כי בא השמש – חלום יעקב

חלום יעקב נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של היהדות. התזמון של החלום, ביציאתו של יעקב אבינו מארץ כנען לחרן חשוב מפני שזו גושפנקא מאלוהים לבחירתו על פני עשיו אחיו, בהמשך שושלת אברהם אבינו ובירושתה של ארץ ישראל. כלומר, למרות שיעקב עוזב את ארץ ישראל ולמעשה יורד ממנה, הרי שזו ירידה לשם עליה, דווקא במעמד הירידה מודגשת החזקה על הארץ הנעזבת וההבטחה לשוב אליה. הדפוס הזה של ירידה בדרך לעליה, אמור לחזור עוד הרבה פעמים בנרטיב הגאולה של עם ישראל – עם ישראל נאלץ לצאת לגלות אבל הוא עושה זאת על מנת לשוב ממנה ולהגאל. למרות העדרותו הממושכת ממנה, התהליך עצמו מגדיר את זיקתו אל הארץ.

השאלה היא: מה המשמעות הסמיוטית של המילה "עליה" במובן של הגעה לארץ ישראל ושל המילה "ירידה" במובן של יציאה ממנה? איציק פלג בספרו "לך לך, מסעי האבות בסיפורי המקרא" (שהופיע לאחרונה בהוצאת "רסלינג"), עוסק בשאלה ונותן 3 אפשרויות:

  1. לסמל כיוון, הליכה מזרחה היא "עליה" ולכן ללכת למצרים זה לרדת ולבוא ממצאים לארץ כנען זה לעלות.
  2. מבחינה טופוגרפית, "ארץ ישראל גבוהה יותר מכל הארצות", מה שלא מדויק אולי גאוגרפית אבל כשמתכוונים לארץ ישראל מתכוונים לירושלים, בעיקר כשמגיעים מן המדבר ולכן להגיע לארץ זה לעלות ולצאת ממנה זה לרדת (ולכן כשהגויים "עולים אל הר ה'", הכוונה שהם מטפסים.
  3. מבחינה מוסרית, הליכה בכיוון מעלה היא חיובית וירידה היא שלילית, ולכן הגעה לארץ היא חיובית ויציאה ממנה היא שלילית.

לפי פלג, מסעי האבות – עליה לכנען, ירידה מצרים, עליה מחודשת לכנען, ירידה של יעקב לחרן וכו' – משתקפים בחלום יעקב. הסיבה היא זו שציינו בתחילת המאמר, בירידתו של יעקב, מובטחת גם עלייתו המחודשת ושקולה לעלייתו של אברהם, ומכאן שאין ירידה אלא לצורך עליה והמטרה הסופית היא ארץ ישראל. אלא שאם נעיין בסמלים שבחלום יעקב, נוכל להסביר את המינוח "עליה" ו"ירידה" בתנועת השמש – הזריחה היא "עליה", והשקיעה היא "ירידה". לצורך כך נעשה קצת טיול מסביב לנקודה עד שנגיע אליה, דרך משמעות שמו של המקום בו אירע חלום יעקב:

הטקסט של חלום יעקב מתכתב עם סיפור מגדל בבל בתנ"ך מצד אחד, ועם המיתוס הבבלי החוץ-תנ"כי מצד שני שדיבר על המקדש למרדוך כאל שער השמים. תרגום שמה של בבל הוא למעשה גם כן "שער השמים", "באב אילני" (שער האלים). כשמדברים על "שער", מתכוונים אל המקום שבו מתחברים שמיים וארץ, מקום שנחשב בדתות העתיקות כמקום עליו מושתת העולם, axis mundi. הצורה שבה הטקסט בחלום יעקב כתוב באה להתפלמס עם המיתוס הבבלי, ולהציג את עבודת האלילים שלטענתם של הבבלים בנתה את העולם, כמה שהורסת אותו בסופו של דבר. כתוצאה מכך התנ"ך "מעביר דירה" את בית האלהים ממקום של עבודת אלילים למשכנו של האל האחד, כאילו כדי לומר שהעולם מושתת על האמונה באל אחד. ובתוך כך מסע אברהם מוצג שוב באופן סמלי, העליה שלו מאור כשדים לארץ כנען, העבירה למעשה את בית אל דירה לארץ כנען, שהרי בית אל היתה התחנה הראשונה שלו בארץ.

צריך לציין כאן שמבחינת היהדות אין מקום מוגדר שנקרא בית אל, ובמשך הדורות המקום הזה "עבר דירה" פעמים נוספות בהתאם להשקפות השלטון. כלומר, "טבורו של העולם", המרכז הדתי של המונותאיזם, עבר דירה כמה פעמים – בתחילה שכן במקום בו כיום אנו מכנים בית-אל (בתקופת ההתנחלות שכן שם ארון ה'), בממלכת ישראל העמיד שם ירבעם את עגל הזהב, יאשיהו החריב שם את המקדש כדי לבסס את הפולחן בירושלים, שחז"ל הגדירו "טבורו של עולם" (ויחזקאל הגדיר את ארץ ישראל "טבור הארץ"), ואף השומרונים מבחינתם מכנים את שכם לוז (הם גרים ב"קריית לוזה"), כך שמבחינתם בית אל שוכן במקדש שלהם.

מבחינה סמיוטית, ההיררכיה שבמגדל בבל היא מלמטה-למעלה שבני האדם בונים מגדל שראשו בשמים, מתוך מטרה להגיע לשם, כך שמה שהם עושים הוא למעשה היבריס, ומשום כך עונשם היה השפלה ותבוסה. לעומת זאת, בחלום יעקב אלוהים ניצב בשמיים, ויעקב שוכב על הארץ, כך שההיררכיה היא מלמעלה-למטה, אלוהים עדיין רם מהאדם והסדר מושב על כנו. כך למעשה מנסה הכתוב לומר שההיבריס הוא אם כל חטאת, והוא יביא על האדם מפלה. על אותו הרעיון, הגלות מגיעה כעונש על שכחת ה', "וְרָם, לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" – ומכאן: ההיבריס, העבודה הזרה, מוציאים את העם לגלות ומורידים אותו ומצד שני הענווה, עבודת ה', משיבה אותו ארצה.

הסמלים שמופיעים בחלום יעקב, מופיעים למעשה בכל פעם שעם ישראל נמצא על הגבול של ארץ ישראל. ניתן לשים לב לדמיון בין טקס ההשבעה של יהושע בכניסה לארץ, וחנייתו של אברהם עם כניסתו לארץ, שוב לחלום יעקב. בכל המקרים הוצבה מצבה, על גבול הארץ, למרות שלעיתים מודגש שהמצבה הוקמה ליד עץ (ועל כך בהמשך): יהושע לקח אבן והקים אותה "תחת האלה". אברהם עם הגיעו ארץ, בא "עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" (כלומר, אלון מלשון אלה) והקים את אהלו מ"קדם לבית אל". וכעת יעקב לוקח את האבן ומקים אותה מצבה, וקורא את שם המקום בית אל. עם שובו של יעקב לארץ כנען, מצווה אותו אלוהים להגיע ללוז, הוא מגיע לשם ומקים מזבח, קורא את שמו בית אל ומיד נפטרת דבורה מינקת רבקה, ונקברת בבית אל מתחת לאלון.

מה הקשר בין המזבח (המצבה) לעץ האלה ולאלון? ישעיהו בפרק ו' מתנבא שעם ישראל ייצא לגלות (אגב, בגלל חטא ההיבריס ולכן יש "להשמין את לב העם" כדי שלא יתפכח). הקול אומר לו, "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה, וְרִחַק ה' אֶת-הָאָדָם; וְרַבָּה הָעֲזוּבָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". ישעיהו שואל עד מתי, ומקבל תשובה: ועוד בה עשיריה, ושבה והיתה לבער. כלומר, כשהעשיריה תושלם, הארץ תשוב לבער (כלומר, להאיר).

העשיריה שתושלם, אם נעזרים בפלג, היא סט של עשר "עליות" ו"ירידות" במשך ההיסטוריה.

  1. אברהם בא מחרן לארץ כנען
  2. אברהם יורד למצרים
  3. אברהם שב לארץ כנען
  4. יעקב יוצא לחרן
  5. יעקב שב עם משפחתו לכנען
  6. יעקב וביתו יורדים מצרימה
  7. בני ישראל יוצאים ממצרים
  8. גלות בבל
  9. שיבת ציון
  10. גלות אדום

רק לאחר שהושלמו 10 עליות וירידות תגיע הגאולה. ואז: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם–זֶרַע קֹדֶשׁ, מַצַּבְתָּהּ". כלומר, העדים לכך שזה יקרה הם האלה והאלון, כמו שהעצים האלה לא משירים את העלים שלהם אף פעם, כך עדות שזרע הקודש ישוב בקיבוץ הגלויות. אותה האלה שנמצאת ליד המזבח שהוא המצבה שהוקמה בכל פעם שעם ישראל נכנס ויצא מהארץ, היא העד שעוד שלב בעשרת השלבים הללו הושלם.

וכעת: למה הדימוי של "עליה" ו"ירידה"? דימוי השמש חוזר בסיפורי ההגעה והעזיבה של הארץ. יעקב חנה בבית אל "כי בא השמש", ועם שובו ארצה זרחה לו השמש בפנואל. ניתן לראות כי ביציאה מהארץ השמש שוקעת ובכניסה אליה השמש זורחת שוב. בשני מקומות מתארים בבראשית רבה את הגלות בתור חושך: במדרש על התוהו ובוהו (בראשית פרשה ד') מוגדרות הגלויות בתור "חושך", ובמדרש על ברית בין הבתרים (לך לך פרשה י"ז) הן נרמזות בפסוק "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו". ומצד שני, כשישעיהו מתאר את קיבוץ הגלויות הוא קורא לה אור ולגלות חושך (ישעיהו ס'), "כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַערָפֶל לְאֻמִּים. וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".

הקשר של שכם לקיבוץ הגלויות נרמז בצפניה פרק ג', "כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד". ואם תרצו, הקשר של ירושלים לקיבוץ הגלויות כמו שנאמר בבראשית רבה (חיי שרה פרשה ה') "ירושלים אורו של עולם שנאמר 'והלכו גוים לאורך'". העדות שמהווה העץ נרמזת גם בספר יחזקאל ל"ז, בחזון העצמות היבשות, "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה