תראו מי שמפרש

היהדות הקראית כיום היא זרם קטן כל כך ביהדות שלא מחשיבים אותו כזרם, אבל לפני 1000 שנה הוא נשף בערפה של היהדות הרבנית (הערכות מדברות על 40% מהיהודים שהיו קראים) עד כדי כך שהרבנים הזדקקו לספרות פולמוס שלמה עם הקראים שתנסה לשכנע את המשכילים לא להפנות עורף למסורת התורה שבעל פה. רבנים גדולים ומוכרים בקרב היהדות הרבנית תרמו לספרות הזו ובהם סעדיה גאון כמובן, רבי יהודה הלוי, אבן עזרא וכו'.

הקראים ביקשו להצמד כמה שיותר לכתוב, או יותר נכון ל"משמעות המקורית" של הכתוב. לדידם של הרבנים, המשמעות המקורית התקבלה במסורת מימי קדם, אך הרבה פעמים היא לא תאמה או אף סתרה את הדברים כלשונם, כפי שהם כתובים בתורה. בתקופה שבה רוב הפרשנות הרבנית היתה מבוססת על דרש, הקראים קידשו את הפשט. במקרה שהפשט היה לא סביר, הם נאלצו לחרוג מהשכל ישר, ולבנות לפעמים תילי תילים של התפתלויות פילולוגיות ודקדוקיות, אבל העקרון היה להיות כמה שיותר "סטרייט", וכמה שיותר רציונלי. לעיתים רחוקות הם הרשו לעצמם לזלוג לכיוון הרמז, אבל הדרש ובעיקר הדרש המסורתי, היה מחוץ לתחומם.

מסתבר שהדרך הזו של הפרשנות הושפעה מאוד מאסכולות הפילוסופיה המוסלמית. באותה התקופה רוב העם היהודי ישב תחת שלטון איסלמי, ובבבל גם התפתחו הזרמים המרכזיים ביהדות. בבבל גם התפתחו הזרמים המחשבתיים הדומיננטיים באיסלם, ובראשם הכלאם או יותר נכון המועתזילה, שדגלו ברציונליזם ונעזרו בפרשנות על פי מדעי הלשון כדי ליישב סתירות בין כתבי הקודש לבין ההגיון. גישה זו היתה למעשה הבסיס לרעיון ה"היקש" בפסיקת ההלכה הקראית. ראוי לציין שלא רק הקראים השתמשו בטכניקות כאלה, הבלשנות והדקדוק של העברית פרחו בימים אלה מן הסתם בעקבות הערבית, ואט-אט צצו יותר פרשנויות ומן הסתם יותר מחלוקות בקרב הרבנים שהתבססו על מדעי הלשון. בעגה הרבנית קראו לזה "פשט", על אף שלא תמיד זה היה פשט גרידא. מהממלכות המוסלמיות, התפשטה הגישה גם לממלכות הסמוכות שהחליפו ידיים כמו צפון ספרד, ומשם הגיעו גם אל צרפת ואשכנז. רש"י לדוגמה הוא מישהו שהתאמץ להצמד לפשט, למרות שחלק גדול מפירושו עדיין נסמך על מסורת הדרש. כלומר, "פשט" במובן הפשטני simple, ולא במובן common.

פרופ' יורם ארדר מאונ' תל אביב, בספרו החדש "דרכים בהלכה הקראית הקדומה" (ספריית הלל בן חיים של הוצאת "הקיבוץ המאוחד") משרטט את הקווים שהדריכו את הקראים ומדגים באמצעות עיסוק בכמה סוגיות מרכזיות, את דרכי הפרשנות שלהם. הוא מראה כמובן שלמרות ההבדלים שציינו כברורים בין ההלכה הקראית להלכה הרבנים, הגבולות לא היו ברורים למדי וחלק מהרבניים השתמשו בפרקטיקות קראיות בפירושיהם ואף התייחסו לפרשנים קראיים (כמו אבן עזרא, לדוגמא), וכמובן חלק מהקראיים השתמשו בפרקטיקות רבניות של פניה לרבדים נסתרים של הכתוב בעיקר כשדרך הפשט שלהם לא הצליחה להניב פירוש ראוי. כמו כן, הוא מראה שלמרות שאחת מהמוטיבציות של הקראים לכונן את גישתם הפרשנית היא כדי להתרחק מהמחלוקות שאפיינו את ההלכה הרבנית, הם בעצמם לא הצליחו לבנות פרשנות אחידה וההתרחקות שלהם מהפשט לעיתים העלתה את הסברה בינם לבין עצמם שהם התרחקו יותר מדי, או פחות מדי, כך שגם אצלם ההלכה דינמית. בקיצור, עולם כמנהגו נוהג. ובעניין זה ראוי גם לציין את הקשר שנמתח בין הקראים לבין כתות קדומות יותר אנטי-רבניות שקמו ביהדות, שגם בו עוסק הספר.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה