Love.Sex.Intelligence

תרבות הפופ מהווה אלטרנטיבה לדת הממוסדת, לא רק בשל שפע הגירויים והחירות המחשבתית שהיא מציעה. מדובר על אלטרנטיבה ברובד הרבה יותר עמוק – תרבות הפופ והחילוניות בכלל, מציעה למאמיניה גאולה פרטית, משוחררת מהמונופול של הדת כמתווכת עם האל. כל אדם יחווה את הגאולה הפרטית שלו על ידי עינוג עצמו, והאנושות כולה תגאל ביחד בעקבות כל אחד ואחד. העינוג עצמו הוא רוחני, אבל הדרך אל הגאולה הרוחנית עוברת בין השאר דרך התבהמות חומרית. מה שמזכיר מאוד את התורה הפרנקיסטית. אכן, הדמיון בין השבתאות על גלגוליה לבין תרבות הפופ (והמועדונים) הוא עבה וזועק. בשני המקרים מדובר בהשפעות גנוסטיות שחותרות מתחת לממסד הדתי ונגדו למען אותה המטרה: גאולה.

:: . ::

השאלה העיקרית שמעסיקה את כל הדתות היא שאלת הרע. אם אלוהים הוא הטוב בהתגלמותו למה יש רע בעולם ומה תפקידו? לשאלה הזו יש כמה תשובות: או שאלוהים הוא לא באמת טוב, או שהוא לא כל יכול, או שיש שני אלוהים, אחד טוב ואחד רע, או שהרע הוא בכלל לא רע אלא הוא טוב כי לא יכול להיות שאלוהים ייצור רע. זו התשובה שנותנות לעצמן תפיסות מוניסטיות, אחת מהן היא הקבלה, שעונה לעצמה על השאלה בצורה זו: ברע יש ניצוץ אלוהי והוא למעשה נובע מאותו מקור אלוהי של הטוב, כך שאין רע בעולם, יש רק טוב בשתי התגלמויות. לרע יש מקום לצד הטוב כי יש לו ייעוד בעולם ולא צריך "לגרש את החושך", אולי לבודד אותו ולתקן את העולם על ידי הטוב, אבל הרע הוא עובדה קיימת. תפיסות אחרת, דואליסטיות כמו הגנוסיס, גורסות שיש מלחמה מתמדת בין הטוב והרע וכדי לעזור לטוב לנצח צריך לבער לגמרי את הרע. צריך לגרש את החושך, על מנת להביא את האור. צריך להשמיד את נציגי הרע, בשל האיום התמידי שהם מהווים על ממלכת הטוב, וכל החיים שלנו צריכים להיות מלחמה מתמדת בחושך.

המשותף לשתי התפיסות הוא עתידו של הרע שכמובן יהיה כליה, הטוב ישתלט על הרע וזו תהיה האפוקליפסה. לעתיד לבא העולם יתמלא בטוב, זאב יגור עם כבש, היום יהיה כולו שבת ואור בראשית יקרין בעולם. בין אם הרע יחוסל והטוב יתפוס את מקומו על פי התפיסה הדואליסטית, ובין אם הרע יפשוט מעליו את הקליפות וייחשף כטוב, הגאולה השלמה תהיה כשהטוב יהיה אחיד ומאוחד – לזאת שואף העולם, לזאת שואפת האנושות. אם רק היתה משכילה להאחיד את הטוב, היתה זו נגאלת.

איך מאחידים את הטוב? על פי התפיסה הדואליסטית, כאמור, מרבים בטוב ומחזקים אותו על מנת שיגבור על הרע ויחליש אותו עד כלייתו. על פי התפיסה המוניסטית, "מגלים" את פניו האמיתיים של הרע – אם על ידי בידודו, לחיצתו או מלחמה בו מבפנים. בטרמינולוגיה הקבלית נקראת הפעולה הזו "ירידה לקליפות" שנעשית על מנת "לדלות ניצוצות". הברירה היא אם כן להחליש את כוחו של הרע ועל ידי כך לגלות את טבעו הטוב, אם על ידי המרתו או כפייתו להחליף צורה. או להיפך, להגביר את כוחו עד אשר יגדיש את הסאה ו-"יתפוצץ". במובן המוסרי, מדובר בהשחתת כוחו של הרע על ידי בנאליזציה שלו. במובן העמוק יותר, מדובר בטשטוש הגבולות בין הטוב לרע, ועל ידי כך האחדה בין שני הניגודים הללו לכלל ישות אחת. אם אין טוב ואין רע, הרי שיש רק טוב. או רק רע, אבל מאחר שיש בו גם טוב הרי שהוא מעיקרו טוב.

:: . ::

"אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב"
הפתרון הוא לטשטש את הגבולות. בין טוב לרע ולמעשה בין כל ניגוד דיכוטומי לבין עצמו – ברגע ששני ניגודים הופכים לאחד, כמו באהבה, נוצרת ישות אחת ומאוחדת. ואלה שפועלים לשם כך נקראים בטרמינולוגיה הקבלית "בני עליה" אשר מהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה. בני עליה אלה הם כת מקבלי פני השכינה, משום שהמציאות היחידה שבו היא מתגלה היא זו של אחדות – והאחדות הזו מגיעה כשהגבולות מטשטשים. בהקשר הזה, מדובר על כל גבול נורמטיבי שקיים. ברמה הסמלית מדובר בסדרה של הפרדת ניגודים שמפורטים באחד מהטקסטים הטקסיים ביותר ביהדות, "בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". השבת היא תיחום שמפריד בין החול שהוא ימי השבוע לבין הקודש שהוא השבת, הבית המוגף שתוכו מעין עולם הבא. אסור לפרוץ את הגדרות הללו, משום שאז האור יקרין החוצה*. פריצת גדרות הרי היא עירוב רשויות, קודש בחול – מעשה ששקול לקיצוץ בנטיעות. הדת הממוסדת מטיפה לכאורה להפרדה, להגבלה, ליצירת חיץ ומציאות דואלית. על פי הלך החשיבה הזה, הדואליות הזו היא המכשול בפני הגאולה, שתגיע רק לו יטושטשו הגבולות בין שני חלקי הדואליות הזו. רק אם קודש יעורב בחול, אור בחושך. הרע יהפוך טוב, הלילה יהפוך ליום, היום לא יהיה יום, הלילה לא יהיה לילה – כפי שכתב זכריה, "והיה יום אחד, הוא יוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור". המאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרע נעשה בטריטוריה של הרע, עד אשר כוחו מותש והוא מתחיל להיטיב, להאיר, לילה הופך ליום, השחר עולה. בהקשר זה ניתן לקבל רפרנס מכאן: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר".

* אם האור יקרין החוצה ויזלוג גם אל ימות השבוע, החול יהפוך לשבת. אם גם שבת תהיה שבת וגם ימי החול יהיו שבת, הרי שהשבוע כולו (או: השנה כולה, החיים בכללותם) יהיה שבת אחת גדולה, או בטרמינולוגיה המשיחית "יום שכולו שבת", אור בראשית ימלא את העולם מקצה העולם ועד קצהו, גן עדן יירד ארצה והחיים יהיו עולם הבא בהוויתו.

:: . ::

המסקנה המהפכנית היא כזו: בלבול היוצרות, חילול הקודש, התבוללות, התפקרות, הוללות וחיי חטא – כולן פרקטיקות לזירוז הגאולה. הרבה יותר מזה, טשטוש הבדלים כמו יום ולילה ("חיי לילה", "לילות לבנים"), מגדריות ואוריינטציה מינית – אינטרסקסואליות, אנדרוגיניות וכו'. כל אלה הן מנת חלקו של העולם החילוני, שמסתבר כדתי למדי. זוהי דת ניהיליסטית, שמקיימת עבירה לשם מצווה, מצווה הבאה בעבירה. ועדיין: השחיתות הגדולה הזו, פריצת הגדרות הטוטאלית, הניהיליזם הקיצוני שמוביל לאנרכיה של ממש – כל אלה פרקטיקות להבאת הגאולה.

מיותר לציין: זוהי תורת הגאולה השבתאית. מעבר לכך, זוהי התורה הפרנקיסטית – שלילת נורמות טוטאלית, אפילו גדרות בתוך המשפחה, בין משפחות. פריצת גדרות כל בית סמלי באשר הוא. כולל הבית המשפחתי, שבתוכו בלבד מותרת "הידיעה האסורה". הווה אומר: בית שנבנה על ידי קידושין, מותרים בו יחסי מין, שאסורים מחוצה אליו. נורמת הנישואים המונוגמיים ואיסור הניאוף הם מנגנון לשימור איטום הבית, על ידי מניעת אור השכינה ששורה בין גבר ואישה ("שזכו בכך – ושכינה שורה ביניהם") לזלוג החוצה. אם פורצים את גבולות הבית הזה, מקיימים יחסי מין מחוץ לנישואים, מנהלים חילופי זוגות, עוברים על איסורי עריות וכו', "מביאים את הגאולה" כי אז האור זולג החוצה וממלא את העולם כולו. השבתאים פרצו כל גדר שניתן לפרוץ בדיוק משום כך, הממסד הרבני, הדת הממוסדת (באשר היא) הקדישה את עצמה למפעל של בניית בתים ותחימה, למפעל שיוצר הפרדה ודיכוטומיה המשבשת את בואה של הגאולה. רק ביטול של הפרדות מלאכותיות אלה, ובכללן ההפרדה המלאכותית בין הטוב לרע, הפרדה שנוצרה עם החטא הקדמון (ויש המגזימים: כבר בבריאה, "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך", בין היום ללילה, בין המים לשמים, בין היבשה לים, בין הגבר לאישה וכו' – מה שנותן לשבתאות אופי גנוסטי מובהק), יחזיר את העולם אל ההרמוניה שהיתה במצב הקדמון – הלא הוא תוהו ובוהו. העולם נוצר בתוהו ובוהו וראוי לחזור אל מצבו הטבעי, וכמו שנאמר: "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"

:: . ::

תרבות הפופ, ובהקשר הזה תרבות המועדונים, מתרכזת אף היא בפרקטיקה השבתאית – נקרא לה הניהיליזם הדתי, הפרוייקט הגנוסטי. תרבות המועדונים מרכזת את הפעילות שלה דווקא בשעות הלילה, היא סוגדת לירח המלא – המאור הקטן לממשלת הלילה והגילוי היחיד של האור בתוך החושך. המטרה שלה היא לרדת אל המקומות הכי נמוכים כי רק דרכם תגיע הגאולה האמיתית, על הפצת האמת שתאיר את "הלילה". היום כבר ככה מואר, כשיום ולילה הופכים שניהם אור מתקבל עולם אידילי של אושר נצחי. הירח מהווה סמל כאמור בשל היותו המאור השולט בלילה, ולכן יש משהו סמלי עוד יותר ברגע שהוא מתמלא – אלה מסיבות הפול מון. משמעות רליגיוזית של ממש מקבל החצי השני והחשוך יותר של הלילה, מחצות ועד הזריחה, ובעיקר בזריחה עצמה, הרגע הסמלי שבו החושך הופך לאור והמסיבה ממשיכה באור גדול אל האפטר. הרעיון עצמו עדיין נשאר: הלילה הוא חשוך, הרגע שבו החושך הופך לאור הוא "הגאולה".

:: . ::

"When you call my name it's like a little prayer, I'm down on my knees, I wanna take you there. In the midnight hour, I can feel your Power. Just like a prayer, you know I’ll take you there. I hear your voice, it’s like an angel sighing. I have no choice, I hear your voice, feels like Flying. I close my eyes, oh God, I think I’m Falling, out of the sky. I close my eyes, Heaven Help me"

מדונה בשירה "Like A Prayer" מתארת את אותה ההתגלות המיסטית שמגיעה דווקא מהמקום הכי נמוך, מתוך החושך מגיע האור הגדול. להשוואה לרגעי ההתגלות המתוארים בתנ"ך: הם התחילו כולם בקריאה כפולה של האלוהים אל המתנבא בשמו הפרטי (ואז הוא עונה 'הנני' – "Call My Name"), "ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני". מדונה שרה על הלילה, החושך והכוחות האלוהיים שלהם. רוב שירי הפופ ובעיקר הפסיכדלי, עוסקים בנושאים אלה. כמובן שיש גם דיבורים על השמש ועל הים, ובעיקר על החוף – בו הים מתנגש ביבשה, הגלים חותרים אל החוף ומנסים לבלוע אותו באקט סמלי שבו החכמה כובשת את הבערות. אכן, השמש המחייכת היא צורת ההתגלות השניה, האופטימלית – תרבות המועדונים קידשה את אי השמש הנצחית, איביזה.

אור הוא כמובן סמל הרבה יותר רחב, ומיוחס ככלל לדבר שמקורו באלוהים. אלוהים עצמו הוא סמל לישות המושלמת והנעלה ביותר. הדיכוטומיה הגנוסטית מייחסת את הטוב לרוח והאור, ואת הרע לחומר ולחושך. לכן הנאות חומריות משויכות אסוציאטיבית אל הלילה והרוע. ברגע שאתה "מאיר את החשכה", אתה למעשה חווה שלמות חומרית. הווה אומר: אורגזמה מינית, אכילה גסה, הנאות גופניות וכו'. החושך עצמו הוא סמל לחטא, ולכן כשאדם חוטא הוא מביא את הגאולה. ככל שהחטא שלו יהיה יותר קיצוני, החושך שהוא האיר הוא יותר "חשוך". על כן "המסיבה האמיתית" מתקיימת כאמור בשעות הקטנות ביותר של הלילה. וככל שהתענוג הגופני (שכולל: סקס, סמים, רוקנ'רול) גדול יותר הרי זה משובח.

:: . ::

"True visions of perfection, Beyond what is wrong and what is right. I will find my sweet inspiration, and summon the day from night"

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

One thought on “Love.Sex.Intelligence

  1. עידו הגיב:

    יפה. אכן האלמנט של הציפיה לבוקר הוא אלמנט מאוד חזק במסיבות בכלל, ובתרבות מועדונים, טרנס ומסיבות טבע בכלל – והן באמת מחזיקות בתוכן הרבה ארכיטיפים של צמיחה מחדש.

השאר תגובה