סתם משיח

עצרו ונסו לשכוח את כל מה שסיפרו לכם, ישו לא היה מהפכן, ישו היה סתם יהודי. שום דבר מיוחד מעבר לזה. אל תחשבו לרגע שהאוונגליונים מביאים פרשנות חדשה לתורה, שלא היתה נפוצה ביהודה של סוף ימי בית שני – דוד פלוסר כאן בשבילכם על מנת להוכיח לכם שכל מה שחשבתם שמרכיב את המוסר הנוצרי נמצא במסורות יהודיות מוקדמות, ולא עוד אלא שרובן פרושיות ומפורטות בתלמוד. בכללן האהבה הכפולה, או יותר נכון האהבה לאל שמתחילה באהבת הרע, גמילת טובה תחת רעה שמולידה את רעיון אהבת האויב, כלומר נצחון הרע על ידי יחס טוב מפתיע (הגשת הלחי השניה), הטבילה כאקט של הטהרות מטומאת החטא, ועל ידי כך למעשה כפרה שלהם וכו'. "היתה זו דעה רווחת אז בקרב היהודים" הוא משפט שחוזר רבות במחקרו שמתפרסם כעת בספר חדש בשם "ישו" שיוצא בהוצאה משותפת של מאגנס והוצאת דביר, כאילו בא להסביר את הרקע החברתי וההיסטורי לתוכן הבשורות ולספר את הסיפור הפשוט: המציאות הפוליטית והדתית יצרה בקרב היהודים סף רתיחה משיחי. אם לא ישו, היה זה מישהו אחר שהיה מכריז על עצמו כמשיח, וסוחף אחריו לפחות את חלק מהעם שפשוט היה צמא לכך, וחיכה למישהו שיגאל אותו וישנה את מצב הביש שאליו הוא נקלע.

מה היה מצב הביש? ובכן, היהודים ראו בו את הלחץ הרומי ומורת הרוח של השלטון סביב תנועת המיסיון שלהם. היא היתה אז אידאל, אך הממסד הרומאי נאבק בה. הוא תפס את הדת כמכשירה לאי-צייתנות בנסיבות מצפוניות וכתוצאה מכך למרד. משום תפיסת הרומאים את המיסיונרים כממרידים, הם ביקשו להתסיס את ההמונים לשנאה עממית למיסיונרים, כאילו שהם רוצים "להרעיל" את נשמותיהם. כאן נולד הביטוי "הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב". מלכות רומי זוהתה עם אדום וגם לזה יש יסודות פוליטיים, משום שהורדוס (המשת"פ) היה ממוצא אדומי. היסוד המשיחי בשכבה העממית והפרושית היה כזה ששאף להדחת מלכות אדום ולהשבת המלוכה ל"גזע דוד", לכן למעשה כל גילוי של משיחיות נתפס כמרד בעצמו, מה שהכשיר את הרדיפה של הורדוס ופילטוס.

יש לציין שניתוח שיטתי של הבשורות בכלים פילולוגיים מראה גם איפה הן שונו לאחר מעשה ומה היתה גרסתם הראשונית שמוציאה את הפרושים בסך הכל די בסדר, ישו היה ככלל בעדם וברוב המקרים גם נהג כמותם. חילוקי דעות ביניהם היו דבר טבעי, אך לא קטטוני, וכאן למעשה יתעוררו שתי שאלות: א. אם בין ישו לפרושים לא היה מרחק גדול, מה בכל זאת היה ההבדל ביניהם? ; ב. למה נוצר הרושם כאילו שישו שנא הפרושים וראה בהם את התגלמות הרע והצביעות? ; ליתר דיוק, שאלה א' תוכל להיות מנוסחת בצורה אחרת: אם ישו היה יהודי רגיל, מה בכל זאת היה מיוחד בו שהפך לדמות רבת השפעה כזו?

כאן נכנסות הטענות הספקולטיביות והאפולוגטיות לפעולה. בתשובה לשאלה א' יכולות לבוא שתי אפשרויות: 1. ישו אכן לא חידש כלום, התמזל מזלו והוא נזכר לדראון עולם כרפורמטור. אולי זה כי הוא היה כריזמטי, אולי בגלל שנסיבות פוליטיות הפכו את ממשיכי דרכו לאויבי המסורת היהודית המקורית. כלומר, מי ששינה אלה הם ולא הוא עצמו ; 2. ישו הוליד דיאלקטיקה חדשה כפרשן לתורה, והשתמש בכלים קיימים. בתפיסה זו משתמש פלוסר עצמו: "ישו שולה מאוצרו דברים חדשים לצד ישנים ומייצג רגישות דתית חדשה שתופסת את החטא [והאהבה] בניגוד לתפיסה המקראית הפשוטה". ובהמשך, "יש להניח שרבים באותם הימים חשבו בצורה דומה, אולם בחדות קביעותיו ובבהירותן הממוקדת זיהו בוודאי השומעים משהו ייחודי מאוד. ישו לא היה מוכן לקבל ללא הבחנה את כל מה שנהגה ונטען היהדות בזמנו".

בתשובה לשאלה ב' יכולות לבוא אותן האפשרויות, שישתלבו בתשובה הקודמת. אפשרות 1 מתאימה יותר לטענה של פלוסר באשר ליחס של ישו עצמו וחסידיו הראשונים למצוות התורה. הפרושים נתפסו כמדקדקים במצוות גם במקרים בעייתיים, כך שלמעשה הם ממציאים מכשולים לעצמם ולעיתים נמצאים "דורשים אבל אינם מקיימים". לטענתו של ישו, המצאת מכשולים שכזו היא הכשלה מכוונת, ולכן במעשי הפרושים אין ברכה כי אם קללה. עדיף לא לצוות בכלל כדי שלא יווצר מצב של כשלון, מאשר לצוות ולהכשל, מה שמוליד מידה של צביעות בהקפדה היתירה – ובצביעות הזו נפנפו ממשיכיו של ישו, כשהוסיפו בכל מיני מקומות אזכורים של פרושים בסמוך לתיאורי צביעות. הזהירות הזו מהכשלון היתה גם הסיבה, לטענתו של פלוסר, לביטול חיי המעשה היהודיים בהמשך, כי אם כבר יהודי אז שווה לפחות בלי ציוויים מיותרים, או יותר נכון 'פחות חובות, פחות עבירות'.

מהבחינה הזו מדובר כאן בתיבול של תשובה 2, כלומר אם חידוש כלשהוא של הנצרות, הרי זהו חידוש של ממשיכי ישו שביצעו רפורמה בעניין כמות החיובים, זאת מתוך נאמנות לרוחו של ישו שעדיף לא להיות מצווה ולא לחטוא מאשר כן להיות מצווה, לחטוא במודע ולהיות צבוע. ישו טען שמאחר שאדם מצווה, הוא כבר מחויב לשמור על מה שהוא מצווה ולכן יהודים מלידה אמורים לשמור על תרי"ג מצוות, הכנסיה ביצעה לאחר מכן רפורמה משום שמדובר בחיוב שאנשים לא יכולים לעמוד בו, ולצורך תיקון העולם כביכול זו הלכה ואין מורין כך. ובמילותיו של פלוסר: "כבר במאה השניה לספירה מצאו עצמם חסידיו היהודים של ישו נדחקים לשולי הנצרות. מאוחר יותר נאסר על כל נוצרי, ללא הבדל מוצא, לקיים את המצוות הללו, על אף שישו עצמו ציווה לא להפר את התורה".

בשורה התחתונה: את העובדה שהמחקר של פלוסר הוא קלאסיקה כבר רבים יודעים. הספר פורסם במקור ב-1998 במהדורה אנגלית ומבוסס על מחקרים שהתפרסמו החל מ-1968, לאור גילויים חדשים ומידע נוסף שנצבר במשך השנים, ובהם חקר מגילות קומראן ששופך אור רב על הקשר בין הכתות המקומיות שם (האיסיים, כנראה) לבין משנתו של יוחנן המטביל מחד, וישו מאידך. בשורה העליונה, מה שהופך בעיני את המחקר לקלאסי כל כך הוא הבהירות שבה הוא מתאר את הדמיון בין היהדות לבין הנצרות ששונות לכל היותר בשלושה דברים: א. חיוב קיום מצוות התורה, ב. זיהוי האל, ג. תורת הגאולה (הבדל רביעי נספח: האם עם ישראל הוא זרם אתני או דתי בלבד. מסתבר שעל פי היהדות המקורית, רוח שנשתמרה בנצרות, ישראל הוא שם קוד למונותיאיסטים). ספרו של פלוסר לא מתיימר לבנות דמות היסטורית של ישו, בטח שלא לשבור מוסכמות באשר למיתוסים שנבנו סביבו. במקום לשבור הוא מנסה לאחות אותם עם אמונות שקיימות גם בצידו השני של המתרס. כשמנסים לעשות את זה מגיעים למסקנה שאיתה נפתחה הביקורת: הנצרות אינה בשורה מהפכנית, מדובר בכיוון טבעי שאליו משכה היהדות. באשר לשאלה כמה נכון הכיוון הזה, פלוסר אפילו לא מנסה להביע דעה. בשביל זה קיימים כבר אלפיים שנה פולמוסים בין נציגי שתי (שלושת) הדתות.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

4 thoughts on “סתם משיח

  1. תומר הגיב:

    יפה.
    אני קראתי את הספר באנגלית מזמן, ולא זכור לי התעקשות כל כך החלטית של פלוסר על כך שהנצרות לא חידשה כלום. צריך לזכור שישו (אם מה שכתוב באוונגליונים אכן מדויק) היה נוהג לומר משפטים בתבנית של "ידעתם כי כתוב X, ואילו אני אומר לכם Y", כלומר הוא ידע יפה מאוד שהוא מחדש חידושים, ועשה זאת לא בשיטה הפרושית של הוצאת פסוקים מהקשרם, אלא פשוט על ידי ביטולם. כל זאת הוא עשה משום שהוא לא חשב שהוא עוד חכם מן השורה, אלא כי היה נתון בתודעה משיחית לגבי עצמו (שוב, אם האוונגליונים מדייקים).

    ובאשר לשאלה מה היה מיוחד בישו שבגללו הוא הצליח היכן שמשיחים רבים אחרים נכשלו, הרי שאסור לשכוח את התפקיד הגדול שמילא פאולוס בהצלחה הזאת. יחצ"ן כזה לא היה לכל אחד: גם מוכשר ומבריק, גם בעל מרץ בלתי נדלה ומיטיב-לכת, וגם (כנראה) אזרח רומי. כך שזה בהחלט עשה את ההבדל, בין השאר.

  2. אבי לבקוביץ הגיב:

    אני לא רואה הבדל בין רב מהתנחלות שאומר "בתורה כתוב X, והכוונה היא ש-Y" (שהרי כתוב בלה בלה בלה), לבין ישו שבסך הכלל ציטט מקורות ופרשנויות ששמע, בפני חסידיו הנלהבים. אין הוכחה שישו אכן חידש, בנקודה הזאת נוגע פלוסר למיטב הבנתי. פלוסר גם שואל את השאלה אם לישו היתה מודעות עצמית והוא מגיע למסקנה שדווקא כן היתה לו. מצד שני אין מה שמחייב משיח להביא פרשנות חדשה לתורה, ההפך לפי מה שאני זוכר הוא הנכון. המשיח מביא את הפרשנות המקובלת והנכונה, כך שמבחינת ישו סביר להניח שכל מה שהוא אמר מבחינתו היה מסורת, ולא חידושים. מה שהיה מיוחד בישו כנראה היה שהוא יישם את מידת החסידות, שהיתה אידאל באותה התקופה עבור הפרושים. והוא התעקש עליה.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אודה לך אם תשתף בעוד אינפורמציה על :" ישראל הוא שם קוד למונותיאיסטים".

  4. אבי לבקוביץ הגיב:

    נתבונן בנקודת זמן X, שהיתה נקודת מפנה ביהדות הקלאסית.
    לפני שקרה X: ישראל הוא שם הדת ויהודה הוא שם חבל הארץ
    אחרי שקרה X: ישראל הוא שם חבל הארץ ויהודה הוא שם הדת

    נחדד –

    לפני: יהודי הוא מי שמזרע יהודה, או מתגורר בפרובינקיית יהודה. למעשה, יהודי הוא מי ששומר את דת ישראל ומתגורר בפרובינציית יהודה. להבדיל מכותי או עכו"ם שאמנם מתגוררים ביהודה אבל לא מקיימים את הדת המונותאיסטית הישראלית. ישראל, אם כן, בכל פעם שמופיעה בנבואות, מתייחסת אל המחזיקים באמונה המונותאיסטית, ומכאן שיש מונותאיסטים שחיים גם לא ביהודה ועדיין נחשבים בכלל ישראל. כך עוד בטרם ה"גלות" אנחנו מוצאים מונותאיסטים רבים בתפוצות, שהתגיירו בעקבות מסעי מיסיון של שליחים יהודים.

    אחרי: יהודי הוא מי שמקיים את דת ישראל על פי ההלכה. הסיבה לאבחנה היא העובדה שיש ליהדות הרבנית מתחרות גנוסטיות ונוצריות, שעושות לדתן נפשות ומחנכות לעיתים לשנאת הדת היהודית. מעצם זיהוי המונותאיזם שלפני כן נקרא "ישראלי" עם השליחים מיהודה, המונח יהודי התייחס לאותו סוג מונותאיזם ששייך ליהודים הרבנים (לדוגמה: לא מאמין בישו). פרובינקיית יהודה הפכה לארץ ישראל (למה? אני לא יודע, אולי כדי לא לבלבל בין "יהודה" שהיתה מקור זרמים נוספים ל"יהודי" שמזוהה עם זרם אחד בלבד. או פשוט כדי ליצור זיקה טריטוריאלית בין היהודים לחבל ארץ מסוים, בשל מצבם הפוליטי. כלומר, הרפורמה היתה מסוג שאגדיר Y)

    מהו אותו X? כמה אפשרויות:
    1. שליחותו של פאולוס, על מנת להבדיל בין הנצרות לבין היהדות. כלומר, מעכשיו "ישראל" הוא כבר לא בלעדי ליהדות, ולכן יש להבדיל בין ישראל-נוצרי לבין ישראל-יהודי, על כן נזהה בין יהודה וישראל. הנוצרים מצידם זיהו בין נצרות וישראל.
    2. חורבן בית המקדש, על מנת ליישר קו עם המציאות. בית המקדש לא קיים, בני הדת היהודים חשים זיקה לחבל הארץ המקורי בו שכן בית המקדש. מאחר שהם רוצים להדגיש את היותם עם ישראל האמיתי, הם מזהים בין יהודה לבין ישראל. הנוצרים מצידם חשים גם כן זיקה אל אותו חבל ארץ, ומכנים אותו גם הם "ישראל".

    הרפורמה Y היתה כתוצאה מכך:
    1. "פרובינקיית יהודה" מכונה "ארץ ישראל". מה שמתלבש גם על האתוס הדויטרונומיסטי, שעל פיו המלוכה המקורית על ישראל היתה נתונה לזרע דוד. כל אחד מהזרמים בדת ישראל מנכסים את דוד, שמסמל את מלך המשיח, אליהם (הנוצרים = ישו במלכות אלף השנים, היהודים = המשיח העתידי שימלוך עליהם כשהם ישובו אל חבל הארץ ההיסטורי שלהם)
    2. הגולים מיהודה ואנשי שלומם מכונים יהודים, היהודים מזהים את דת ישראל עם היהדות בלבד. הנוצרים מזהים את דת ישראל עם הנצרות בלבד. כתוצאה מכך: חל טשטוש בין הזרם האתני היהודי לבין הדת היהודית, שקיים עד היום.
    3. "נדחי ישראל" מוגדרים ככל המונותאיסטים שאינם "ישראל האמיתי". ובאחרית הימים הם ישובו אל דתם המקורית. הנוצרים מתכוונים בין השאר אל היהודים, שיתנצרו. היהודים מתכוונים אל היהודים-לשעבר שהמירו דתם, וישובו אליה באחרית הימים.

    סיכום "שמות הקוד":
    א. ישראל הם בני הדת המונותאיסטית האמיתית
    ב. נדחי ישראל הם בני הדתות המונותאיסטיות הכופרות
    ג. יהודה הם בני הדת המונותאיסטית שכפרה בישו
    ד. היהדות מפסיקה להיות מיסיונרית בשל מעמדה הירוד
    ה. הנצרות ממשיכה להיות מיסיונרית בשל מעמדה הגבוה

    בקשר ל-ד' ו-ה': היהדות יישרה קו עם המציאות, בכך שחדלה להיות מיסיונרית. אילולא מצבם הפוליטי של היהודים היה גרוע, הם היו ממשיכים להיות מיסיונרים. מאחר שהתקופה נמשכה כל כך הרבה זמן, התפיסה המסתגרת נשתמרה. לעומת זאת, אצל הנוצרים, היא רק פרחה. אם המצב היה הפוך, מי יודע אם לא הנוצרים היו אלה שמפסיקים לעשות נפשות לדתם?

השאר תגובה