המפיצים

בסוף שנות ה-70, נתפס הדיסקו כזרם פופוליסטי ונדוש, שהולך וגווע בעקבות דה-לגיטימציה ממוסדת שנערכת לו בעולם דובר האנגלית. בעקבות ה"דיסקו דמולישן נייט", ולקראתו, הדיסקו נחשב למוסיקה "שחורה", "הומואית" ולמעשה כל דבר שנוגד את המוסר של משטרת המוסר הלבנה. האפקט עבד בעיקר במוסיקת המינסטרים האמריקאית, פחות אמני מיינסטרים פנו אל רחבות הדיסקו, מי שפנה לשם היה בעיקר אמן נישה, הומו או שחור. באירופה לעומת זאת החרם הזה היה חלש בהרבה, מכמה סיבות: א. אירופה לא דוברת אנגלית וה"פרופגנדה" האנטי-דיסקואית לא היתה תוקפנית בכלי התקשורת הממוסדים ; ב. בעיית הגזענות באירופה של אותם הימים היתה זניחה, שחור נחשב אקזוטי, סביר להניח שאם הדיסקו היה פורץ היום המוסיקה הזו היתה נחשבת מוסיקה של בני מיעוטים, כמו לדוגמה הדאנסהול וההיפ-הופ, והמעמד שלה לא היה לוהט כמו מוסיקת הריקודים של אז ; ג. כלכלית, המעמד של המטבעות המקומיים נחלש אל מול הדולר, וייבוא תקליטים מארה"ב הפך יקר יותר, כך שכדי למלא את התקליטיה היו חייבים למלא את הסטוקים במוסיקה אירופאית. תקליטנים רבים גם עשו מוסיקה בעצמם, ואחרים רכשו מוסיקה מקומית, שכמובן מצידה התרבתה. נוסיף לכך גם את הקלות היחסית שבה היה אפשר לעשות מוסיקה, כל מה שהיה צריך זה סינתיסייזר ומכונת תופים, ואם נוריד את הפוזה הניו ווייבית, כל מה שנותר זה דיסקו.

אלה הסיבות העיקריות לכך שבאירופה הדיסקו היה חזק יותר באותה התקופה. הטכנולוגיה היתה הסיבה לא רק שהדיסקו היה חלש אלא כאמור גם לכך שהיתה הרבה תפוצה של הרבה יותר מוסיקה חדשה. בהתחשב באמצעי ההפצה הפרימיטיביים יחסית, הרבה מוסיקה לא עזבה את המיקום הגאוגרפי שלה, ואם היא רצתה לעשות את זה, היא היתה חייבת חברת הפצה חזקה יותר שתוכל להתרחק גאוגרפית. ברוב המקרים זה התבטא בהמוני לייבלים של אמנים שהתאגדו כדי לעשות יד אחת, או של מפיק מסוים שריכז את כל ההפקות שלו והשתמש בקשרים שלו כדי לעזור לאמנים שקידם, או לחברים. אבל עם אינפלציה בלייבלים, כך גם היכולת לבלוט הפכה קשה, וכך בנו לעצמן כמה חברות הפצה מעמד מיוחד.

אנחנו נעמוד על סיפורן של שתי חברות הפצה, למרות שיותר מהן אין הרבה יותר מדי מה לספר. היו גם חברות הפצה בארצות שאינן איטליה, שלהן סיפור מעניין משל עצמן, כמו לדוגמה ZYX הגרמנית, שנתנה לז'אנר את השם המסחרי שלו, איטלו דיסקו ; אנחנו נתרכז באיטליה. המדובר בחברות Discomagic ו-Il Discotto Productions, שהיו בתחילת דרכן בית הפקות ומאוחר יותר אימפריות שרק מוסיקת ההאוס כמעט ומוטטה אותן – לפחות במקרה של "איל דיסקוטו", אפשר לומר שהיא באמת מתה בגלל כשלונות כלכליים שנבעו מן הסתם בעקבות בחירות מוסיקליות שגויות (היורופופ נכנע להאוס), דיסקומג'יק שרדה.

:: . ::

קצת לסדר את העניינים: כזכור, אחד מהיסודות של האיטלו דיסקו היה מועדון "Easy Going", ומאוחר יותר ההרכב והשלוחות שלו, אחת מהן היא האחים פול ופייטרו מיצ'יוני. השניים, ובגרסאות אחרות רק אחד מהם (פול), הקימו ב-1981 הרכב בשם Range ביחד עם מפיק בשם פיירלואיג'י ג'ומביני וזמר בשם פאול מצוליני שמאוחר יותר יוכר יותר בשם Gazebo. ג'ומביני ישתף פעולה מאוחר יותר עם גאזיבו גם ככותב הלהיטים שלו, וכמי שעמדו מאחורי הלהיט "Dolce Vita" של ראיין פאריס. ביחד עם האחים מיצ'יוני, שהפיקו את קטע הבכורה של גאזיבו, "Masterpiece", עבד באולפן גם מפיק בשם רוברטו פוסאר פולי. אותו פולי הוא מי שיקים מאוחר יותר את "איל דיסקוטו". השלושה, פולי והאחים מיצ'יוני ישתפו פעולה גם בשניים מהלהיטים הגדולים של הלייבל בתחילת דרכו: גרסת כיסוי לקטע של הצ'אמפס משנות החמישים "טקילה" (פאולו מיצ'יוני תחת השם Trilogy-Gloves-Konnor), והזמר הספרדי גרי לואו (שגם את הלהיט הגדול שלו, You Are A Danger" כתב ג'ומביני). ראוי לציין שהסינגל הראשון של גאזיבו, שיצא עוד לפני הקמתה של "איל דיסקוטו", יצא בלייבל אחר וחלוצי של איטלו דיסקו (לפני שהוחתם ב-Baby Records), בשם "Best Records", שבו התחילו את הקריירות שלהם אמנים כגון קן לאסלו תחת השם ריק פליני (בהפקת הבעלים של הלייבל קלאודיו קזאליני), ומייק פרנסיס (בהפקה של האחים מיצ'יוני).

בין הלייבלים ש-"איל דיסקוטו" הפיצה:
Cruisin' Records – שכלל בעיקר קטעים של Cruisin' Gang ו- Max-Him
Blow Up Disco שכלל בעיקר קטעים של הזמר Miko Mission
House Of Music שכלל בעיקר הפקות של פאבילי וזיטו (BWH, Casco)
American Disco שכלל בעיקר את הקטעים של Scotch ושל P. Lion

Scotch כנראה היתה ההצלחה הגדולה ביותר של הלייבל. הלהקה הצעידה כמה וכמה שירים בפסגות מצעדים באירופה כמו שבדיה (שני מקומות ראשונים), גרמניה (מקום שלישי עם "Disco Band") וכמובן איטליה. שניים מחברי סקוץ' – זמבלי ו-ורדי הפיקו לשאר האמנים בלייבל American Disco, כאמור, ובעיקר ל-פי ליון, הצלחה נוספת גדולה באירופה. הסולן של סקוץ', וינס לנצ'יני, שר בהפקות רבות של השניים, ורדי וזמבלי, וכן של מרטינלי וגאטו (Doctor's Cat ו- Cat Gang עם הכיסוי ל-"Locomotive Breath" של ג'תרו טול).

את גאטו ומרטינלי ראוי לציין בשל הלהיט הזה, שקשור למעשה בפוסט אחר: Bizzy & Co. – Take A Chance. ביחד עם טוני קרסאקו מקליין ו-מ.ב.ו, הם עמדו מאחורי הקטע שהיה פתיח של התוכנית Premiatissima. התוכנית Premiatissima היתה גרסה של קאנאל 5 לתחרות Canzonissima ששודרה בערוץ הממלכתי של איטליה בשנות השישים והשבעים (RAI1). התוכנית היתה תוכנית מערכונים שלצידה תחרות שירים, והיתה הרגע בו קלאודיו צ'קטו הפך להיות מגיש מוסיקה כוכבני על באמת. ביחד עם זמרת הדיסקו אמנדה ליר, הוא הוזמן להנחות את התוכנית המוסיקלית הגדולה הראשונה של הערוץ המסחרי הראשון באיטליה, מיסודו של ברלוסקוני. העובדה שהנחה בעבר את התוכנית המתחרה, תרמה לפופולריות של הערוץ, הקטע וכמובן הז'אנר.

הסולנית בקטע הזה, אגב, היתה סימונה זניני, מי שלעתיד שרה עבור רדיורמה (ובאופן כללי ליוותה את הפקותיהם של השניים ככותבת שירים וכזמרת, לדוגמה בלהקה בשם Raggio Di Luna). זניני היתה נשואה למרקו טנסיני, שהיה חלק מהצוות של חברת ההפקות של ז'אק פרד פטרוס, ומאוחר יותר מפיק בפני עצמו. השניים ידועים בעיקר בהפקה שלהם לדור השני של הזמרת ואלרי דור, האלבום על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.

:: . ::

חברת ההפצה השניה שנדבר עליה היא Discomagic – מדובר בפרוייקט של מפיק ואיש עסקים בשם סוורו לומבארדוני, שהקים בברגמו חנות תקליטים, ופתח ב-1980 את הלייבל כדי לקדם הפקות שלו – בעיקר של זמר בשם דומניקו ריקיני, שפעל אז תחת השמות Delanuà וסילבי פוסטר (וב-1982 תחת השם בוב סאלטון). מה שייחד את הלייבל באותה התקופה הוא ההתרכזות שלו במוסיקה אלקטרונית, בשונה מחברות תקליטים אחרות שעשו אז פאנק. מאוחר יותר, עם ההצלחה של הלייבל, ריקיני הוכר יותר בשם ג'ו ילו, כשמפיקים לו שניים מהתגליות הראשונות של דיסקומג'יק – צמד ההפקה מיקי קירגאטו ורוברטו טוראטי, שחברת התקליטים שלהם Hole Records היתה בין הראשונות להיות מופצות בלייבל.

בין ההפקות הבולטות של קירגאטו וטוראטי באותה התקופה היו חוץ מג'ו ילו, דן הארו בתחילת דרכו, להקת Styloo, וההרכב המשותף להם עם פרד ונטורה, Flexx. ב-1983 החוזה שלהם עם דיסקומג'יק תם והם עברו ל-Baby Records ביחד עם הטאלנטים שלהם. למעשה, כולם, חוץ מ-Styloo. פרד ונטורה אמנם לא הוציא בבייבי, אבל כתב להיטים ל-Albret One. אחרי שג'אנקומו מאיוליני (מפיק ב-Discomagic) פתח ב-1984 את חברת התקליטים Time Records רבים מהפרוייקטים של קירגאטו וטוראטי עברו אליו, בהפקה של מאורו פארינה, ובהם: ג'ו ילו (תחת השם Jock Hattle), אלברט וואן, סטיילו, פרד ונטורה וכו'.

עוד הצלחות מוקדמות של דיסקומג'יק הם ההרכבים של הצמד פרנקו ראג'ו וג'יג'י פארינה. ראג'ו ופארינה היו שני תקליטנים מרדיו בשם Radio Peter Flowers, שהיה פופולרי באיזור מילאנו בשנות השמונים, פארינה היה מהמייסדים שלו. הקטעים שלהם תחת השמות 'Lectric Workers, Wanexa ו-Expansives יצאו בלייבל ב-1982/3 ונחשבים לכמה אבני היסוד של הז'אנר המתהווה. ראוי לציין בהקשר של הצמד, פרוייקט מאוחר יותר שלהם, Atelier Folie. קטע שלהם בשם זה היה הפתיח של התוכנית דיסקורינג ב-1983. את השירים של הלהקה (אטלייר פולי) הפיק צ'לסו ואלי – מתהילת Goody Music, ומי שכתב באותן השנים כמה מהלהיטים הגדולים ביותר ("סלף קונטרול", "טי סנטו" וכו'). השלושה שיתפו פעולה גם עבור הזמר פיטר ריצ'רד (פרוייקט גדול באותה התקופה בלייבל Full Time), ואלי כתב את כל השירים, מלבד הלהיט הגדול ביותר שלו "walking in the neon" שפארינה וראג'ו כתבו.

דיסקומג'יק בתחילת דרכה קידמה בעיקר אמנים לא מוכרים, מפיקים שביקשו לקדם את ההפקות שלהם, ונתנו ללייבל את הזכיונות למכור את ההפקות שלהם בחנות כסינגלים, לכלול אותם באוספים ששיווקו (והיו הצלחות גדולות באותה התקופה) ולעשות להם פרומושן – באיטליה ומחוצה לה. בין המפיקים הללו ניתן למנות את רוברטו זאנטי הידוע בשם Savage (והבעלים של הלייבל Stargo, ומאוחר יותר בשנות התשעים DWA המפורסם), ראף טודסקו (הלייבלים: Fly, RaRe ו-Ram, עמד מאחורי ההרכבים Video, Time ו-Anthony's Game ; ג'ורג' ארון היה הסולן של ההרכבים שלו) וכו'. את הקליפים תוכלו לראות בפוסט הזה.

את ההצלחה הגדולה של דיסקומג'יק היא עשתה בעקבות צירופו לצוות של לואיג'י פדלה, שהיה בעל נסיון רב בשיווק בינ"ל של להיטים. אל הלייבל הוא הגיע בעקבות הרכב שהיה מעורב בהפקתו שהוחתם בלייבל, L.A Messina. צירופו נתן לדיסקומג'יק את הפוש הבינ"ל שהיה זקוק לו כשכמה להיטים שלו הצליחו מחוץ לאיטליה, מסתבר שאפילו יותר מאיטליה עצמה. זאת מפני שאת רוב הכסף הגדול עשו מהסכמי הפצה וזכיונות להוציא קטעים על אוספים – על מכירות בנו פחות, ורוב הסינגלים יצאו במהדורה המקורית בפחות מ-1000 עותקים. סינגלים שמכרו מיליונים עשו את המכירות הגדולות שלהם בעיקר בעקבות חוזי הפצה עם חברות גדולות יותר, ומחוץ לאיטליה, כאן היה תפקידו של פדלה.

ההצלחה של דיסקומג'יק היתה כל כך גדולה שבאיזה שהוא שלב יצאו בו 12 סינגלים בשבוע. משיקולים עסקיים ועל מנת לא לפגוע במותג דיסקומג'יק, החליט לומברדיני "לפצל" את הריליסים לתת לייבלים וכך הוקמו לייבלים כגון Out Records ו-Sensation Records. בלייבלים האלה יצאו ריליסים "סוג ב'" שלא יצאו בדיסקומג'יק הראשי. מה מוזר שכמה מהריליסים האלה הם של אמנים כגון רדיורמה (הצלחה ענקית במזרח אירופה וביפן), Ice MC (הפקה של זאנטי) והמפתיע מכל: Black Box עם הריליס הראשון של "Ride On Time" שהפך מאוחר לאחד מהלהיטים הגדולים ביותר של ההאוס, ומקום ראשון בבריטניה.

:: . ::

ובעניין ואלרי דור מתחילת הפוסט יש להזכיר אנקדוטה מפורסמת על דיסקומג'יק. לינו ניקולוסי, שכבר הוציא כמה קטעים בדיסקומג'יק נכון ל-1984 (ידוע בעיקר בכיסוי לביטלס, "Get Back" תחת השם Cockroach), שם על השולחן את הקטע "The Night" של ואלרי דור כדי להציע ללומברדיני להוציא אותו בלייבל. לומברדיני, שנרתע מהקטע האיטי והמלנכולי, בטענה שהוא לא מתאים לריליסים האחרים בדיסקומג'יק, סירב והורה לניקולוסי להוציא ותו בלייבל קטן מתחרה, Merak. כך קרה, והשיר הפך לאחד מהגדולים של הז'אנר. מאוחרי ותר ניקולוסי הקםי ביחד עם דורה קרופיליו להקה בשם Novecento שגם היא הצעידה שירים לראשי המצעדים באיטליה ולא הוציאה בדיסקומג'יק. וגם אחותה, אנג'לה, היתה הצלחה קטנה בתחום הזה של מה שנקרא בדיעבד Sleaze NRG (איטלו איטי שמושפע מלהקת Imagination).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה