע הקדמוני להחליק לשולי הספר. וכך, אל העירית והשושן, פותחת את הספר והיא תלווה את רוחבו – התאנה. סיפור גן העדן, מהדהד כאן, בוודאי, אך לא בכך אכתוב. בגד עלה התאנה נלקח בידי אדם וחווה מפאת בושת הפיקחון. תאנה יש לעירית בבטנה ובחצרה. ואל מול פני תיאורים מלפיתים של עץ התאנה המשלח ללא בשורת שלום את ענפיו, הצפינה כאן אליה-כהן את המתח מעתיק הנשימה שבין בגד לבגידה, שבין עיוורון לפיקחון, שבין עירום ללבוש ובושה, שבין בשר מגיר עסיס לבין רוח פנימית חשופה. וזו, זו ספרות משובחת.

ולשני,
ללא מורא מאמצת עירית את ספרו של דויד גרוסמן 'הזמן הצהוב' – כמכוון ומסמן את סיפורה. מרנין אותי לראות איך סופרים עושים מחוות של אמת לסופרים אחרים בתוך יצירתם. (זה נדיר. האגו העצמי של יוצרים אינו מותיר מקום). וזו אינה מחווה של מן הפה לחוץ – זהו מפץ – לעיתים נראה כי כל הסיפור מתאסף ל'זמן הצהוב', לעיתים נראה כי כל הסיפור מתבקע מן 'הזמן הצהוב'. לעיתים 'הזמן הצהוב' הוא הזורע שבדמעה יקצור, ולעיתים 'הזמן הצהוב' הוא משיב הרוח ומוליד הטל.

אבל תמיד, 'הזמן הצהוב' הוא המכתוב של מכתוב. כי 'הזמן הצהוב' של גרוסמן, הוא הזמן הזהוב של איליה-כהן. והזמן הזהוב שייך רק ורק למלכוּת הכתוּבים. לספירות העליונות. למקום-זמן קוסמי בו ה-הכל מתחיל ובה בעת מסתיים. המפריד בין חושך לאור- הילך ב-מכתוב על פני המים ברוח גדולה, הבריאה היא מעשה המילה – זו האמירה היפה ביותר בספר, בראייתי. הזמן האלמותי, והמקום ה-אחד – היא נוכחות שאיפת החיים מתוך צניעות הפירור של האנוֹש בעולם, מתוך הדרת הכבוד לנסתר ומתוך היות האדם – צלמו ודמותו.

קהלת ואיוב היא עירית. אך גם משלי רבגוני, וגם נביאים, וגם הלכה. וגם קבלה. ולדעת לקחת את המטאפיסיות של הזמן ולאדקה לעל-זמן האינסופי הצהוב והזהוב, זו כתיבה מחוננת. וזו כתיבה מחוננת ומפוכחת, מתריסה, מתנגדת, כאובה, פעורה, עצובה. ולבסוף – משלימה. כראוי למי אשר דעת בו על המכתוב הענק שמעלינו ומתחתינו.

ועוד לא אמרתי על הכתיבה העזה שאינה חוששת לבחון את עצמה – לחתוך אות אות, לפורר הברה הברה ולהרכיב שפה מתחדשת, נפלאה, אחרת. "אני מאורקת לגמרי", כותבת עירית. הלכתי שבי אחר הצירוף הזה. ועוד לא אמרתי מאום על התמונות הבלתי נשכחות של אב חרדי המכה את בנו הקטן שהעז לנעוץ מבט במחשוף גלוי, ועל ההפגנה המונומנטאלית של בגין לאחר אותה פליטת פה מפורסמת, ועל אחסאן – שיוצר מעגלים שנסגרים במעין קללה מובנת ובלתי מובנת כאחת. עוד לא אמרתי.

ולסיום – קידה על סוף הסיפור. כי כן. כי כן מגיע לעירית ליטוף. כמו היה זה רוח אלוהים הלוטף על פני הסערה. כמעט 'דווקא' כתבה איליה-כהן סוף המקרב את הטוֹב. וכל כך בהיר כי הסוף לא נלעס ומחניף לקורא, הו לא. זהו סוֹף של מחשבה תחילה, זה סוף מַכְּתוּב כי סיום הוא סף, כי אחרית היא בראשית וכי הנחל הקיומי של האדם בסיפורו, מעצם היותו – לעולם פורש טוּב. הספר מכתוב של איריס איליה-כהן הוא הבטחה וקיום. תענוג צרוף של ספרות יוצאת דופן. נהדרה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

One thought on “בגידתו של עלה התאנה

  1. […] *מכתוב ; אליה-כהן ; הקיבוץ המאוחד. […]

השאר תגובה