האתוס

ימי הביניים מציינים בדרך כלל את התקופה שבין התנצרות הממלכה הרומית ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית, ונחשבים לימים של חושך. הכנסיה הקתולית שלטה באירופה והשליטה מין טרור תרבותי, מדעי ואמנותי שהתבטא יפה גם בשדה הספרות. אחרי הכל, שריפתה של ספריית אלכסנדריה היתה האקורד הפותח שלהם, והם נמשכו למעשה עד למהפכת הדפוס שהגיעה במקביל לתגליות של קופרניקוס בדבר המודל ההליוצנטרי. בשני המקרים מדובר היה במדיניות כנסייתית של צנזור דעות שנוגדות את האורתודוכסיה מצד אחד, ומונופול כמעט מוחלט על הידע מצד שני. מה שנתן גם את הטון: רובה של הספרות היתה דתית, החלק החילוני היה גם הוא נגוע בסיפורי פולקלור ומיתולוגיה.

הדבר נכון גם בין היהודים. הכנסיה כמובן לא שלטה בספרות (הרבנים עשו זאת במקומה), אבל האווירה הממסדית הדתית גאתה – התלמוד והמדרשים היו הדת, המיתולוגיה והפולקלור גם יחד, כל סיפור שהוא יכול היה לשקף למעשה את ההלך הרווח בין היהודים, שברוב המקרים לא היה רחוק מתמה אחת ויחידה. מובן גם למה, אם מתחשבים ברקע ההיסטורי של התקופה. יהדות אשכנז שחיה בינות הנוצרים ספגה רדיפות על רקע דתי, שהתבטאו לעיתים בבזיון הדת ובחלק מהמקרים גם בפרעות. ליהודים היתה ברירה בין מוות לבין המרת דת, שפירושה היתה הודאה בנחיתותה ואי-נכונותה של הדת היהודית, אבל לא רק. המרת דת היתה בראש ובראשונה מכה מוראלית – להמיר דת זה לעזוב בית, מערכת אמונות שעיצבה את הזהות היהודית וגיבשה למעשה את הקהילה היהודית סביב אמונתה. מי שהמיר את דתו נאלץ לעזוב את הקהילה גם מפני שהוא נחשב כבוגד, וגם מפני שחיי קהילה פירושם אורח חיים מציית לנורמות דתיות נוקשות מאוד.

הממסד הדתי היה צריך להקפיד עליהם בכדי לשמור על תחושת הערבות של כל פרט בקהילה אליה, משום שכשהוא המיר את דתו הוא ידע שהוא גם תלוי בה וגם מסכן אותה כשהוא נוטש אותה. התלות של הפרט היתה טוטאלית לאור כתבי הקודש שפמפמו את הקהילתיות תחת שם קוד: קידוש השם. הווה אומר, כשאתה מת למען דתך אתה גם נאמן לשליחותך כמי שמייצג את הנוכחות האלוהית בעולם, וגם נאמן לשליחותך כמי שלא נטש את אחיו לעת צרה. מוות על קידוש השם הפך למעט יותר ממרטיריות, הוא הפך לאידאל חברתי – כשאתה לא נוטש את אמונת אבותיך ומת למענה אתה מחזק את מי שנותר בחיים ויכול להמשיך במלאכת הפצת בשורת האלוהות. כלומר, אם תמות על קידוש השם, יכול להיות שהועלת בכל זאת כשחיזקת את רוחו של מי שכן היה מסוגל להפיץ את הבשורה. אם לא הצלחת אתה, לפחות הועלת למי שכן יצליח.

הסיפור היהודי באותה התקופה נסב בעיקר סביב אגדות התלמוד והפולקלור היהודי, כאמור. זה היה תפקידם של מדרשי האגדה מאז ומתמיד, לחנך. גם בזמן כתיבת התלמוד קיום מצוות הדת היה כרוך לעיתים בסיכון ממשי, כך שרעיון קידוש השם שבלימוד התורה מתוך תחושה של שליחות קוסמית (היהודים מצילים את העולם בעזרת קיום המצוות) תמיד היה קיים. אלא שההבדל העיקרי הוא שבאותה התקופה של המאות הראשונות לספירה האלטרנטיבה לקיום מצוות היתה אי קיום שלהם, ואימוץ תרבות הלניסטית חילונית, עובדת אלילים. בימי הביניים המצב היה קשה יותר משום שלמונותאיזם היהודי היה מתחרה-קשה בדמות הנצרות, כך שעל מימד קידוש השם הזה נוסף עוד נדבך של בחירת האמונה הנכונה. הסיפורים היו צריכים לשכלל את עצמם, ואכן כך הם עשו.

"סיגופים ופיתויים", מחקרה של פרופ' רלה קושלבסקי מאוניברסיטת בר-אילן, שהופיע לאחרונה כספר בהוצאת מאגנס, מנתח מגוון סיפורים מימי הביניים באשכנז על מנת לבחון את הוספת הנדבך הזה. הסיפורים שהיא בוחנת מרוכזים בכתב יד אחד שנשמר בפרמה שבאיטליה, רובם עיבודים מעודכנים למדרשים קדמונים, חלקם מקוריים, כולם עוסקים באותם הנושאים: חשוב לשמור על אחידות הקהילה במגננה היהודית נגד הנצרות המאיימת, שעשויה לשכנע בשקריה את מחזיקי האמונה הנכונה שהיא היהדות. מול סילופים אלה יש לעמוד בעוז, ולא להסכים להם בשום אופן, גם במחיר מוות. מצד שני, המחקר שלה לא עוסק רק בסוגיות אלה ושופך אור על נושאים רבים אחרים הקשורים לחיי היום-יום של הקהילה: מעמד האישה, שידוכים ונישואים, אמונה בעל-טבעי והתמודדות עם הפולקלור האירופי שבסביבה (שדים, מפלצות, זומבים וכו'). ככלל מדובר בספר מרתק, שהדוגמאות שניתנו כאן מכסות חלק קטן מאוד מהתחומים שבהם הוא עוסק. מומלץ בעיקר למתעניינים בתרבות יהודית ובביקורת ספרות.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה