מעבד תמלילים אנושי

החיים הם רשת חברתית, ברב-שיח אבל גם בחד-שיח. גם כשאתה לבד עם עצמך זו רשת חברתית. ההבדל בין ביחד ללבד הוא כמובן זה שכשאתה לבד אין לך פרטנרים, או שמא כל ההרשאות שאתה מחלק הן פרטיות. אבל מתי אתה באמת לבד? אם אתה נמצא בחדר לבדך וצועק, סביר שאנשים ישמעו אותך מהצד השני של הקיר וזה כבר אומר שאתה לא לבד. רק אם אתה מדבר עם עצמך בשקט, חושב, אתה באמת נמצא לבד. אבל גם זה לא לבד, הכל תלוי בכך שאף אחד לא יצליח להכנס למחשבות שלך. נאמר כך: מחשבה היא הרשת החברתית המבודדת ביותר, אין בה שום הרשאות ציבוריות. אם כשאדם מדבר בקול רם עוד מישהו יכול לשמוע, ואפילו אם הוא לוחש לעצמו, אז כשהוא חושב? נשים רגע בצד את מנגנוני הציתות, אם קיימים (ואם זה לא מד"בי), אתה עם עצמך זה אתה כותב סטטוסים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלך מבלי שאף אחד יכול לגשת אליו. אתה שולח הודעות לעצמך, כאלה שרק אתה יכול לקרוא אותן. הרשת החברתית היא אותה רשת, ההרשאות הן השונות.

כאן המקום לדבר על ההבדל בין מחשבה שאינה ביטוי, לבין לחישה, שהיא דיבור בווליום אפס, אבל עדיין ביטוי. מאחר שמחשבה אינה ביטוי, הרי שהיא לא באמת נאמרה ולא יצאה אל הפועל. גם אם היא היתה בפוטנציה, היא תסתבר כשונה מדבר שנאמר מפועל. יש עוד מקום לדון בשאלה האם רעיון שנאמר הוא "ממשי" יותר מרעיון שעלה במחשבה ולא נאמר. ועדיין, רק אם ביטאת משהו, מישהו יכול היה לשמוע אותו ופעולת התקשורת נעשתה. במשל הפייסבוקי, רק אם עשית "שתף" לסטטוס, הוא נשמר ב-לוג של הרשת החברתית בשביל שמישהו יוכלל לקרוא אותו. במקרה שזו מחשבה שלך לעצמך, אז רק אתה יכול לקרוא אבל הוא עדיין נהגה, נאמר. ולכן אם כתבת בלוח ההודעות של עצמך משהו, למעשה לא ממש חשבת אותו אלא פשוט הגית אותו בווליום אפס מבלי שאף אחד ישמע. לחשת לעצמך. שוב, אם מחשבה היא משהו ששווה יותר מהגיה מפורשת, ההגיון יאמר שכתבתי את כל מה שאי פעם חשבתי (תיאורטית, הכל), למרות שאין לי דרך ללהוכיח לעצמי או לאחרים שעשיתי את זה אלא אם זה באמת כתוב בלוח שלי, והלוג תיעד את זה.

מבחינה נורמטיבית, מה יחשוב אדם על מישהו שלוחש לעצמו? במקרה כזה, מי שממלמל לעצמו ייחשב כמשוגע, כי אם בכל מקרה הוא לא רוצה שישמעו, למה הוא מנסה בכלל לבטא את זה בקול כלשהוא? או לחלופין, דיבור בווליום מינימלי הוא פונקציה שמשמשת בדרך כלל להעברת סודות בין אנשים, אבל עם מי אתה רוצה לשתף את הסוד של עצמך כשאתה לוחש? אם זה איתך עצמך אז למה אתה לא מדבר בקול רם בתוך המחשבה שלך, או בקיצור לא מבטא את זה? התשובה ברורה: אתה רוצה לבטא את זה, אבל אז חוזרים אל ההיבט הנורמטיבי של הלחישה העצמית – מי שלוחש משתף סודות עם עצמו, מי שלוחש לעצמו הוא לא נורמלי. מכאן: לא נורמלי ללחוש לעצמך, נורמלי לדבר בווליום גבוה. או בקיצור, על פי האנלוגיה הזאת, לשמור על הרשאות פרטיות ברשת חברתית זה לא נורמלי, הנורמלי הוא לתת הרשאות ציבוריות. מי שלא נותן הרשאות ציבוריות, עושה את זה כי יש לו סודות להסתיר, מי שיש לו סודות להסתיר מוטב שלא יבטא אותם בכלל. מרגע שהוא ביטא, לא לשתף זו טפשות.

האם באמת כשאדם חושב אף אחד לא מצותת לו? ככלל, כן. מחשבה היא שמירה בטוחה על סודיות הרעיונות, על האוטונומיה של האדם החושב. אבל קיימים עדיין מצותתי מחשבה, משטרת מחשבות שתתן לך זץ ברגע שחשבת על תוכן לא הגון. מדובר בשלוחה שנקראת מיינד קונטרול, כאילו שמישהו שותל לך בצ'ט הפרטי שלך עם עצמך וירוס-בוט שיצנזר תכנים לא הולמים, ובמקרה שהם נכנסו לשם בכל זאת, ידאג לכך שתדווח בעצמך לגורם מוסמך. במקרה הזה הוא יכול להיות לדוגמה הכומר שבחדר הוידויים, שמשמש אם כן כבעל תפקיד כפול: א. סוכן תוכנה ממסדי, שדולה מחדר הצ'ט הפרטי שלך את התכנים הלא ראויים ; ב. סל המחזור של התכנים הללו, כשאתה מעמיס אותו בהם קיבלת כפרה. יחד עם זאת, נשים לב שבדימוי הזה הכומר משמש כמסנן תכנים שכבר בוטאו – סל מחזור אפשר להטעין רק בתכנים שתופסים נפח, הבוט יכול להתביית רק על ביטויים שהופיע בפועל בחדר הצ'ט. האם גם מחשבה היא למעשה סוג של כתבן שבו רושמים טיוטות של רעיונות לפני שמעתיקים אותם לשורת הסטטוס ברשת החברתית של החיים?

meeting words הוא מעבד תמלילים שיתופי שמאפשר לכמה אנשים לכתוב במסמך בו זמנית. כלומר, כשמישהו כותב משהו ומוחק, המסמך מיד עושה לעצמו שמירה אוטומטית ושולח ריפרש לכל התחנות במחוברות, שאלה פשוט המחשבים של כל האנשים שמחוברים לסשן. אם כך, ניתן להתייחס אל המסמך השיתופי הזה כמו חדר צ'ט, או יותר נכון לחדר צ'ט כאל מסמך שיתופי. אם לוחצים על המסמך הזה "שמור", חדר הצ'ט עושה לעצמו לוג. אם לא לוחצים זה לא אומר שהוא לא שומר, זה פשוט אומר שהלוג שנשמר נזרק לפח, או שמא נמחק. שוב, מגיעים למסקנה שכל מה שכבר קיבל ביטוי, נרשם איפה שהוא, ומישהו יכול לצותת לו. המצותת במקרה הזה הוא מישהו שלא קיבל הרשאה להשתתף בסשן ועדיין הגיע לשם. או לחלופין, מישהו שהצליח להגיע אל קובץ הלוג שלא ביושר, ולקרוא את מה שכתוב שם.

הכתיבה במסמך השיתופי היא תיאור של התהליך שמתרחש במסר מיידי, אלא שרוב הרשתות החברתיות הן פורומים ולא צ'טים, כך שהפונקציה של שמירה אוטומטית לא הכרחית. כשאדם מסיים לכתוב ולוחץ על "שתף" בשורת הסטטוס שלו, הוא למעשה שומר את לוג השיחה כדי שכשאדם אחר ייכנס ללוח ההודעות שלו, וייקרא את מה שהוא כתב, יוכל "לערוך את המסמך מחדש". ההבדל הוא שבפורומים כאלה, אין לפרטנר לשיחה הרשאה של למחוק טקסט שנכתב אלא רק להוסיף על הכתוב. למעשה, בכל שיחה שמתנהלת על ציר הזמן אין לאף אחד מהפרטנרים (כולל לא לאדם עצמו) הרשאה למחוק דברים שכבר נכתבו אלא רק לערוך אותם מחדש. גם במידה שהוא עורך מחדש כך שהדברים האלה לא מופיעים בטקסט הערוך, הגרסה הקודמת שבה היה כתוב הטקסט עדיין שמורה ב"היסטוריית הגרסאות".

מוסר ההשכל התיאולוגי הוא כזה:
א. כל מעשיך בספר נכתבים. כל מה שעשית לכל הפחות, ולא מה שעלה לך במחשבה
ב. אם חטאת וחזרת בתשובה, הלוג של חייך לא מוחק את החטאים אלא רק מסמן שהם כופרו
ג. טובים השניים מן האחד, כי כשמדובר על אחד לא מתבצע שיתוף מידע

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה